קבלה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
חלק מסדרה ב-קבלה
Kabbalistic Tree of Life (Sephiroth).svg
תתי-נושא
אבי"עספירותקליפותאינסוףתורת הצמצוםתורת השמיטותעץ החייםסדר השתלשלותמעשה בראשיתמעשה מרכבהמיסטיקה יהודיתפרדסדבקות
ספרות
ספר יצירהספר הזוהרספר הבהירספרות ההיכלותספר רזיאל המלאךפרדס רימוניםעץ חיים (ספר)
קטגוריות
קבלהיהדותמיסטיקה יהודית
אנשים
רבי שמעון בר יוחאי
רבי יצחק סגי נהוררבי עזרא ורבי עזריאל בני שלמה
רבי עזריאל בן מנחםרמב"ןרבינו בחיי בן אשר
רבי משה קורדובירוהאר"ירבי חיים ויטאל
רבי נפתלי כ"ץרבי יהונתן אייבשיץרבי יעקב עמדיןרבי חיים בן עטר • הרמח"להגאון מווילנהרבי שלום שרעבירבי חיים יוסף דוד אזולאירבי נתן אדלררבי יעקב אבוחצירארבי יוסף חיים מבגדאדרבי שלמה אלישיברבי ישראל אבוחצירא

הקַבָּלָה היא תורת הסוד היהודית. ביהדות תורה זו נמסרה למשה מסיני, וחלקים ממנה עוד קודם לכן. תורה זו כוללת את ספרות ההיכלות והמרכבה, מעשה בראשית, תורת הגלגולים ודרכי הבורא. ראשית עיקר פרסומה הציבורי בפרובאנס (דרום צרפת), בצפון ספרד ובארצות המזרח בתחילת האלף השישי - בשלהי המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13. לקבלה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים, ותנועות רוחניות שונות כגון הפילוסופיה היהודית, החסידות והמחשבה היהודית שאבו ממנה הרבה משורשיהן. כמו כן, השפיעה הקבלה על תחומים רבים ביהדות, ובהם ההלכה והמנהגים, פרשנות המקרא, סדרי התפילה והפיוט, ספרות המוסר ועוד. גם קבוצות אשר סטו מהיהדות, כדוגמת השבתאות, תלו עצמם בתורת הקבלה.

מבחינה מילולית, המילה "קבלה" באה לבטא מידע הנמסר שלא על ידי ספר אלא מרב לתלמיד. בלשון הגמרא "דברי קבלה" הם דברי הנביאים שבתנ"ך, ולהבדיל מ"דברי תורה" שהם חמשה חומשי תורה בלבד.

על אף שהתורה כולה נמסרה למשה מסיני "ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו[1]", חלק ממנה נכתב בתורה שבכתב והועבר לכלל העם בצורה מילולית מדויקת בלבד, חלק נמסר בתורה שבעל פה והועבר לעם ישראל גם כן בצורה מילולית, אם כי בדגש יותר על המשמעות מאשר על עצם המילים[2], וחלק נמסר רק ליחידים[3], מרב לתלמידו, ללא תלות במילים מסוימות אלא הלימוד היה עד להבנה האישית של התלמיד כך שיוכל ללמד הוא את תלמידו הלאה. חלק זה הוא הקרוי בימינו "תורת הקבלה", וכלל לא נכתב עד תחילת האלף השישי. וגם מאז, עיקר לימוד תורה זו הוא רק מרב לתלמיד, כשהלימוד מהספרות לבדה באופן עצמאי נחשב לבלתי אפשרי.

מחשבות היסוד בקבלה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מושגי יסוד בקבלה

הקבלה מלמדת להבחין בין עצמות ה', שהיא בחינתו הנעלמת של האלוקות, שאין לאף יצור נברא יכולת להשיג בה השגות ("אין סוף"), לבין מעשי ה', שהיא בחינתה של האלוקות המתגלה ליצוריו, אשר מכונה לרוב בשם עשר הספירות, שהן הבחינות שבהן מאציל ה' את פעולותיו, ודרכן הוא ברא את העולם ומנהיג אותו. המקובל משיג בדעתו את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סימנים, אשר משקפת את גילויו של האלוקות בעולם. המקובל מבקש להתאחד בדבקות עם האלקות על ידי התבוננות בהוויה האלוקית המסתתרת בכל נמצא ונמצא. דרך כך מבקש המקובל להתעלות במעלות השלמות הרוחנית, להשיב את נשמתו אל שורשה העליון האלוקי, לדבוק באלוקות ואף להיכלל בתוכה.

הספירות

סוגיה מרכזית בקבלה היא האם הספירות משקפות את עצמות האלוקות או שהן רק כלים בידו. הספירות מראשיתן לאחריתן נקראות לרוב בכינויים אחידים והם:

תורת הספירות בקבלה
סיווג (קו ימין) (קו האמצע) (קו שמאל)
ג' עליונות כתר
חכמה בינה
ז' תחתונות חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות

הקבלה מרבה לתאר את עולם הספירות, ומבררת את ייחודה, מעמדה ותפקידה של כל ספירה בהשתלשלות ההאצלה האלוקית. הספירות שונות זו מזו, ויש מהן שמנוגדות זו לזו. חלוקה יסודית בספירות נקראת ימין, שמאל ואמצע, או בהתאמה על פי הנהגתן: חסד, דין ורחמים. מערכת הספירות מכילה כוחות מנוגדים, ועבודת ה' היא קיום המצוות, התפילות, והכוונה בהם ובשמות ה', בצורה אשר תביא את המערכת כולה לשילובה הנכון. על פי הקבלה בכך מתאפשרת ההשפעה של התולדות החיוביות והחיות לעולם. פעולה זו נקראת ייחוד הקב"ה והשכינה. דהיינו היהודי מסייע שרצון השם להיטיב יכול להתממש בעולם בעקבות מעשיו ופעולותיו הנכונים.


התפתחות היסטורית

ראשיתה של הקבלה

התורה כגילוי אלוקי, התקבלה מפי ה' כבר לאדם הראשון, אם בציווי על איסור האכילה מעץ הדעת, ואם בהבנת העולם ותפקיד האדם בספר אדם הראשון שהוזכר בתלמוד[4]. מדור לדור עברה התורה מאב לבן ולתלמיד, כשבמשך אלפיים שנות תוהו מבריאת העולם, העברת המסורת היתה אצל יחידים ולא אצל כלל האנושות. עם כליון דור המבול כשרק משפחת נח נותרה, שוב החלה מסירת התורה והמצוה לכלל בני האדם, כשהמצוות המחייבות את כלל האנושות קרויות שבע מצוות בני נח על סמך דור זה. בהמשך שוב הצטמצמו מקיימי המצוות עם תקופת דור הפלגה ותפוצתם על פני העולם, כשרק משפחת אברהם שמרה על לימוד התורה, מסורת דבר ה', ושימור ההיסטוריה מאז בריאת העולם.

על דברי 'קבלה' במובן של מסורות ונבואות שלא במסגרת מצוות מעשיות, ישנן עדויות גם מתקופה קדומה זו. מסורת היתה אצל בני ישראל במצרים העתיקה על הגואל שיבוא לגאלם בלשון "פקידה" דווקא, והבנת המציאות וידיעת העתידות גם עברה מרב לתלמיד, כמו קץ הגלות שביקש יעקב לגלות לבניו לפני מותו.

