יצחק קשתי
יצחק קשתי (נולד ב-10 באוקטובר 1933) הוא פרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטת תל אביב; מכהן כיושב ראש הוועד המנהל של "משואה" – המכון ללימודי השואה בתל יצחק. פרסם מחקרים רבים בתחום הארגונים הפנימייתיים, מדיניות החינוך והיסטוריה חברתית של יהודי הונגריה. מיוזמי התוכנית לטיפוח אוכלוסיות מקופחות בעליית הנוער וממקימיה ויועץ לענייני חינוך לרשויות ומשרדים ממשלתיים.
ביוגרפיה
ילדות בימי מלחמת העולם השנייה
בנם של לאה ויוסף אלבוגן מהודמזוושרהיי, הונגריה. ב-1942 גויס אביו ל"פלוגת עבודה" (כפייה) והוא נותר עם אמו ואחיו הבכור. קשתי השלים ארבע שנות לימוד בלבד כשהונגריה נכבשה על ידי הנאצים. בקיץ 1944 נשלח עם אמו ואחיו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מסיבה שאינה ידועה הרכבת בה שולחו סטתה ממסלולה ומקץ חמישה ימי מסע עצרה במחנה המעבר שטרסהוף באוסטריה, משם הועברו לעבודות כפייה בחווה חקלאית באזור. לאחר שבועות אחדים קשתי חלה ונמצא לא כשיר לעבודה. מנהל העבודה בחווה העביר אותו לבית חולים בווינה שטיפל בילדי מישלינגה, אזרחים ממוצא מעורב (יהודים ואחרים), ובכך הציל את חייו. אחיו ואחר כך אמו מצאו מקלט בבית החולים כעבור מספר חודשים, עד שחרור וינה בידי הצבא האדום[1]. במאי 1945 שב עם משפחתו להונגריה בניסיון להתחקות אחר גורל אביו. אז אושר סופית, שבדצמבר 1942 אביו נורה למוות על ידי מפקדיו יחד עם 28 יהודים מחבריו לפלוגת העבודה. המשפחה החליטה לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ ישראל במסגרת תנועת "הנוער הציוני". באמצעות "הבריחה" עלו על אוניית המעפילים "תיאודור הרצל", שכל מפליגיה גורשו לקפריסין. בתום חודשים של המתנה במחנה העצורים בקפריסין, שם שהה עם אחיו בכפר הנוער, עלה לארץ ישראל במסגרת גרעין תנועתי ונקלט בקיבוץ כפר גליקסון. אחיו הבכור שהגיע חודשים מספר לפניו, התנדב לשירות צבאי, ונהרג במבצע דני, בקרבות מלחמת העצמאות[2].
ביוגרפיה אקדמית
בשנת 1950 יצא יצחק קשתי בהמלצת חברים בקיבוץ ללמוד בסמינר למורים וגננות בגבעת השלושה והוסמך להוראה. בתום הלימודים התגייס לצה"ל, בסיומו חזר לכפר הנוער אלוני יצחק ליד כפר גליקסון ועבד בהוראה. בגיל 25 מונה למנהלו השני של בית הספר בכפר הנוער, וכעבור חמש שנים התמנה למפקח חינוכי בעליית הנוער. בשנות השלושים לחייו השלים קשתי את לימודיו האקדמיים: הוא סיים תואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בהצטיינות במדעי החינוך באוניברסיטת תל אביב, בשנת 1970[3]. בשנים אלו החל לעסוק בחקר פנימיות וכפרי נוער, בעקבותיו הוזמן ללימודי דוקטורט באוניברסיטת סאסקס בברייטון, אנגליה.
בשנת 1975 התקבל כמרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. במשך שלוש שנים עמד בראש "המערך המסייע" פרויקט שהוקם על ידי בית הספר לחינוך באוניברסיטה, במטרה לשפר את ההישגים הלימודיים בבתי ספר יסודיים ועל יסודיים בעיירות פיתוח נבחרות. שיטת "המערך המסייע" יושמה במשך 15 השנים הבאות ביישובים רבים. בשנת 1985 קודם לדרגת פרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים מאוחר יותר נבחר לכהן כראש היחידה לסוציולוגיה של החינוך והקהילה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה, תפקיד בו החזיק למעלה מעשור. בשנת 1998 מונה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב.
קשתי היה נשוי לסופרת הילדים מטעמה קשתי עד לפטירתה בספטמבר 2019 ולהם שלושה ילדים, כולם עוסקים בחינוך; טל, מפקחת חינוכית במשרד החינוך, גיל, מורה ומחנך בתיכון, ובנם הצעיר אור קשתי הוא פרשן החינוך והחברה של עיתון הארץ.
