יצירת לבנון הגדולה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח בעייתי, בעיות לשוניות רבות ובדיקה מחודשת של העובדות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח בעייתי, בעיות לשוניות רבות ובדיקה מחודשת של העובדות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.

התהליך ליצירת מה שמכונה "לבנון הגדולה" מתייחס לשנים 19141920 בקורותיה של לבנון.

המארונים והצרפתים

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1912, הבטיחו הצרפתים למארונים כי כאשר יגיעו לאזור הלבנט, ישחררו אותם מידי העות'מאנים ויעזרו להם לממש את שאיפותיהם. בשנים אלה גם מתחילה להתפתח הלאומיות הלבנונית המודרנית.

בתקופת שלטונו של אחמד ג'מאל פאשה, המושל העות'מאני הצבאי בסוריה ובלבנון, הונהגה מדיניות דיכוי, שהתגברה עם כישלון המתקפה העות'מאנית בתעלת סואץ. הדיכוי גבר עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שנתפסה על ידי העות'מאנים כחדירה מעליבה של הצרפתים לענייניהם הפנימיים. בסופו של דבר סוכמה תקופת שלטונו של ג'מאל פאשא במותם של 100,000 מתושבי הלבנט מרעב וממחלות.

על מנת למנוע התקוממות מקומית בהר הלבנון ולהגן על האזור מפני פלישה אפשרית של בעלות הברית, הוכנסו להר הלבנון 16,000 חיילים עות'מאניים בניגוד ל"חוק האורגני".

כניסתם של החיילים העות'מאנים הביאה להתעוררות תנועה לאומית מארונית חזקה בהנהגת הפטריאך, אליאס חויכ. ביטוי להתנגדות הקשה של הנוצרים וקריאה למרד, ניתן למצוא בדבריו של המשורר המארוני, בשארה אל-ח'ורי, באחד משיריו:

"ישימני אלוקים כפרת לבנון,
אל ארץ זו תשוקתי ואהבתי.
לארץ שבה הלענה צומחת
ופזורות בה האבנים –
שם הר סיני של ההתגלות
ומקור ההשראה. [...]
מתי אראכם, בני לבנון,
יוצאים במתקפה גדולה,
שהרי למען התפארת – אין לבקש רחמים"

[1]

ג'מאל פאשא עוד ניסה להכפיף את המארונים למרות העות'מאנית ודרש מהפטריארך המארוני לבקש פירמאן (הפירמאן המדובר במקרה זה הוא אישור מוסמך להארכת כהונה דתית באימפריה העות'מאנית. אחת מהפריבילגיות הדתיות של המארונים הייתה שלא היה להם צורך באישור מסוג זה מעולם) בנוסף, הפיץ ידיעות על הטבח שערכו העות'מאנים בארמנים ברחבי הר הלבנון, על מנת להגביר את חרדות המארונים.

באותן שנים גברו קריאותיהם של המארונים ללבנון עצמאית, מארונית ו"גדולה". עמדת המארונים מקורה בשתי סיבות עיקריות:

  1. נמוגה תקוותם של המארונים כי הלאומיות הערבית, החילונית במהותה, תנצח וכי תקום מעצמה ערבית חילונית בכל המזרח התיכון. האירועים וההצהרות הצביעו על כך שלמעשה דווקא רעיון המדינה הערבית האיסלאמית הולך וצובר תאוצה בקרב הערבים המוסלמים כ"רעיון מכונן" למדינה הערבית במזרח התיכון. מכיוון שכך המארונים פחדו כי האסלאם ישלוט ביד רמה גם במדינה הערבית והם יחזרו להיות "המיעוט הנסבל" כפי שהיו באימפריות האסלאמיות עד לאותה התקופה – מיעוט המבקש (ולא תמיד מקבל) זכויות של "בני חסות" מהשליטים המוסלמים.
  2. ההתעוררות "הערבית הלאומית" של הקהילה המארונית נתקלה בהתנגדות עצומה ואף ביחס משפיל מצד השלטון העות'מאני. להתנגדות העות'מאנית היה ביטוי מעשי: הרעבה והענשה קולקטיבית לאנשי דת. ההתעוררות הלאומית גרמה למעצמה העות'מאנית לבטל במרץ 1915 את "המועצה המנהלית". ביוני חוסלו כל הסדרי האוטונומיה שהונהגו ב"סנג'ק לבנון". צעד זה של השלטון העות'מאני בעייתי זה חיזק במידה נכרת את הלאומיות המארונית ואת כוחה של הכנסייה המארונית כגוף פוליטי מוביל של בני העדה המארונית.