תורת הקבלה במובנה המצומצם כמקובל בשפה העכשווית, גם כן נמסרה באופן אישי מרב לתלמיד עד משה בסיני והנביאים שבכל דור. אם כי ביטויי תורה זו באה בכל דור בפנים וסגנון מיוחד[5]. רבי צדוק הכהן רואה רצף התגלויות של תורת הקבלה בפנים שונים: בתקופת הנביאים הקבלה הייתה נגלית בסגנון מראות הנבואה, בתקופת התנאים בסגנון ספרות ההיכלות והמרכבה, במשך האלף החמישי לא הייתה הקבלה בגילוי; אולם, בסמוך לתחילת האלף השישי הופיע רוח הקודש בבית המדרש בפרובאנס (דרום צרפת) כשסגנון זה התפשט ביותר, ועם גילויו של הספר הזהר הגיעה תורה זו בצורה גלויה יותר לצפון ספרד ומשם התפשטה לכל העולם[5].

קבלת חז"ל והגאונים

בתקופת התלמוד כונתה תורת הסוד "סתרי תורה", "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", על פי התיאור ביחזקאל, פרק א' ופרק י'. התלמוד מספר על כמה חכמים שחקרו בתורת הסוד ואף ביצירה מעשית[6]. בשל השפעתה תורת הסוד הוגבלה ללימוד רק לתלמידי חכמים ולא להמון העם, בנוסף על הגבלות על צורת לימודה (שלא בפומבי: מרב לתלמיד יחיד, ושלא ביחידות); בתלמוד אף מוזכרים חכמים שהסתייגו באופן גורף מלימוד תורת הסוד.

אזכורים כתובים של תורת הסוד עצמה נמצאים כבר בספרות מתקופת חז"ל (כגון בתלמוד הבבלי, בפרק ב' של מסכת חגיגה). בתקופת הגאונים רווחו ספרים המיוחדים לנושאים אלו, כמו "ספרות ההיכלות והמרכבה", כשספרות נוספת כדוגמת "ספר יצירה", אף מיוחסים לתקופה קדומה יותר.

החל מהמאה ה-8, בתקופת הגאונים, בעקבות חשיפת ההמון לפילוסופיה היוונית בתיווכה של הפילוסופיה הערבית, החל תהליך כתיבת ספרות יהודית על נושאי האמונות והדעות. כספרות שבאה לחזק את דעת המון העם, רובה של ספרות זו היתה בעלת משנה רציונלית, כשהחיבור הבולט מתקופה זו הוא חיבורו של רב סעדיה גאון, "אמונות ודעות", שבו טרח להציג באופן נרחב את משנתו הרציונלית. בדרכו של רס"ג הלכו גאונים אחרים דוגמת רב שרירא גאון, רבי שמואל בן חפני ורבנו חננאל. אולם, השיא במגמה הרציונלית שייך לרמב"ם, בפרט בספרו מורה נבוכים. זרז נוסף להתחזקות מגמה זו היה הפולמוס עם הקראים.

קבלת הראשונים

לאחר תורות הסוד הקדומות מדור הנביאים, תקופת חז"ל ודור הגאונים, החלה תקופת ספרות הקבלה המאוחרת, כשבעולם המחקר קטלגו את תקופה זו כענף נוסף בתורת הקבלה בכלל. ייחודיות התקופה היא מסגנון הכתיבה לדברים שעד אז לא נכתבו מעולם על ספר, אלא רק עברו מפה לפה.

הספר הראשון המזוהה עם תקופה זו, הוא ספר הבהיר, ספר הקבלה שנכתב סמוך לאלף השישי, והופיע בפרובאנס בשנת ד'תתק"ם בקירוב. ספר זה שימש יסוד למשנת המקובלים הראשונים, הוא מכיל בתוכו רעיונות ודרשות מספרות ההיכלות והמרכבה, ובין מקורותיו יצירות אחרות, כשהבולטת שבהן היא "ספר היצירה" – חיבור המתאר את תהליך בריאת העולם והנהגתו על ידי ה'.

בתקופה זו הופיעו בפרובאנס עוד מספר חיבורים קבליים קצרים וסביבם התפתח חוג של מקובלים, בהם רבי יצחק סגי נהור, רבי אברהם בן יצחק, ראב"ד ורבי יעקב הנזיר.

הזיקה לתנועת חסידות אשכנז

באותו הזמן בקירוב הגיעה לשיאה, באופן בלתי תלוי, תורת הסוד של חסידות אשכנז. על אף השוני הברור בין תורת הסוד של חסידות אשכנז לזו של ראשוני המקובלים, ישנם קווי דמיון מסוימים בין השתיים. הדמיון נמצא הן בתופעה החברתית של היווצרות חוגים שעסקו בתורת הסוד, הן בקווים הרעיוניים של שמירת התורה בסוד, במאבק נגד הפילוסופיה, בלימוד ספר היצירה וספר שיעור קומה ודוגמתם, ובמרכזיותם של שמות ה'. יסוד משותף לשתי התנועות הוא הבנת המציאות כהשתלשלות רוחנית מן האלוקות, כמדרגות של אור. "אור אינסוף", "אור הגדול", או "השכל העליון", הוא הקב"ה, והתמעטות האור בהדרגה, התמעטות שמאפשרת יצירת תחומים רוחניים המשתלשלים זה מזה וניתנים להבחנה[7].

התפשטות הקבלה וספר הזוהר

כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה, 1558

עד מהרה התפשטה ספרות הקבלה מפרובאנס למרכזים אחרים כמו בורגוס וטולדו שבקסטיליה (בשטחי ספרד המודרנית). להתפשטות זו תרם תהליך של חדירת ספרות ממרכז אחד למשנהו וחילופי אינטלקטואלים. אחד מהם הוא רבי יצחק סגי נהור, שבראשית המאה ה-13 עבר לגירונה ולימד שם את מסורת הקבלה שהתפתחה קודם לכן בפרובאנס. בגירונה התפתח חוג חשוב שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש מחשבת הקבלה בספרד ובהתפתחות ספרותה. לחוג זה משתייכים רבי יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן), רבי עזריאל ורבי עזרא מגירונה (שהיו תלמידיו של הראב"ד ורבותיו של הרמב"ן לקבלה), רבי יעקב בן ששת והרמב"ן. בשל היותו של הרמב"ן ראש רבני ספרד, קיבלה הקבלה תהודה רחבה. מקובל נוסף שתרם להתפשטות הקבלה הוא רבי אברהם אבולעפיה, שבשל שיטתו הייחודית (הקבלה הנבואית) נדחה בספרד והחל לפעול באיטליה. פעילות זו תרמה לקביעת איטליה כאחד המרכזים החשובים של הקבלה, הן הנבואית והן התאוסופית-תאורגית. המקובל התאוסופי-תאורגי המזוהה הראשון באיטליה הוא רבי מנחם רקאנטי. מרכז נוסף שהתפתח הוא המרכז בביזנטיון.

תורת הסוד והקבלה נקלטה בחוגים רבים כיסוד משלים לתורת הנגלה, ויסודות קבליים מובהקים החלו להופיע בספרות פרשנות המקרא, המוסר וההלכה.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר הזוהר

החל משנת 1280 החלו להופיע הגיליונות הראשונים של החיבור המרכזי בספרות הקבלה, הוא ספר הזוהר. הספר מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי בן המאה ה-2, וחוג תלמידיו. בתחילה הספר היה מצוי רק אצל בעלי הקבלה, אולם בתקופת גירוש ספרד לערך, החל ספר הזהר לקנות שביתה אצל כלל לומדי התורה.