מחקר
חקר ארגונים פנימייתיים וקיפוח בחינוך
קשתי נמנה עם מייסדי תחום חקר החינוך הפנימייתי בישראל. השפעת מחקריו ופועלו הוטבעו במדיניות החינוך במסגרות פנימייתיות, וכן במערכות ארציות כגון "עליית הנוער" ו"האגף לחינוך התיישבותי" במשרד החינוך[4]. במסגרת עבודת הדוקטור חקר קשתי את המנגנון הסוציו-פסיכולוגי המופעל בפנימיות ובכפרי נוער. הוא מצא שמסגרות אלו מבטיחות תוצאות חינוכיות רבות יותר עבור תלמידים מקופחים מאשר סביבה פתוחה של בית הספר היומי. קשתי פיתח תאוריה סוציולוגית-חינוכית המבארת את השפעת בתי ספר הפנימייתיים ואת התאמתם המיוחדת לקידום תלמידים מקופחים. החידושים בגישתו ובאופן המחקר האמפירי בתחום החליפו במידה מסוימת את הדיון האידאולוגי בנושא שהיה נפוץ בעיקר בקרב עליית הנוער. בראשית שנות השמונים התמסר קשתי לחקר הסוציולוגיה הפרשנית כמתודה ומתודולוגיה: באחד מפרקי הספר "חינוך כמיקוח חברתי"[5] סימן את המסלול שהוביל לשורה ארוכה של מחקרים במיקרו-סוציולוגיה של בית הספר, לרבות מוסדות פנימייתיים. מחקרים אלה הזינו עבודות רבות בתחום מדיניות החינוך כמו גם ניירות עמדה שהוגשו למשרד החינוך על פי הזמנתו. מחקריו בתחום המיקרו-סוציולוגיה של בתי הספר הפנימייתיים ואחרים, תרמו לגילוי מנגנוני הפעולה החברתיים במוסדות אלה[6]. קשתי תיעד וחקר מהלכים אינטראקטיביים בכיתות הלימוד שהובילו להמשגה ולהכללה מחדשות בתחום המדיניות של בתי הספר[7]. עבודתו האתנוגרפית[8] בתחום הביוגרפיה והזהות סללו את הדרך לחיבורים פרשניים המתחקים אחר עיצוב זהות והגדרות מצב תרבותיות וחברתיות קולקטיביות. קשתי נחשב למבקרה החריף של מדיניות ההפרטה והפרת שיוון ההזדמנויות בחינוך, כבר בשנת 1977 פרסם מאמר "על קיפאון ושינוי בחינוך", החושף את פעולתן של קבוצות אינטרס במערכת החינוך הבולמות שינוי מתוכנן במערכת. מאמרו "לאומיות, מודרניות ומעמד בחינוך בישראל", שפורסם לראשונה ב-1998, נחשב כפורץ דרך בשל חשיפת הקשרים בין מעמד חברתי, לאומיות ואימוץ דפוסים מודרניים בישראל. המאמר זכה להכרה בינלאומית רחבה ותורגם למספר שפות.
חקר ההיסטוריה החברתית של יהודי הונגריה
ספרו האוטוביוגרפי הראשון "געגועים למיניון", שיצא בשנת 2001, מגולל את סיפור ילדותו בימי מלחמת העולם השנייה. הספר מכיל פרטים היסטוריים רבים על הקהילה היהודית בעיר הולדתו הודמזוושרהיי, מגורשי שטרסהוף ועל הקהילה היהודית בווינה. הספר אומנם נושא אופי משפחתי אישי, אך במסגרת המחקר המקדים גילה מסמכים נדירים אודות מוסדות הקהילה היהודית בווינה. בשנת 2008 פרסם את ספרו "קורותיו של בית ספר יהודי בעיר שדה בהונגריה", החושף את המקורות ואת שלבי ההתפתחות של החינוך היהודי המודרני בהונגריה. על היבטיו החברתיים והתרבותיים, מסוף המאה ה-18 ועד תום מלחמת העולם השנייה. ספרו האחרון בתחום, "הצלה כמחאה ומרי" שראה אור בשנת 2014, מתאר את בתי הילדים היהודיים בבודפשט בשנתה האחרונה של מלחמת העולם השנייה.
