יעקב בר-אור
יעקב בר-אור (4 בדצמבר[1] 1916 – 2008) היה פרקליט מחוז תל אביב, שהושעה מתפקידו בעקבות גילוי הסמכתו לעריכת דין שלא כחוק.
ביוגרפיה
בר-אור נולד בשנת 1916 בעיר פרנקפורט שבגרמניה, בנו של יצחק ברויאר, עורך דין ובכיר בתנועת אגודת ישראל העולמית. הוא למד בבית הספר הריאלי ע"ש הרב שמשון רפאל הירש, ולאחר מכן שהה באנגליה למשך שנתיים. עם שובו למד זמן מה בישיבה של הרב הירש בפרנקפורט, עד שעלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1936. בארץ ישראל הוא היה חבר בקיבוץ חפץ חיים, ולאחר מכן למד זמן קצר בישיבה של הרב יוסף צבי דושינסקי ושלוש שנים נוספות בישיבת חברון. כן למד בבית הספר למשפטים של המנדט הבריטי ופרש בתום השנה הרביעית ללימודיו, מתוך חמש שנות לימוד. משנת 1943 עבד לצד אביו בעבודתו המשפטית. בר אור היה חבר בהגנה ובמלחמת העצמאות הוצב באבו תור[2].
ביולי 1948 החל בר אור לעבוד לצד הרב יצחק מאיר לוין בהקמת משרד הסעד וכיועץ משפטי של משרד הסעד[3]. במסגרת תפקידו זה מונה בשנת 1953 כחבר בוועדת חקירה בראשות השופט שמעון אגרנט לבחינת מצב העבריינות בקרב נוער[4]. בקיץ 1954 התמנה לסגן פרקליט המדינה, הממונה על תיקים אזרחיים ובספטמבר 1955 מונה לפרקליט מחוז תל אביב. במרץ 1957 זומן על ידי שורת המתנדבים להעיד מטעם ההגנה במשפט שלהם[5]. יום לפני העדות נפגש עם שמואל תמיר, פרקליט שורת המתנדבים, ומסר לו חומר רקע על אחת הפרשות סביבן נסוב המשפט. דבר זה הביא לקרע בינו ובין מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר.
בשנת 1959 מונה למשלחת ישראל לאו"ם וישב בוועדה לעניינים סוציאליים, משפטיים וזכויות אדם[6]. הוא גם היה בין התובעים במשפט אייכמן, בין השאר בשל שליטתו בגרמנית[7]. בר-אור היה אחראי על הראיות לגבי גרמניה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, גטו טרזיינשטט, בולגריה, יוגוסלביה ויוון[8].
עם הקמת לשכת עורכי הדין בישראל בשנת 1961 ביקש להתמודד בבחירות מטעם רשימה שהייתה קשורה למפא"י. במהלך הבחירות התברר שהוא אינו חבר הלשכה מכיוון שלא הוסמך כעורך דין. לאחר הבחירות פנה בר-אור לנשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן ושר המשפטים, בהתאם לפקודת עורכי הדין המנדטורי המתיר לזקן השופטים להעניק רישיון לעריכת דין לבעלי השכלה משפטית מובהקת ובקשתו אושרה.
ראובן גרינברג, שטען שבר-אור היה בין המתנכלים לו, פנה בתלונה נגדו למשטרה על התחזות לעורך דין. בחקירה התברר שבעצם עבודתו כפרקליט לא היה פגם משום שעל פי הפקודה הישנה עבודה בפרקליטות ובייעוץ משפטי לממשלה לא דרשה רישיון עריכת דין. אך בעקבות החקירה התברר שבבקשתו לנשיא בית המשפט העליון הוא לא דייק בפרטים על השכלתו המשפטית. כמו כן התברר שמיוני 1959 הוא קיבל תוספת שכר ותק אקדמאי שלא היה זכאי לה. בסוף מאי 1962 הושעה בר אור מתפקידו כפרקליט מחוז תל אביב, בתחילת יוני נעצר[9] וביולי הוגש נגדו כתב אישום על קבלת דבר במרמה, מצג שווא ושימוש במסמכים בעלי תוכן כוזב. במשפטו בתחילת ספטמבר 1962 בר-אור הודה בשני סעיפי האישום ובמהלך תקופת המשפט השיב את הכספים לקופת המדינה. בהודאתו חסך את זימונם של הנשיא אולשן ומנכ"ל משרד המשפטים יוסף קוקיה להעיד בשם התביעה. בראש צוות התביעה עמד פרקליט המדינה צבי בר-ניב[10]. בחודש ספטמבר גזר השופט אליעזר מלחי את דינו לשלושה חודשי מאסר[11]. מפקד מחוז תל אביב במשטרה עמוס בן-גוריון נענה לבקשת בר-אור לרצות את עונשו במסגרת עבודות חוץ במטה המשטרה.
בר-אור עבר לעבוד במגזר הפרטי והיה למנהל באחת מחברות הביטוח[12].
משפחתו
אחיו של יעקב בר-אור הוא פרופ' מרדכי ברויאר. בתו השנייה של בר-אור, נעמי גפני, היא ציירת ואמנית, הנשואה להיסטוריון פרופ' ישעיהו גפני. בנו הוא פרופ' ישעיהו בר-אור, מומחה בעל שם לאיכות הסביבה והמדען הראשי של המשרד להגנת הסביבה.בן נוסף יצחק בר-אור שימש במשך שנים כמורה מחנך וכמנהל בית הספר היסודי "חורב" בירושלים.
קישורים חיצוניים
- יעקב בראור, מרן ר' יוסף קארו - אחרון המחברים בישראל, המעיין, ניסן תשכ"ה, עמוד 34, באתר היברובוקס
- יעקב בראור, שאלות ותשובות רבי עזריאל, המעיין, ניסן תש"ל, עמוד 50, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ אתר "Geni"
- ^ יוסף לפיד, שלושה קצינים באו לפרקליט, מעריב, 7 ביוני 1962
- ^ מפעולות משרד הסעד, דבר, 27 בספטמבר 1948
- ^ ועדת חקירה לעבריינות נוער, דבר, 30 במרץ 1953
- ^ החלו עדויות ההגנה במשפט "השורה", דבר, 6 במרץ 1957
- ^ אושר הרכב משלחת ישראל לעצרת או"ם, דבר, 31 באוגוסט 1959
- ^ יוסף חריף, העטוף בגלימת המשפט - כבטלית, מעריב, 15 במאי 1961
- ^ Gideon Hausner, Justice in Jerusalem, 1977, page 304
- ^ נעצר בר-אור פרקליט מחוז תל אביב, מעריב, 3 ביוני 1962
- ^ בר אור הודה והורשע פסק הדין יינתן ביום ה, דבר, 3 בספטמבר 1962
- ^ בראור ל-3 חדשי מאסר, דבר, 7 בספטמבר 1962;המשך
- ^ השמחה במעונו של בר-אור, מעריב, 7 במאי 1963