אחד הפולמוסים הידועים והמשמעותיים ביותר בדבר זהות מחבר ספר, הוא הפולמוס על זהות מחבר ספר הזהר. ההנחה הרווחת כיום היא ייחוס רובו של ספר הזהר לרשב"י, כשחלקים ממנו נכתבו בתקופה מאוחרת יותר.

דחיפה נוספת להפצתו ולקדושתו של ספר הזוהר הייתה במאה ה-16, עם הדפסתו (לראשונה במנטובה). השפעה זו הגיעה לשיאה בקבלת צפת, ובפרט בקבלת האר"י, שרבים מהרעיונות שבה נבעו מפרשנות ספר הזוהר. הזוהר הפך למקור הראשי של תורת הסוד, וקנה לו מקום קאנוני לצד התנ"ך והתלמוד. עם זאת, במשך הדורות מראשית הופעתו של הספר ועד תקופת ההשכלה, היו שהתנגדו לו מסיבות שונות, והפולמוס סביב הספר נמשך עד לימינו.

במהלך המאה ה-15 התמעט החידוש בתורת הקבלה, אך בשנת 1492 התחוללה תמורה עמוקה בתורת הקבלה בשל גירוש ספרד, ומרכז לימוד תורת הסוד עבר לעיר צפת.

קבלת צפת

מאז ימי חורבן הבית קיימת בעם ישראל הכמיהה לגאולה ולשיבת מלכות שמים. חישוב הקץ היה מוקד לעיסוק מחשבתי עד שחז"ל קבעו "תיפח רוחם של מחשבי קיצין", אם כי מבין חכמי הדורות עסקו בשאלה זו בסייגים מתאימים. בארבעים השנים שלאחר גירוש ספרד עלתה הכמיהה לגאולה בקרב המון העם, והחלו להופיע גם תנועות משיחיות. מחכמי ישראל החלו לעסוק יותר בחישוב הקץ כרבי אברהם בן אליעזר הלוי ורבי יצחק אברבנאל, ואחרים דוגמתם כדוד הראובני ורבי שלמה מולכו, ועוד. בין משיחי השקר ניתן למנות את אשר למלין, בתקופה זו גם התפרסם חיבור הנוסח הראשון של מעשה רבי יוסף דלה ריינה.

באותה עת הפכה ארץ ישראל שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית למרכזה החדש של הקבלה ולמרכזו הרוחני של עם ישראל – בתחילה בירושלים ומשנת 1530 ואילך בצפת. לצפת נהרו מן הגולה רבנים בעלי שיעור קומה מכל תחומי ההגות היהודית: בתחום ההלכהרבי יעקב בירב מחדש הסמיכה, רבי משה מטראני ורבי יוסף קארו; בתחום הפרשנות והדרשהרבי משה אלשיך ורבי שמואל אוזידא (בעל מדרש שמואל על פרקי אבות); ובתחום המוסר והפיוטרבי ישראל נג'ארה, רבי אלעזר אזכרי, רבי אליהו די וידאש ורבי שלמה אלקבץ. אולם, ההשפעה הגדולה של צפת באה לה בעקבות ענקי הרוח בתחום הקבלה, הרמ"ק והאר"י, שפיתחו את תורתם בעיר, שהתפשטה משם לשאר תפוצות ישראל.

תורת הקבלה אשר פשטה בעיר שולבה גם בתורת רבנים מתחומים שונים שמיזגו בתורתם את הנסתר והנגלה. דוגמאות לכך הם: רבי שלמה אלקבץ בפיוטיו, רבי יוסף קארו ורבי אלעזר אזכרי שהעלו על הכתב יומנים של התגלות המגיד, רבי אליהו די וידאש בספר המוסר "ראשית חכמה" ועוד.

אולם התמורה המשמעותית בשהחלה בתקופה זו היא הבאת חכמת הקבלה לכל שכבות הציבור. שלא כמו הקבלה בראשיתה שנלמדה רק על ידי יחידי סגולה ובני עלייה, תורת הקבלה הפכה לנחלתם של רבים. אחד הזרזים לכך הייתה היווצרותה של ספרות המוסר הקבלי. ספרים רבים כדוגמת "ראשית חכמה", "ספר חרדים", "תומר דבורה" ו"שערי קדושה" נפוצו והפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הספר היהודי.

בצפת התאגדו חבורות וחוגים רבים, שכללו בתוכם אף את פשוטי העם. חבורות אלו עסקו בין היתר בלימוד התורה ובהוראת דרכי התשובה. כמו כן נוצרו חוגים של מקובלים שעסקו בלימוד תורת הקבלה ובתיקוני התשובה. בנוסף, נהגו המקובלים להתפלל על קברי צדיקים של חכמי המשנה והזוהר הקבורים באזור, אשר מקובלי צפת שאפו אל דרך לימודם ואורח חייהם. פעמים רבות זכו המקובלים להידבקות בנשמות הצדיקים ולגילוי "מגיד", כמגיד שדיבר מתוך גרונו של רבי יוסף קארו, כמובא בספרו "מגיד מישרים". אחד מן החוגים הבולטים בצפת שעסק בכך היה רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) ותלמידיו.

קבלת הרמ"ק

הרמ"ק נחשב כגדול המקובלים העיוניים. הוא היה בעל יכולת העמקה, וכישרון הכתיבה שלו העשיר מאוד את תורת הקבלה. חוקר הקבלה גרשם שלום תיאר את הרמ"ק כ"הוגה הדעות והנציג החשוב ביותר של קבלת צפת. מחשבה דתית אינטנסיווית מאוד וכוח הסברה הצטרפו אצל רמ"ק, והוא התאולוג הסיסטמאטי העיקרי של הקבלה".

הרמ"ק נולד בשנת ה'רפ"ב (1522). מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד. הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו. הוא התחתן עם אחותו של רבי שלמה אלקבץ, ובגיל עשרים החל בלימוד קבלה אצל גיסו. הרמ"ק פיתח את הקבלה בהרחבה וביסס אותה על רבים מהיסודות של תורת רבו, רבי שלמה אלקבץ. הרמ"ק היה אחד מארבעת הרבנים שנסמכו בידי רבי יעקב בירב ב-ה'רצ"ח 1538, ולאחר שנים אחדות החל לשמש כראש ישיבה בצפת. עם תלמידיו נמנו רבי חיים ויטאל, לימים עורך כתבי האר"י, ורבי אליהו די וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה".

עם הגעתו של האר"י לצפת הפך הרמ"ק לרבו למשך תקופה קצרה, עד לפטירתו של האחרון בכ"ג בתמוז ה'ש"ל (1570). עם פטירתו נחשב האר"י ליורשו הרוחני וממשיך דרכו, אף ששיטתם בקבלה אינה דומה: הרמח"ל יצר הבחנה בין השיטות, והסביר כי קבלת הרמ"ק מהווה לימוד "עולם התוהו", ואילו "עולם התיקון" נמצא בקבלת האר"י.

חיבורו המרכזי והספר שאיתו מזוהה הרמ"ק ביותר הוא "פרדס רימונים", המבאר את שיטתו בקבלה ומהווה סינתזה של כלל ההגות בתורת הקבלה. הרמ"ק עצמו מעיד על כך בהקדמתו לספר:

וכאשר באתי לשלם נדרי ערכתי לפני את כל ספרי האלוקי הרשב"י ואתבונן בהם, ויהי לבבי כהולך בלב ים וכשוכב בראש חיבל, נבוך ומתבלבל בעמקי הדרושים הרבים. ואומרה אקח קסת הסופר אשר במותני ואערוך כל הדרושים עדר עדר לבדו עד אשים ריוח לשכלי בין עדר ובין עדר.