פעילות ציבורית
יצחק קשתי פעל רבות בתחום החינוך הציבורי בישראל. בתפקידו הציבורי הראשון היה חבר בוועדה לקידום נוער במשרד העבודה, בין השנים 1984 - 1980. בשנת 1981 הקים יחד עם עמיתיו למחקר הפנימייתי את האגודה הישראלית למחקר ופיתוח של החינוך הפנימייתי, ובמשך כחמש שנים שימש כיושב ראש האגודה. ביו השנים 1989 - 1986 קשתי השתתף בוועדות המשנה של המועצה להשכלה גבוהה וכן שימש בשנים 1993 - 1987, כיושב ראש הוועדה המדעית של הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובתפוצות. ב-1990 התמנה קשתי על ידי שר החינוךיצחק נבון לעמוד בראש ועדה ציבורית לבחינת מעמדם של בתי הספר העל-אזוריים. מקץ שנתיים של פעילות הגישה הוועדה בראשותו את המלצותיה שעיקרן שמירה על המבנה הבסיסי של הרישום האזורי תוך מתן אפשרות, במקרים מיוחדים, לקיים מסגרות חינוך על-אזוריות בתנאיי הרשאה ופיקוח מיוחדים. המלצות הוועדה אומצו ויושמו במתכונות שונות במשך שני עשורים. בין השנים 1999 - 1998 עמד קשתי בראש הוועדה לחקר בתי ספר בניהול עצמי במשרד החינוך. בשנת 1999 נבחר לכהן כיושב ראש המועצה האקדמית של מכללת סמינר הקיבוצים, תפקיד בו החזיק במשך 15 שנים. בין השנים 2005 - 2002 קשתי כיהן כחבר בוועדה המייעצת של המרכז למחקר התפתחות הילד באוניברסיטת שיקגו בתחום החינוך הפנימייתי. בשנת 2008 קשתי עמד בראש ועדת העשור לפיתוח כפרי הנוער בישראל. הוועדה פעלה במשך שנתיים מטעם המנהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך. בקיץ 2011 עמד בראש ועדת החינוך, כחלק מוועדת ספיבק-יונה, שיעצה למחאה החברתית. המלצת הוועדה בראשותו, להרחבת חוק חינוך חובה חינם לגילאי שלוש, נכללה בדוח ועדת טרכטנברג ואף בוצעה באופן חלקי. קשתי מכהן כיושב ראש משואה[9], המכון הבינלאומי ללימודי השואה בתל יצחק.
פרסומים
מבחר ספרים
- י. קשתי, מ. יוסיפון, חינוך כמיקוח חברתי, הקיבוץ המאוחד, 1985
- י. קשתי, בתי ספר פנימייתיים בצמתים של שינוי, רמות, 1993
- י. קשתי, קורותיו של בית ספר יהודי בעיר שדה בהונגריה, רמות, 2008
- י. קשתי, חינוך כזהות וכפעולה, רסלינג, 2013
- י. קשתי, הצלה כמחאה ומרי - בתי ילדים יהודים בבודפשט 1944–1945, רסלינג 2014
- Y. Kashti, The Socializing Community: Disadvantaged Adolescents in Israeli Youth Villages, SEE Monograph Series, 1979
- Y. Kashti, Boarding Schools at the Crossroads of Change, The Haworth Press (New York), 1998
מבחר ספרים בעריכתו
- י. קשתי, מ. אריאלי, פנימיות - תהליכי חיברות בסביבה נמרצת, דגה, 1976
- י. קשתי, ר. איזיקוביץ, פנים המשתקפות במראה: תרבויות בישראל בשנות התשעים, רמות, 1996
- י. קשתי, מ. אריאלי, ש. שלסקי, לקסיקון החינוך וההוראה, רמות, 1997
- י. קשתי, ש. שלסקי, מ. אריאלי, קהילות של נוער: עיונים בחינוך הפנימייתי בישראל, רמות, 2000
- R. Eisikovits, Y. Kashti, Qualitative Research and Evaluation in Group Care, The Haworth Press (New York), 1987
- Y. Kashti, M. Arieli, Residential Settings and the Community: Congruence and Conflict, Freund (London), 1987
- Y. Kashti, F. Erös, D. Zisenwine, D. Schers, A Quest for Identity - Post War Jewish Biographies, Studies in Jewish Culture Identity and Community, School of Education, TAU, 1996
מבחר מאמרים
- י. קשתי, ע. אבירם, פיקוח מוסדי כשגרת חיים, עיונים בחינוך, 49-50: 179-190, 1989
- י. קשתי, ניעות חברתית תוך שחזור מעמדי: חקר מקרה בתולדות ה-Public School הבריטי במאה ה-19, עיונים במינהל ובארגון החינוך, 18: 35-58, 1992
- י. קשתי, תנועות הנוער הציוניות בגולה כזהות ופעולה, משואה, ל"ד: 19-35, 2006
- י. קשתי, לקראת חינוך רב-תרבותי בישראל, אלפיים, 34: 280-261, 2009
- Y. Kashti, M. Arieli, Residential Schools as Powerful Environments, Mental Health and Society, 3:223-232, 1976
- Y. Kashti, Stagnation and Change in Israeli Education, Comparative Education (14) 2:59-69, 1978
- Y. Kashti, The Residential Setting and its Influence on Change in Attitudes and Values among Disadvantaged Youth, Canadian and International Education (7) 2:81-94 1978.
