יצחק אלבלג
יצחק אלבלג (Albalag) היה פילוסוף אריסטוטלי ופרשן מקרא יהודי. נודע בגישתו המיוחדת לסתירות שבין הדת לפילוסופיה ולמדע, הנקראת "האמת הכפולה".
קורות חיים
אלבלג חי בשלהי המאה ה-13. הדעות חלוקות אם חי בפרובאנס בדרום צרפת, או בקטלוניה בצפון ספרד. תרגם לעברית את ספרו של התאולוג המוסלמי אבו חאמד אלגזאלי הנקרא "כוונות הפילוסופים", על ספר זה הוסיף את הערותיו הביקורתיות וכינה אותן "תיקון הדעות". אלבלג היה בקיא בספרות נוצרית אוורואיסטית וממנה נטל כנראה חלק מרעיונותיו.
הספר תיקון הדעות
את כל הגותו של אלבלג אנו מכירים מספרו "תיקון הדעות". ספר זה הוא למעשה אוסף הערותיו של אלבלג על תרגום הספר "כוונות הפילוסופים" של אלגזאלי. "תיקון בדעות" מורכב משבעים וששה סעיפים. אלבלג לא הספיק לתרגם את כל שלושת חלקי ספרו של אלגזאלי והפסיק בתחילת החלק השלישי. הספר נכתב כנראה בשנת 1292[1].
בהקדמת הספר אלבלג מסביר שהסיבה שהביאה אותו לתרגם את ספרו של אלגזאלי היא הרצון להראות ש"אמונת התורה והפילוסופיה אחת ואין בה שום הפרש", ובאמת רובו של הספר עוסק ביחס שבין התורה (המקרא והמצוות) לבין הפילוסופיה (ההכרה והמדע).
את הספר "כוונת הפילוסופים" של אלגזאלי תרגמו עוד כמה פילוסופים יהודים לעברית, ואף כתבו עליו הערות, בהם משה נרבוני ור' יצחק אבן שם טוב. זה האחרון כתב על אלבלג: "אין טעותו ושיבושו בחוק החכמה פחות משיבושו וכפירתו בחוק התורה".
יש הרבה כתבי יד לספר "תיקון הדעות" ורובם מהמאה ה-15. הבאת חלקים מהספר לדפוס נעשתה לראשונה על ידי יהושע השל שור בכתב העת החלוץ לפי כתב יד שרכש מעזבונו של יצחק שמואל רג'יו. התרגום השלם לעברית והאחרון שיצא הוא של יהודה אריה וידה מ-1973. וידה אף הוסיף מבוא קצר.
הגותו
אלבלג רואה ארבעה יסודות משותפים לכל התורות ההגותיות:
- מציאות שכר ועונש
- הישארות הנפש
- מציאות אדון בעל יכולת לגמול (לתת שכר) ולהעניש
- השגחה
לכן, לדעתו, אין הבדל בין אמונת התורה לפילוסופיה פרט לכוונת התורה. לפי אלבלג התורה לא באה להורות אמיתות דתיות ומטאפיזיות, אלא חוקיה הם חוקים מדיניים שתכליתם להסדיר את חיי החברה והמשפט. בעניין זה חלק אלבלג על שיטת האריסטוטלים המוסלמים שטענו שתכלית הדת היא הוראת הדרך לאושר של העולם הבא.
בנוגע לסתירות שבין התבונה למדע דבק אלבלג בתורת "האמת הכפולה" (בדרך חדה וקיצונית מזו של אבן רושד), כלומר שבמקום שיש סתירה ביניהן חייב אדם מבחינת האמונה לאמר הן, ומבחינת ההכרה לאמר לאו, וזאת כדי לא להפחית ממעמדו של כל תחום. בעניין זה הוא אף חולק על הרמב"ם שדחה את הוכחת אריסטו בדבר קדמות העולם שסותרת את סיפור התורה על בריאת העולם. לדעתו של אלבלג העולם קדמון, וכך הוא מפרש גם את מעשה בראשית שבמקרא. בעניין זה אלבלג סוטה מדרכו, שכן לפי "האמת הכפולה" סיפור מעשה בראשית יכול להורות על בריאה יש מאין ומבחינה פילוסופית-מדעית אין אנו חייבים לקבל זאת, ואין צורך להידחק ולפרש את מעשה בראשית על פי הנחת קדמות העולם. אלבלג טוען שבעוד שבמורה נבוכים הרמב"ם הסתיר את דעתו האמיתית בדבר קדמות העולם, הרי שבספרו משנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ה') הוא טען שלגלגל אין קץ ותכלית והוא סובב תמיד, ולפי אלבלג זו אמירה ברורה על נצחיות העולם.
אלבלג סובר כי האמת הנבואית אינה יכולה להיות מובנת אלא רק על ידי נביא, ואילו שאר בני האדם צריכים לקבל אותה כקבלה מפי הנביא. לדעתו, דרך זו אינה בטוחה מכיוון שאין אפשרות לרדת לעומקם של כוונת כתבי הקודש ללא נבואה, ולכן הפילוסופיה עדיפה עליה, מכיוון שהיא פועלת על פי השכל. המסקנה היא שעל האדם לדבוק בדרך ההכרה השכלית מצד אחד ובדרך האמונה ה"נסית" (הלא-רציונלית) מצד אחר מבלי לנסות לאחד ביניהן באופן מלאכותי.
אלבלג, כמו הרמב"ם לפניו, יצא נגד שימוש בקמיעות: "ואלו הם השמות אשר הגיעו לידי בעלי הקמיעות ונפתו בהם קצת תמימי לב בין המקובלים, וחשבום מן השמות הקדושים לדמיון אשר ביניהם במשקל ובשיתוף האותיות, והאמינו בהם שהם מן הקבלה. ובאמת לפי דעת הפילוסוף אינו אלא זיוף שאירע בה ורעיון רוח, יוצא מן המקובל כשגגה היוצאת מלפני השליט"[2].
אלבלג היה מראשוני המבקרים הפילוסופיים של הקבלה. כמו כן התנגד לחישוב הקץ. ר' משה אשכנזי מסתמך עליו בכתביו נגד הקבלה. אף על פי כן אלבלג האמין שהקבלה היא אכן קדמונית אלא שלא נשאר ממנה שריד וכמעט שאבדה לגמרי. את ר' משה מבורגוש הוא מכנה "הגדול שבכולם"[3].
לקריאה נוספת
- יצחק יוליוס גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, מוסד ביאליק, 1951, עמ' 184–187.
- קולט סיראט, הגות פילוסופית בימי הביניים, הוצאת כתר, 1975, עמ' 314–322.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- כתב יד, תיקון הדעות, מאה 15, פררמה, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