הרמ"ק חיבר גם פירוש לספר הזוהר ולספר יצירה בשם "אור יקר", ספר מוסר בשם "תומר דבורה" המיוסד על י"ג מידות ההנהגה, ועוד. על אף התפוצה הרבה שלה זכתה תורתו של הרמ"ק והכבוד הרב שחלקו לו, את הבכורה בתורת הסוד והקבלה נטלו במהרה האר"י ותורתו. על כך כתב החוקר יוסף בן שלמה במבוא לספרו:

הסיבות ההיסטוריות לניצחונה של קבלת האר"י על זו של רמ"ק נובעת מן ההבדלים הגדולים שבין שתי השיטות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. טעם עיקרי לכוחה העדיף של קבלת האר"י, שכולה סובבת על הציר של גלות וגאולה, ואילו בשיטתו של הרמ"ק אין בעיות הגאולה תופסת מקום חשוב. הדורות שלאחר גירוש ספרד היו זקוקים לתורה, שתסביר להם פשר גורלם המר ותורה להם את הדרך לגאולה... בעניין זה התקרב האר"י יותר מרמ"ק לצרכים הפסיכולוגים וההיסטוריים של היהודי באותה תקופה.

יוסף בן שלמה, תורת האלוהות של ר' משה קורדובירו, מבוא

האר"י וקבלת האר"י

האר"י וגוריו

רבי יצחק לוריא (15341572), המכונה האר"י, היה גדול מקובלי צפת במאה ה-16. השפעתו על הלימוד תורת הקבלה היא עצומה, וממנו ואילך זכתה הקבלה שלו, קבלת האר"י, להשפעה רבה בכל רחבי העולם היהודי, עד שיש מחלקים את תורת הקבלה לשניים – לפניו ואחריו. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.

האר"י נולד בירושלים לאב ממוצא אשכנזי ולאם ספרדייה. לאחר פטירת אביו חי בבית דודו במצרים. את תורת הנגלה למד מפי רבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת. עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים, שם הקדיש האר"י את עתותיו בעיקר ללימוד ספר הזוהר ותורת הסוד. בשנת 1570 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, ובתום שנתיים של פעילות ערה נפטר והוא בן 38 בלבד.

מכתבי האר"י עצמו נשארו בידינו מספר פיוטים לשבת ("אזמר בשבחין", "אסדר לסעודתא" ו"בני היכלא") וכן מספר מאמרים שנקבצו בתוך ספר "שער מאמרי רשבי". שאר תורתו נכתבה על ידי תלמידיו. ישנה טענה שכתב יחד עם רבי בצלאל אשכנזי את פירוש "שיטה מקובצת" על מסכת מנחות, אך הפירוש אבד עוד כשהיה בכתב יד. האר"י מעולם לא כתב דבריו בקבלה, וכל תורתו ידועה לנו רק מכתבי תלמידיו. שלושת תלמידיו הגדולים היו רבי יוסף בן טבול, רבי ישראל סרוג ובעיקר רבי חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י, אשר תורתו של האר"י מובאת בעיקרה בספרו "עץ חיים".

אל תלמידיו של האר"י לא התקבלו אלא תלמידים נבחרים, וגם לאחר פטירתו של האר"י לא הפיצו תלמידיו את תורתו ברבים. התפשטות קבלת האר"י החלה רק במחצית השנייה של המאה ה-16, עם מסעותיו של רבי ישראל סרוג באיטליה ובפולין. בעקבות כך החלה קבלת האר"י לצבור תאוצה באיטליה, בפולין ובטורקיה, וזו גרמה להתעוררות רבה. בשל העובדה שהיה זה הרב סרוג שפעל להפיץ את תורת האר"י, נטבעה בראשיתה קבלה זו תחת חותמו, וזאת עד אמצע המאה ה-17, אז הופצו כתבי היד של רבי חיים ויטאל. עם הפצתם של כתבים אלה התפשטה עוד יותר קבלת האר"י והגיעה לכל קהילות ישראל, עד שקנתה לה את הבכורה במחשבה הקבלית מראשית עלייתה ועד לימינו.

החסידות שהתפתחה בשנים שלאחר מכן בארצות אשכנז, היתה למעשה שונה מתורת האר"י[דרוש מקור]. לעומת זאת, בקבלת המזרח המשיכה קבלת האר"י להעמיק שורשים ולהתפתח. דוגמה לכך היא פיתוחה ושכלולה של תורת הכוונות בידי רבי שלום שרעבי אשר עמד בראש ישיבת המקובלים בית אל – ישיבה אשר הייתה הסמכות העליונה בקבלת המזרח.

ההשפעה של הקבלה על יהדות צפון אפריקה היא גדולה וייחודית, השפעה אשר באה לידי ביטוי בכל שכבות העם ולא רק לשכבות אינטלקטואליות תורניות. תופעות אחדות מדגימות השפעה זו, כמו למשל סידורי תפילה לכלל העם שנערכו על פי הקבלה, שיעורים יומיים בספר הזהר בבתי כנסת בין מנחה לערבית לכל באי הקהילה, וריבוי הרבנים המקובלים הספרדיים.

קבלת האר"י

אחד החידושים בקבלה הלוריאנית היה התפיסה של אופן בריאת העולם והשלכתה על תכליתו של האדם בעולם. הקבלה שקדמה לאר"י תפסה את תהליך בריאת העולם כהתפשטות ישירה והדרגתית מתוך האלוקות האין-סופית. הכוחות הכלולים בה הולכים ומתגלים, כשכל מדרגה בסדר ההשתלשלות היא בגדר סיבה ומקור לזו הבאה אחריה. זאת עד להיווצרותו הסופית של העולם בתוך מושג ה"יש", מושג הנתפס בשכל האנושי.

חידושה של קבלת האר"י הייתה בכך שראתה את תהליך הבריאה כתהליך מורכב יותר ודינמי, שכוחות מנוגדים פועלים בתוכו זה על זה. תהליך זה מתואר בהשאלות רבות ומושגים דמויי מציאות, כשמשמעותם האמיתית היא זו המזקיקה את לימוד זה לרב מפי רב בדווקא, עד כדי חוסר משמעות ללימוד המשל ללא הסבר הולם.

כיוון שקודם הבריאה מילא אור אין סוף את כל החלל, הרי שלכאורה לכל מציאות אחרת שהיא נפרדת מהאלוקות לא היה מקום להתקיים ולהתגלות. קבלת האר"י פתרה בעיה זו בהציגה את תהליך הבריאה כתהליך של הסתלקות שקודמת בהכרח להתגלות. תהליך זה מכונה בשם צמצום. בזכות הצמצום וההתכנסות של הארץ הקב"ה נוצר חלל פנוי שמאפשר להכיל בתוכו את כל העולמות, הן הרוחניים העליונים והן הגשמיים התחתונים. חלל זה נקרא בשם "חלל הטהירו" (טהרה בארמית). על-אף הסתלקותו של האור האלוקי מחלל הטהירו, נותרו במקום שיירי אור המכונה בשם "רשימו" ('רושם' בארמית). שיירי האור שנותרו בתוך החלל הפנוי נותרו מעורבים בשורשי הדין, שקודם הצמצום היו כלולים בתוך האין-סוף אך לא ניתנו להבחנה ולא התגלו בתוכו. לכוחות הדין שנתגלו בצמצום יש תפקיד קונסטרוקטיבי בהתהוות העולמות. כוח הדין הוא כוח ההגבלה והצמצום ובכך מתאפשרת נתינת מידה ושיעור מחוץ להוויה האין-סופית של האלוקות. צורתו של החלל שנתהווה הוא חלל עגול, ובתור שכזה הוא נטול ממדים של מעלה, מטה, ימינה ושמאלה. ממדים אלו נקבעו עם השפעתו של אור אלוקי אל תוך החלל הזה ונקודת הבקיעה הראשונה של האור נקבעה כנקודת המעלה. האור השופע ממלא את כל החלל והדמות המצטיירת שם היא דמות "האדם הקדמון" המתוארת בקבלה כדמיון אדם. מדמות זו עתידים להתגלות העולמות העליונים.