- Y. Kashti, M. Arieli, Y. Harel, Classroom Seating as a Definition of Situation, Urban Education (19) 2:161-181 1984
- Y. Kashti, Boarding Schools and Changes in Society and Culture, Comparative Education 24 3:351-364, 1988
- Y. Kashti, Nationhood, Modernity and Social Class in Israeli Education, British Journal of Sociology of Education, (19) 3: 355-364, 1998
- Y. Kashti, A. Rimon-Or, Security-consciousness, Identity and Education: The case of Israel, Journal of Thought,( 35) 3: 9-36, 2000
- Y. Kashti, The Jewish "Children Houses" in Ocupied Budapest 1944, Yalkut Moreshet – Holocaust, Documentation and Research, 3: 161-167, Winter 2005
מבחר פרסומים בכתבי עת ובעיתונות
- י. קשתי, פטריוטיזם כזהות וכפעולה, קשר עין, 56: 6-8; 57: 14-15, 18, 1996
- י. קשתי, בתי ספר ייחודיים על בסיס אזורי, הד החינוך, מרץ-אפריל 1992, 10-11
- י. קשתי, לא חינוכי, פוליטיקה, 49: 50-53, 1993
- י. קשתי, אינטגרציה ופתיחת אזורי הרישום – מה הקשר ?, קשר עין, 43: 16-18, 1994
- י. קשתי, שיעור לא חינוכי בכלכלת שוק, הארץ, 27 בספטמבר 1996
- י. קשתי, הורסי החינוך הממלכתי, הארץ, 6 במרץ 2001
- י. קשתי, קיצו של החינוך המרכזי, פנים, 20: 106 - 100, 2002
- י. קשתי, מערכת מדומיינת, הד החינוך, ע"ט (1): 39-41, 2004
- י. קשתי, ההחמצות של דו"ח דוברת, הארץ, 14 במרץ 2005
- י. קשתי, ש. שלסקי ואחרים, חינוך בחברה במשבר – הערות לדו"ח דוברת, פנים, 31: 4-34, 2005
- י. קשתי, לפני שהחינוך קורס, הארץ, 5 בספטמבר 2007
קישורים חיצוניים
- עמרי לוין, חוזרים לבית הספר: מי החליט שלומדים 12 שנים? ולמה מגיל 6?, באתר חדשות 2
- בתי הילדים היהודים בבודפשט ב-1944, באתר מורשת
- הארץ, ספרים חדשים, באתר הארץ
- אורן אהרוני, פרופ' טרכטנברג במאהל: אף ממשלה לא תוכל להתעלם מהדוח, באתר חדשות 2
הערות שוליים
- ^ מזיכרונותיו של יצחק קשתי על בית החולים לילדים בווינה
- ^ http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=4455
- ^ רשימת מקבלי תארים ותעודות, מעריב, 29 ביוני 1970. במקור כתוב הצטיינות בלבד
- ^ http://www.fkn.org.il/webfiles/fck/החינוך%20הפנימייתי%20לקראת%20העשור%20הבא.pdf
- ^ י. קשתי, מ. יוסיפון, פרק 7, חינוך כמיקוח חברתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985
- ^ י. קשתי, בתי ספר פנימייתיים בצמתים של שינוי, הוצאת רמות, 1993
- ^ הקדמה" ומבוא, י. קשתי, ב. אלפרט, מ. יוסיפון, א. מנור, בית-ספר הטרוגני: אחדות בתוך שונות, הוצאת רמות, 1997
- ^ י. קשתי, חינוך כזהות וכפעולה, רסלינג, 2013
- ^ http://www.massuah.org.il/hebrew/article.aspx?item=680
