יצחק מאיר (מחנך ודיפלומט)
| לידה | 4 באוקטובר 1934 |
|---|---|
| פטירה | 9 ביוני 2020 (בגיל 85) |
| מדינה |
 ישראל |
יצחק (ארווין) מאיר (4 באוקטובר 1934 – 9 ביוני 2020) היה מחנך, סופר ישראלי, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, דיפלומט ואיש הציונות הדתית.
ביוגרפיה
ראשית חייו
יצחק מאיר נולד באנטוורפן למשה לייב מאייר ורבקה (רוזליה) לבית וינקלר. אביו, משה לייב מאייר, נחשב לעילוי תלמודי אך עזב את עולם הישיבות ולמד ארכיטקטורה בווינה, עד למשבר הכלכלי שלא איפשר לו להתקיים עוד כסטודנט. אמו, רוזליה וינקלר, הייתה בת למשפחת כפריים יהודים אמידים אורתודוקסיים שירדה מנכסיה בעקבות המשבר הכלכלי. משפחתה שכרה לה ולאחיה מורים שלימדו אותם הונגרית, גרמנית, לימודי חומש ופירוש רש"י. בגיל 16 ברחה לבדה לבלגיה שם קיימה עצמה בתפירה. משה לייב ורוזליה וינקלר נישאו בשנת 1932. לזוג נולדו שלושה בנים. יצחק מאיר הבכור, יעקב צבי שנפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים ודוד מאיר. מאיר למד בבית ספר יסודי באנטוורפן.
מלחמת העולם השנייה
ב-10 במאי 1940 המשפחה ברחה לצרפת מאנטוורפן יומיים לפני כניסת הורמאכט לעיר, הם הצליחו לעלות על הרכבת האחרונה שיצאה מהעיר. הרכבת בה ברחה המשפחה הותקפה אך לבסוף הגיעה לגבול צרפת ספרד ונעצרו על ידי משטרת וישי והועברו למחנה הריכוז ברנס. אביו של מאיר הצליח להימלט ולהצטרף למחתרת. כשהמשפחה הצליחה להשתחרר הם נפגשו במרסיי וחיו שם תחת זהות צרפתית. אביו של מאיר נעצר ביוני 1943 ונשלח לאושוויץ. לאחר שאב המשפחה, הוסגר, על ידי הקונסיירז', שנדרשה למסור ידיעות על כל דיירי הבית לשלטונות הגרמנו-וישיסטים. היא חשדה בפעילות הסמויה של אב המשפחה בעליית הגג ששימשה כמעבדה זיוף מסמכים. משה לייב מאיר נאסר כפעיל מחתרת הצרפתית בנוכחות בני משפחתו. המסמכים של האם והבנים הגם שהיו מזויפים לא עוררו חשד והם לא נעצרו.
האם, בהריון מתקדם החליטה לעזוב את צרפת. כיון שלא שלטה בצרפתית, היא ויצחק מאיר החליטו כי היא תהיה כאילמת בכל מפגש עם שלטונות ובנה ששלט בצרפתית ישמש המתורגמן. אולם, המשפחה עוררה את חשד השלטונות והאם נאסרה ומאיר ואחיו נשלחו למנזר. איש המחתרת הצרפתית שהכיר את אב המשפחה, סייע לאם ולילדים להגיע סנט קלוד בהרי היורה הצרפתיים. שם הם חיו בהחבא עד שנמצא להם מבריח שלקח אותם בשלושה ימי הליכה בשלג עד לגבול שווייץ אבל סמוך לגבול נעלם עם דמי ההברחה ששולמו לו. משפחת מאיר חפשה את הגבול השווייצרי בשלג, שם נתפסו ונדרשו לשוב אבל מאיר תבע שיביאו רופא לאמו. הרופא הצבאי נכנע, האם נשלחה למאסר בלוזן שם ילדה אחרי שבועיים את דוד מאיר[1]. מאיר ואחיו ונשלחו לכפר אגליסאו (Eglisau), קנטון ציריך בצפון שווייץ על גבול גרמניה. איש לא קרא להם בשמם והם כונו dass Fluchtling Kind (תרגום לעברית). הם היו באמנה אצל פרידה גנטרט, פרוטסטנטית אדוקה ששמרה שהילדים יישארו יהודים. לאחר כשנה הועברו למוסדות שונים לילדי פליטים והאם נשאר במאסר עד שהשלטונות הסכימו כי תעבור לציריך כדי שתשתתף בקורס תפירה. את סיפור הבריחה של המשפחה עיבד מאיר לספר אישה אחת[2].