וכך כותב רבי חיים ויטאל בחיבורו "עץ החיים":

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא... והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.

עץ החיים, שער א-ענף ב

העולם הראשון נקרא "עולם העקודים", שהוא חלקו העליון של "האדם הקדמון". העולם השני הוא "עולם הנקודים" שהוא חלקו התחתון של "האדם הקדמון". החילוק המרכזי בין העולמות הוא שבעוד "עולם העקודים" העליון מורכב מ"כלי" אחד, ב"עולם הנקודים" התחתון יש הבחנה מפורטת יותר והוא כלול מעשרה "כלים" – כלי לכל ספירה.

עם היווצרות הכלים החל האור האלוקי להאיר לתוך הכלים. הכלים ב"עולם הנקודים" היו חלשים מדי כדי להכיל בתוכם את ההארה האלוקית, וכך נסדקו שלושת הכלים העליונים – כתר, חכמה ובינה, ושבעת הכלים התחתונים, שמטבעם חלשים יותר, נשברו. אירוע זה מכונה בספרות האר"י "שבירת הכלים" או "מיתת המלכים". שבירת הכלים נועדה לטהר את הכלים, שכן סייגי הפסולת של שורשי הדין היו מעורבים בכלים ועם שבירתם נפרדו מהם והתכנסו במקום אחד, ב"ממלכת הקליפות".

לאחר השבירה החל התהליך של תיקון והיבנות מחדש. שלב זה של התיקון מכונה בשם "עולם התיקון" או "עולם הברודים". ספרות האר"י מדמה תהליך זה לתהליך של לידה מחדש ומכנה את שלביה "עיבור", "יניקה" ו"מוחין". עם היווצרות עולם הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוקית ו"נשבו" שם. ניצוצות אלו הם שנותנים חיות לממלכה הדמונית של הקליפות, וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם. כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם: על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוקי, וזאת בעזרת "תורת התיקון והכוונות". כשיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו. עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. כך מציירת קבלת האר"י את עבודת ה' כבעלת משמעות משיחית הנושאת את עיניה אל עבר אחרית הימים, ולייעודה הסופי – הגאולה, אשר עם ישראל כקולקטיב מחויב לפעול לקירובה.

השבתאות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבתאות

אף שכיום מוכרת השבתאות, בדמיון מה לנצרות, כדת חדשה של כת שנפלטה מהיהדות, תחילתה של זו התיימרה לשנות את היהדות עצמה, ולהכריז על זמנה כתחילת עידן הגאולה, ועל העומד בראשה כמשיח ה' אשר בא לגאול את עמו.

על אף שבספרות ההלכה לא מצאו מייסדי השבתאות עילה להכניס את תורתם, בתורת הקבלה, אשר ענייניה מופשטים ובלתי מובנים לעם הפשוט, מצאו מעצבי הכת אילן גדול לתלות בו שגיונותיהם. ובעוד קבלת האר"י הטילה את הייעוד המשיחי על עם ישראל כקולקטיב, תוך הנחיית העם למטרה נוספת בקיום דבר ה', הטילה תנועת השבתאות - להבדיל - את השליחות המשיחית על אדם בודד, והעמידה במרכזה את משיח השקר שבתי צבי.

שבתאי צבי נולד באיזמיר ב־1626. כבר בצעירותו הרבה להתעסק במיסטיקה ובקבלה לצד ספרות ההלכה. מגיל צעיר נתגלו בו סימנים של מאניה דפרסיה. בגיל 25 (או 29) גורש מאיזמיר והחל במסע נדודים. בעזה פגש את נתן העזתי, ששכנע אותו, על סמך חזון נבואי, כי הוא המשיח. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, היוותה את האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שאחר כך. נתן העזתי החל להפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, ובה בעת יצא שבתי צבי עצמו לירושלים להפיץ את בשורתו. בקהילות ישראל באירופה התקבל שבתי צבי כמשיח, הרבה בהשפעת פרעות ת"ח ת"ט (16481649). היהודים, שהיו במצב כלכלי, דתי, חברתי וביטחוני קשה מאוד לאחר הפרעות, פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. על כן, כששבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח, קיבל אותו העם בהתלהבות.

העולם היהודי חווה חודשים של אופוריה משיחית; צומות החורבן בוטלו. שבתי עצמו נהג לעבור על איסורי תורה כמו אמירת השם המפורשטאבו חמור מאין כמוהו – ובירך על כך: "ברוך מתיר איסורים". עם זאת, בפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועתו קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכותו, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו ואפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות.

הקדחת המשיחית לא תמה אף כאשר הווזיר הטורקי החליט לעצור את שבתי צבי; ניתנה לשבתי צבי האפשרות לבחור בין מוות לבין התאסלמות; ובספטמבר 1666 הוא בחר להמיר את דתו. התאסלמותו של שבתי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרובו לזנוח את התקווה המשיחית. אף על פי כן, מעטים שמרו אמונים לרעיון המשיחי. נתן העזתי עצמו יצא את עזה ופנה למסע נדודים בקהילות ישראל, והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. התאסלמותו הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להוציא משם את הניצוצות שנשבו. מקורות רבניים וותיקים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון מופרך זה.

שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופולבלקן), ראש ל-200 משפחות של נאמניו, שהתאסלמו אתו. התגלויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי; דבר זה היה לצנינים בעיני השלטון. ב-1673 הוגלה שבתי צבי לדולצינו, העיר העתיקה שבאלבניה. בתקופה זו יצר משנה דתית חדשה, שעיקריה הם קיומם של שני "אלוקים" נבדלים. הראשון הוא ה"אין סוף", והשני "אלוקי ישראל", הנאצל ממנו.

שבתי צבי מת ביום כיפור שנת ה'תל"ז (1676) והוא בן 50, כשנתן העזתי עדיין לא אמר נואש, והפיץ את הרעיון לפיו שבתי צבי "נבלע באורות העליונים", כלומר הפך כביכול לחלק מהשכינה.

המחשבה השבתאית

בעוד הקבלה המוקדמת ביקשה לחקור את האלוקות והבריאה בראשיתה, וקבלת האר"י הטילה את עבודת ה' בשאיפה אל עבר הגאולה העתידית שזמנה אינו ידוע, השבתאות להבדיל, ראתה עצמה כעומדת כבר על סִפה של הגאולה. אי לכך ביקשה השבתאות לעקור את תורת הכוונות של האר"י, ואף את ההלכה, משום שזו נתפסה כתורה השייכת לזמן הגלות ולא לעת הגאולה.

את מקומה של ההלכה כערך עליון תפשה האמונה בשבתי צבי כמשיח ישראל. את מעשיו הזרים ומצבי הרוח הקיצוניים שהיה נתון בהם תירצה השבתאות בעזרת פיתוח תאולוגיה יוצאת דופן. את טלטלות הנפש של שבתי צבי תירצו כמצבים שבהם היה שרוי במאבק ב"קליפות", כשבעתות הדפרסיה היה שרוי בעומק ה"קליפה" ובעתות התרוממות הרוח היה כמי שהצליח לחלץ ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בתוכה. אף את מעשה ההמרה של שבתי צבי תירצו כמהלך הכרחי במאבק מול הקליפות. כדי לחדור לעומקה של הקליפה ואז לשוברה, היה צריך המשיח להידמות לה וכך להיטמא ולהיטמע בתוכה.

אצל המאמינים במשיח השקר נתגלו שתי מגמות. אצל המתונים נתפס המעשה של הירידה כמעשה שרק המשיח מסוגל לו ואילו הם מחויבים להמשיך ולקיים את התורה והמצוות. לעומתם, אנשי התנועה הקיצונית בשבתאות ראו עצמם מחויבים ללכת בדרכו של המשיח ולסייע לו במלחמתו כנגד הקליפות ואף להמיר את דתם בעקבותיו. מהפלג הקיצוני הזה התפתחו כתות כ"פרנקיזם" והדונמה שהגיעו אף לניהיליזם.

קבלה ליטאית והרמח"ל

בשל השימוש הנרחב בספר הזוהר ובטרמינולוגיה קבלית דמוית קבלת האר"י בשבתאות, אחת מתגובות הרתע לה הייתה הטלת הגבלות על הפצתה ולימודה של תורת הקבלה. בשל כך נרדף הרמח"ל והוטלו עליו הגבלות שונות ומשונות, והוא אף נחשד לזמן מה בשבתאות. הרמח"ל היה רב, מקובל, סופר ומשורר במאה ה-18. עוד כנער נמשך לקבלה, ואף חיבר בה חיבורים רבים. לדבריו נגלה לו "מגיד" והוא קיבץ סביבו תלמידים רבים אשר רחשו לו הערצה רבה, שבעקבותיה התעורר פולמוס גדול שגבל אף ברדיפתו והגיע לכדי שריפת ספריו. על אף הרדיפות אחר הרמח"ל, לאחר פטירתו זכה להערכה רבה אצל הגר"א והתנועה הליטאית שבראשה עמד הושפעה ממנו רבות.

הקבלה בתנועת החסידות

את ההרס שהותירה אחריה השבתאות באה לתקן תנועת החסידות, שקמה באמצע המאה ה-18. מייסד התנועה הוא רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), שינק בהגותו מן המורשת של תורת הקבלה. הגותה של הקבלה החסידית מושפעת ממיזוג של תפיסות קבליות שונות, לעיתים אף מנוגדות זו לזו. המגמה העיקרית של הקבלה החסידית היא מגמה של פופולריזציה של הקבלה, תוך שעתוק וטרנספורמציה של מושגי הקבלה מתורת העולמות העליונים והאלוקות אל תורת הנפש והאדם. פסיכולוגיזציה זו של הקבלה לא הייתה ייחודית לחסידות – היא שאבה יסוד זה מהקבלה האקסטטית של רבי אברהם אבולעפיה.

בנוסף ליסודות האקסטטים שילבה לתוכה החסידות יסודות תאוסופיים-תאורגיים, הן של האר"י והן של הרמ"ק. את היסוד בשאיפה למשיח, שהיה יסודי אצל האר"י, ושבסטייתה של השבתאות הביאה בסופו של דבר למשבר – השכילה החסידות לנטרל על ידי הגבלתה לגאולה הפנימית של האדם. יסוד נוסף שהודגש בחסידות הוא היסוד המיסטי-מאגי שמילא תפקיד מרכזי בתודעה החסידית, אף יותר מהיסודות התיאוסופים-תיאורגיים.

על אף ההשראה המהותית שהעניקה תורת הקבלה לתורת החסידות, התירו מרבית האדמו"רים רק ליחידי סגולה להגות בתורת הקבלה ואסרו זאת על השאר[8]. יש מהאדמו"רים שאף התירו את הלימוד רק לבני ארבעים ומעלה.

אדמו"רים שונים אוסרים במיוחד על בעלי תשובה טריים (שלהם נטייה ללימוד זה) את לימוד הקבלה[9].

בעל הסולם

הרב יהודה לייב אשלג (18841954), המכונה "בעל הסולם" על שם הפירוש שכתב לספר הזוהר, עסק בהפצתה של חכמת הקבלה. מלבד הפירוש האמור, הוא כתב גם את "תלמוד עשר הספירות" המונה 16 חלקים ומיוסד על כתבי האר"י.

"בעל הסולם" הדגיש מאוד את חשיבות הנתינה. בראייתו, תיקון "שבירת הכלים" ייעשה כאשר כל אדם יצרוך רק את הדרוש לו וייתן לזולת ככל יכולתו, תוך מילוי מושלם של הרצון האלוקי. כל הקלקולים בחברה האנושית (למשל: הפערים בין עשירים לעניים ומלחמות), הם תוצאות של האגואיזם והרצון לקבל, המנתק את נשמתו של האדם מבוראו, מסביבתו ומקיומו. הוא הצביע על הצורך הטמון באדם להתעלות במדרגות רוחניות כדי להשיג בשלמותו את מושג 'האהבה הנצחית' הכולל את כל השפע והטוב. ההתעלות והדבקות הרוחנית מלווה גם בהתקדמות חברתית גשמית שתתבטא במבנה חברתי מקיף עולם של אחדות ואחווה. מאמריו וספריו פונים בראש ובראשונה אל היהודי. עם זאת, רעיונות מרקסיסטיים הופכים בפרשנותו לסולם דיאלקטי המוביל אל גאולה קיבוצית. כך במובן המעשי הקבלה נתפשת אצלו כמודל רצוי לקדמה.

"קבלה" בעמים וכתות אחרות

קבלה נוצרית

ציור של אילן הספירות המכונה 'עץ החיים' מהמאה ה-16 מתוך התרגום ללטינית של פאולו ריצ'יו ל"שערי אורה" של רבי יוסף ג'יקטיליה

בסוף המאה ה-15, בראשית תקופת הרנסאנס, משכה תורת הקבלה את תשומת לבם של מלומדים נוצרים. חיבורים קבליים אחדים תורגמו ללטינית, וההתעניינות והעיסוק בתורת הקבלה הלכו והתרחבו עד שהפכו לתנועה. הסיבה העיקרית לעניין שמצאו המלומדים הנוצרים בקבלה הוא הדמיון שראו בעיניהם בין כמה מיסודות הקבלה לבין עיקרי האמונה הנוצרית. בכך ביקשו למצוא ביסוס לעיקרי הנצרות בעודם נתלים בתורת הקבלה.

הנוצרים, אשר אחד מעיקרי אמונתם היא שלילת המצוות, נטרלו מן הקבלה את אחד מיסודותיה – את הממד התאורגי-הלכתי. כך למשל רבי מנחם רקנאטי, אחד מנציגיה הבולטים של הפרשנות התאורגית ההלכתית, צוטט בסלקטיביות רבה, והובאו בשמו רק היסודות התאוסופים של הקבלה. תנועה זו הייתה הראשונה שהדפיסה ספרות קבלית, ובכך אף הקדימה את הכתבים הקבליים היהודים הראשונים שהובאו לדפוס.