עם סיום המלחמה המשפחה גורשה משווייץ יצחק ויעקב קיבלו אשרות עלייה האם ודוד לא קבלו. המשפחה גנבה את הגבול משווייץ חזרה לצרפת, והצטרפו למחנה עקורי אירופה שהמתינו במרסיי לעלות ארצה. ב־1946 מאיר ומשפחתו הגיעו לישראל על השמפוליון. האוניה הייתה עמוסה בפליטים (כ־4,500) וההגנה השתלטה עליה והשמידה את כל אשרות הכניסה של הנוסעים כך שהבריטים לא יוכלו לדעת למי הייתה אשרה ומי מהגר לא חוקי. באפריל 1946 האוניה הגיעה לחופי חיפה וכל הפליטים נשלחו למחנה המעצר בעתלית. לאחר כחודש בארץ, המשפחה עברה לגור עם אחות האם. אמו של מאיר התקבלה לעבודה כתופרת במוסד ילדים אורה בבני ברק. המוסד הסכים לקבל את מאיר בתנאי שישלם אחזקתו. מאיר החל לעבוד כשולייה, לאחר מכן כמורה לשיעורים פרטיים ולאחר מכן כעוזר מדריך. כך סיים תוך כדי עבודתו את לימודיו התיכוניים בגימנסיה צייטלין אליה נסע מדי יום מבני ברק.
פעילות ציבורית
מאיר למד באוניברסיטה העברית בחוגים ספרות וחינוך (1952–1956). במקביל ללימודים היה גם מדריך נוער במשק ילדים מוצא ולאחר מכן מורה בבית ספר חורב בירושלים. כן יצא בזמן לימודיו לשליחויות מטעם החלוץ לצרפת, בלגיה שווייץ. ב־1956 הצטרף לגרעין בקבוצת שלוחות והיה לחבר הקיבוץ ולמורה בבית הספר האזורי בשדה אליהו[3]. בשנת 1958 נשלחה המשפחה לשליחות מטעם בני עקיבא בלונדון. עם חזרתם לישראל, ב-1961 נתמנה מאיר למנהלו השני של כפר הנוער ימין אורד והיה מנהל המוסד החינוכי בין השנים 1961–1979[4]. באותה התקופה החל להיות פעיל במפד"ל ובסוכנות היהודית. מאיר היה חבר בסיעת מפנה בראשות יוסף בורג[1].
ב־1979 הוא הצטרף לשרות הדיפלומטי הישראלי, כחלק מן המינויים הפוליטיים של המפד"ל בשירות החוץ[1]. הוא שירת בציריך כקונסול ראשון בין השנים 1979–1980 וב־1980–1983 מונטריאול. ב-1991 הוא מונה לשגריר ישראל בבלגיה. ב-1997 הוא מונה לשגריר בשווייץ[5] וכיהן בתפקיד עד שנת 2000. מאיר היה חובב שחמט נלהב. בזמן שהותו בבלגיה גייס את הפילנתרופ היהודי מרק סול להרים תרומה גדולה להקמת בניין השחמט בתל אביב הידוע כ"אקדמיית קספרוב" (על שם גארי קספרוב) שבו שוכן גם איגוד השחמט הישראלי. מאיר עודד את הכנסת השחמט כמקצוע לימודי בבתי הספר בכמה יישובים בארץ.[6]
ב-1957 הוא נישא לרבקה לבית גורמזנו, לזוג נולדו שלוש בנות.
במהלך השנים כתב מאיר ספרי שירה, מחזה, עיון ופרוזה.
נפטר ב-9 ביוני 2020[7].
ספרים
- רעי נעורים: 20 שירים לסולו ולמקהלה ל-1–4 קולות עבור בתי-ספר ותנועות נוער (תשל"ד)
- לאש הכבושה: חיזיון (משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשל"ז 1977)
- עד עלות השחר: מחזה (משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשל"ח 1978)
- בצומת (הרשות המשותפת לחינוך יהודי ציוני, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשנ"ג 1993)
- קרומניון: חמישה מחזות (יד לעד', בית העדות להנחלת מורשת הציונות הדתית והשואה, תשס"ב 2002)
- יצחק מאיר ויוסף שרביט, לשוח בשדה: שיחות הם הוגה הדעות יצחק מאיר; בצירוף לקט נבחר מכתביו
- אישה אחת (ספרית מעריב, תשע"א 2010)
- La lettre muette (Alphil,2013) זכה בפרס PRIX WIZO 2014 ב־2014[8].
- אל חוף מבטחים (ספרית מעריב, תשע"ד 2013)
- בין ערביים - ערכי יסוד על פי חז“ל במבחן הזמן (2014)
- יש אררט מתחת למים: שירים (הוצאת כרמל, תשע"ט 2019)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 אינני עומד במרכז חיי: עם יצחק מאיר בעקבות אישה אחת, באתר tsurehrlich.blogspot.co.il
- ^ דב לנדאו, מעמקים - אישה אחת - מאת יצחק מאיר, באתר www.daat.ac.il, ניסן תשע"ב
- ^ יצחק מאיר, באתר library.osu.edu
- ^ הפואמה הפדגוגית של ימין אורד, באתר הסוכנות היהודית (ארכיון)
- ^ (Author), Moshe Meisels (Author), Andreas C. Fischer (Editor), Graham Buik (Editor), The righteous of Switzerland : heroes of the Holocaust, Hoboken, NJ: KTAV Pub, 2000, עמ' 261
- ^ מוסף הארץ, מדור שחמט בעריכת ישראל שרנצל, 19 ביוני 2020
- ^ ברוך דיין האמת: נפטר השגריר לשעבר יצחק מאיר, באתר סרוגים, 9 ביוני 2020
- ^ "Les Prix Wizo 2014 pour Ralph Toledano et Yitzchak Mayer". Livres Hebdo (בצרפתית). נבדק ב-2018-05-26.