החל מהמאה ה-16 החלו להופיע לראשונה בקרב תנועה זו תרגומים של חלקים מספר הזוהר. על אף הפולמוס על קדמות הזוהר – גם בחוגים הנוצרים – העמדה המקובלת הייתה שהספר אכן קדמון ויצא מחוגו של רשב"י, שלפי דעה קיצונית השתייך לדת הנוצרית. גם במקרה של ספר הזוהר ההשקפה הייתה כי הוא משקף יסודות נוצריים. תנועה זו אף ניסתה לפעול במקרים מסוימים באופן מיסיונרי, על מנת לשכנע יהודים להמיר את דתם בעודם מוכיחים לכאורה את אמיתות הנצרות על יסוד תורת הקבלה וספר הזוהר.

שתי דמויות בולטות בקבלה הנוצרית הם יוהנס רויכלין בגרמניה ופיקו דלה מירנדולה באיטליה. האחרון ניסח בשנת 1486 900 גופי "תורה" שחלקם שואבים מתורת הקבלה, ובפרט מהביאור לתורה של רבי מנחם רקנאטי.

השימוש בקבלה ובספר הזוהר לצדה של הנצרות, ומאוחר יותר של השבתאות, הביא לכדי הסתייגויות מצד כמה מחכמי היהודים, שהזהירו מפני לימוד והפצת תורת הסוד, ובמקרים מסוימים אף פנו כנגד תורת הקבלה. הבולט שבהם הוא רבי יהודה אריה ממודנה.

קבלה הרמטית

עם התנופה שלה זכה ההרמטיציזם בימי הרנסאנס, מצאו חיבורים קבליים יהודיים את דרכם גם אל מכשפים ואוקולטיסטים הרמטיים שפעלו באירופה, ואלו פיתחו את הקבלה ההרמטית, לצד הקבלה הנוצרית. הקבלה ההרמטית שואבת ממקורות רבים, בהם הקבלה היהודית והאסטרולוגיה המערבית אך גם מאלכימיה, פגאניזם (בעיקר פגאניזם מצרי ויווני - ממנו צמח ההרמטיציזם), גנוסיס, נאופלאטוניזם, ומתחומים הרמטיים נוספים דוגמת "מערכת קסמי המלאכים החנוכית" של ג'ון די. עם דעיכת השפעת הדת על אורח החיים האירופי בימי ההשכלה, הפכה הקבלה ההרמטית לאחד הבסיסים הפילוסופיים והפולחניים של אגודות כישוף, תנועות נאו-פגאניות ואגודות סתרים שונות, כגון המסדר הרמטי של השחר המוזהב, ת'למה, "אחוות צלב הורד" ועוד.

הקבלה ההרמטית השפיעה על תנועות ניו אייג' ותנועות נאו פגניות מודרניות (לדוגמה ויקה)[10].

התנגדות לקבלה

בניגוד לפולמוס נגד הרמב"ם, שהיה קרוב בזמן ובמקום לעליית הקבלה, על פי רוב, עלייתה של הקבלה לא לוותה במחלוקות מפורסמות בתוך היהדות. לכך תרמו גורמים אחדים, ובמיוחד ניתן להסביר זאת לאור המשכיותה של הקבלה כמסורת עתיקה בעם ישראל.

עם זאת, בדומה לספרות ההלכה, גם תורת הקבלה אינה חפה מפולמוסים, כשאלו כוונו בעיקר כלפי היבטים מסוימים של הקבלה, ואת הפולמוסים הובילו רבנים שהיו בעצמם מקובלים. דוגמאות לכך הם הפולמוסים של הרשב"א כנגד רבי אברהם אבולעפיה והקבלה האקסטטית, והפולמוסים של רבי יעקב עמדן והגר"א כנגד החסידות.

אך הייתה גם התנגדות. בשו"ת הריב"ש תשובה קנ"ז מצטט רבי יצחק בר ששת רבנים בדורו שהם ממתנגדי הקבלה, והוא דן בדברי התנגדותם כדבר לגיטימי אף על פי שהוא באופן אישי מבין ומקבל כלגיטימית גם את השקפת המקובלים. בין היתר הוא כותב בשם רבו רבי פרץ הכהן שהוא איננו מחשיב את הספירות. פולמוס של ממש כנגד הקבלה הוא המחלוקת סביב ספר הזוהר. רבי אליהו דלמדיגו כתב את הספר "בחינת הדת", המתנגד לקבלה ומערער על קדמות הזוהר. חיבור נוסף בשם "ארי נוהם" של רבי יהודה אריה ממודנה הוא חיבור שהוקדש כולו לביקורת על הקבלה וספר הזוהר. גם רבי אלעזר פלקלס (תלמידו של רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה") בספרו "תשובה מאהבה" חלק א' תשובה כ"ו מבקר קשות את ספר הזוהר בטענה ששולבו בתוכו דברי אחרים, ומביע התנגדות לספרות המקובלים, ובין השאר הוא כותב כך:

אני אומר: הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלקי רבי שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון, אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה. ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן, שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראים שהם אחר רשב"י שנים רבות במספר, והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס' מטפחת להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידיים מזייפים, וחשד את החכם ר' משה דיליון יע"ש... באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירים, אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים, והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם.

אחד מתלמידי רבי משה סופר (1839–1762) (ה"חתם סופר"), הרב אליעזר נויזץ, כתב שרבו אמר "בפנים רבים מתלמידיו, אילו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו, לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאד מחזיק דפים מעוטים"[11].

הקבלה הייתה מושא ללעגם של המשכילים, אשר גם כך שללו כל הווייה והשפעה רוחנית, הם יצאו כנגדה "מפני הזיית דת קבליסטית". מלחמתם של אנשי ההשכלה הגבילה מעט את השפעתה של הקבלה במזרח אירופה, אך בקרב יהדות המזרח המשיכה הקבלה להשפיע על חיי הציבור עד לימינו. תנועה יוצאת דופן בקרב יהדות זו היא תנועת "דור דעה" התימנית, בראשותו של רבי יחיא קאפח, אשר דחו ודוחים בתוקף את הקבלה, והולכים בכל עניין בעקבות משנתו של הרמב"ם ובעקבות המסורת התימנית הקדומה.

בחצי השני של המאה ה-20 היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה מבין קהילת שומרי המצוות. הוא טען שהיא משקפת את "האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלאסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם"[12] וכי העיסוק בה מרחיק כביכול את היהודי מעבודת ה' לשמה.

חקר הקבלה

ראשיתם של מחקר הקבלה והעיסוק הביקורתי בה הייתה בהופעות הראשונות של חיבורים קבליים בפרובאנס. על פי רוב לא פנו הביקורות כנגד הקבלה עצמה, אלא כוונו לסילופים שלה. בתקופת הרנסאנס החלו חוקרים לעמוד על הזיקה בין השקפות קבליות לבין תפיסות פילוסופיות שונות. מחקרים אלו תרמו להופעת גישה ביקורתית לקבלה ולניסיונות להבינה בעזרת כלים פילולוגיים-היסטוריים. שניים מהחוקרים הבולטים בעת ההיא הם רבי אליהו דלמדיגו ורבי יהודה מסר ליאון. הופעתו של ספר הזוהר, והשימוש שנעשה בו ובתורת הקבלה בקרב חוגים נוצריים מיסיונרים, היווה בעיה סוציו-אינטלקטואלית ליהדות. ההתמודדות עם בעיה זו תרמה לבחינתם המדוקדקת של הקבלה ושל ספר הזוהר. החיבור הראשון שיוחד כולו להתקפה כנגד הקבלה וספר הזוהר הוא "ארי נוהם" של הרב יהודה אריה ממודנה.

המחבר הראשון שעמד על הקרבה בין הגנוסטיקה לאמונות קבליות היה היינריך אגריפה, בספרו "על הבלי המדעים". דמויות בולטות בחקר הקבלה במאה ה-18 הם רבי יעקב עמדן, שבמסגרת מאבקו בשבתאות חקר באופן פילולוגי טקסטים קבליים, ושלמה מימון, שניסה לפענח את הקבלה במונחים פילוסופיים.

בראשיתה של המאה ה-19, עם התעוררות ההתעניינות האקדמית ביהדות (חכמת ישראל), התגברה גם ההתעניינות בקבלה אצל החוקרים – בהם ניתן למנות את רנ"ק, רבי אליהו בן-אמוזג, אדולף פרנק, שלמה מונק, שד"ל, משה שטיינשניידר וצבי גרץ. אצל חלקם לא היה המחקר האקדמי בתחום חף ממניעים זרים, בהם מניעים דתיים ותרבותיים[13]. מגמה זו בולטת במיוחד אצל שני האחרונים, שאותם מכנה יהודה ליבס "הקברנים": "שביקשו לייבש ולחסל במחקרם את המורשת היהודית ורק לערוך לה קבורה הגונה". יוסף דן הדגיש כי "כל תנועות הרפורמה [היהודיות] המודרניות, עוד בטרם פנו לתקן את סידור התפילה וההלכה, התנערו בתחילה כל שריד של יראה כלפי הקבלה. הם הבינו שאי-אפשר לנתק בינה לשמירת מצוות דקדקנית... עד אמצע המאה ה-20, האורתודוקסים המודרניים, הקונסרבטיבים, הרפורמים והרקונסטרוקטיבים התאפיינו בדחייה גמורה של הקבלה."[14]

חוקר הקבלה הבולט ביותר במאה ה-20 הוא גרשם שלום, אשר נחשב לראש החוקרים של תחום הקבלה. מחקריו וחיבוריו בתחום זיכו את הקבלה במעמד נכבד בעולם האקדמי. שלום העמיד תלמידים רבים וחשובים כמו ישעיה תשבי, רבקה ש"ץ אופנהיימר, יוסף בן שלמה, משה אידל, יוסף דן ויהודה ליבס. תלמידיו של שלום הכשירו את הדור הבא של חוקרי הקבלה ובראשם רחל אליאור, מיכל אורון, בועז הוס, יונתן גארב ואחרים. חקר הקבלה הוא התחום הפורח ביותר בתחום מדעי היהדות; כך למשל, קרוב ל-5% מכלל עבודות הדוקטורט שאושרו באוניברסיטה העברית בשנת 2004 עסקו בתחום הזה. בראשית המאה ה-21 אושרו במוסדות האקדמיה בישראל וברחבי העולם עשרות עבודות דוקטורט בתחום הקבלה.[דרוש מקור]

מחקרים רבים פורסמו גם מחוץ לעולם האקדמי, כגון מחקריו של הרב יוסף אביב"י.

הקבלה משלהי המאה ה-20

כחלק מהתגברות העניין העממי הגלובלי במיסטיקה ובדת, זוכה גם הקבלה לפריחה מחודשת בישראל ובעולם, ואף בקרב מי שאינם יהודים. מאמיניה ואלה שרוצים ללמוד אותה, משתייכים לכל שכבות הציבור, והשפעתה ניכרת אף בקרב ידוענים מתעשיית הבידור.

רובם המוחלט של הרבנים האורתודוקסים (ורבים מבין הזרמים האחרים) מתנגדים נחרצות לשימוש שעושים ב"מרכז לקבלה" ובארגונים דומים ללימוד תורת הקבלה. לטענתם הוא פופוליסטי ושטחי, ומהווה זילות של תורה זו וניתוקה משאר חלקי היהדות. היו אף רבנים שהוציאו פסקי הלכה האוסרים לימוד כזה. פסק ההלכה הבולט שבהם הוא זה של רבי עובדיה יוסף[15]. עמדה דומה מובעת גם על ידי רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, הטוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלמדים תורת ניו-אייג' ולא קבלה ממש. בתגובה, טענו אנשי "המרכז לקבלה" כי מדובר בקיבעון של הממסד.

התפשטות התופעה, שנהפכה לפופולרית מאוד, הובילה לפרסום מאמרי עיתונות רבים על "המרכז לקבלה" בעיתוני העולם. מלבד זאת נעשו גם מחקרים רבים על תופעת הקבלה החדשה בכלל והמרכז לקבלה בפרט. יש חוקרים המבקרים תופעה זו. כך למשל, טען החוקר יוסף דן, כי "מרבית המיסטיקה וה"קבלה" שנלמדים היום בישראל אין להם שום קשר לקבלה היהודית האותנטית וכי לאמיתו של דבר הם מבטאים את ניצחונה של "הקבלה הנוצרית", שהיא פירוש שונה ומעוות של הקבלה היהודית".

מילונים ואנציקלופדיות קבליות

בספרי הקבלה נוצרה שפה חדשה - שפה קבלית. שפה זו כוללת מילים חדשות וכן משמעויות חדשות למילים ולמושגים. במשך הדורות נכתבו חיבורים בצורת רשימות ערכים, מילון, מפתח או אנציקלופדיה העוסקים במושגי ובתכני הקבלה. בהם:

ראו גם

לקריאה נוספת

  • גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו-1976
  • יורם יעקבסון, מקבלת האר"י עד לחסידות, תל אביב : הוצאת משרד הביטחון
  • ישעיה תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס
  • ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ז-1957, תשכ"א-1961
  • משה אידל, קבלה - היבטים חדשים, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, תשנ"ג-1993
  • משה חלמיש, מבוא לתורת הקבלה, ירושלים: הוצאת "ספרית אלינר" ההסתדרות הציונית, 1991
  • טוני לביא, עקיבא אורצל, א-לוהים, הרב והפילוסוף – סודות הבריאה בספר הזהר ובתורת האר"י, זמורה ביתן 2005
  • משה אידל, תורת הסוד. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 542-560.

קישורים חיצוניים

ספרי קבלה

הערות שוליים

  1. ויקרא רבה כב א
  2. שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה פרק ב
  3. לשון המשנה: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". (משנה חגיגה ב א)
  4. עבודה זרה ה א, ובבא מציעא פה ב. וראו גם ספרא דאדם קדמאה באתר פורום אוצר החכמה
  5. 5.0 5.1 ספר הזכרונות לרבי צדוק
  6. ראו למשל, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף סז
  7. בעולם המחקר יש רואים את אסכולת הנאופלאטוניזם כדומה לזה.
  8. הקדמת האדמו"ר מביאלא לספר מאורות האריז"ל, הוצאת מגמ"ה.
  9. מבשר טוב - משפט גרות מכון דברי בינה, תשס"ח.
  10. Hanegraaff, Wouter J. (1998), New Age Religion and Western Culture: Esotericism in the Mirror of Secular Thought
  11. הרב אליעזר ליפמן נויזץ, מי מנוחות, פרעסבורג תרמ"ד, דף מג ע"ב
  12. מכתב לפרופ' גרשם שלום
  13. להרחבה: George Y. Kohler,‏ The Discourse on Kabbalah in the Wissenschaft Des Judentums, 1820-1880. דה גרויטר, 2019.
  14. יוסף דן, Kabbalah: A Very Short Introduction, מבואות קצרים מאוד בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2007. עמ' 75.
  15. גילוי דעת של הרב עובדיה יוסף, אדר א' תשנ"ז, ב"אתר המידע על כתות במדינת ישראל"



סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0