בסוף המלחמה הוחזרה בלבנון "המועצה המינהלית" לכנה, אך כוחה המעשי קטן בהרבה. "חברי "המועצה המינהלית" הפכו לגוף ביורוקרטי בלבד, ולא גוף מנהיג.

קרבות הדרדנלים, במלחמת העולם ה-I, הפיחו תקווה בקרב "מדינות ההסכמה" לביתור מהיר של האימפריה העות'מאנית. תקוות שנשענו בעיקר על כך שבמאה השנים האחרונות לפני נפילתה כבר הייתה האימפריה העות'מאנית בשלבי ריקבון מתקדמים ואף כונתה "האיש החולה". "מדינות ההסכמה" החלו במגעים סודיים ביניהן אשר סוכמו בסדרה של הסכמים חשאיים לגבי הגורל העתידי של שטחי האימפריה העות'מאנית. ההסכם החשוב ביותר שנחתם בין המעצמות, בקשר לאזור, היה הסכם סייקס–פיקו.

הסכם זה עמד בניגוד לסיכום אחר של הבריטים עם השריף של מכה, חֻסַין בן עלי. על פיו נקבע כי הבריטים יתמכו בהקמתה של אימפריה ערבית רחבה אשר גבולותיה: במערבהים התיכון; במזרחהים הפרסי; בצפוןקו-רוחב 37; בדרום - האוקיינוס ההודי. בתמורה, הערבים בהנהגת השריף של מכה, חֻסַין בן עלי, ימרדו בעות'מאנים (לימים כונה אותו מרד בשם: "המרד הערבי").יצוין, כי חֻסַין בן עלי השתייך להאשמים, קרובי משפחתו האינטימית של הנביא מוחמד, לכן יוחסה לברית בין ההאשמים לבריטים חשיבות רבה. התפקיד של קיום הקשר השוטף עם האגודות הלאומיות הוטל על בנו של חסין, פַיְצַל. לפיצל הייתה חזות אצילית וכן היה בעל ניסיון פיקודי ומינהלי. הוא אכן תרם תרומה משמעותית בסיוע לבריטים כאשר הנהיג את אנשיו לכיבושים רבים ברחבי המזרח התיכון, ועזר בכיבושי אדמונד אלנבי.

הסכם "סייקס-פיקו" - שנחתם במאי 1916 - השפיע רבות על עתידה של לבנון. על-פי ההסכם שטחה של לבנון נכלל ב"אזור הכחול" (שטח בפיקוח צרפתי ישיר), המבטיח שליטה ישירה של המינהל הצרפתי על לבנון. על שליטה צרפתית באזור זה הוסכם בעקבות פעילותה החברתית, הכלכלית והפוליטית רבת השנים של צרפת באזור הלבנט.

הניגוד בין שני ההסכמים וההבטחות הסותרות של הבריטים לכל אחד מהצדדים, הפיח שוב בצרפתים זיכרונות מרים מימי "המרוץ לאפריקה" (מרוץ זה היה, למעשה, תחרות בין מדינות אירופאיות שונות בהשתלטות על אזורים נרחבים באפריקה – השתלטות שנתנה ביטוי לחיפושן אחר כוח אדם זול ומשאבי טבע. צרפת יצאה כשידה על התחתונה ממירוץ זה) והציף אותם שוב בחרדה מ"פשודיזם". שילוב העיתוי עם מקרה אלזס-לורן הפך את עניין השליטה בלבנון לעניין של "יוקרה לאומית". לא היה זה אינטרס כלכלי-פוליטי-אסטרטגי גרידא, מהסוג שהניע את בריטניה להתעניין באזור המזרח התיכון, אלא שילוב גורמים אלה עם הגאווה הלאומית הצרפתית.

הצרפתים, פייצל והמארונים

צרפת השקיעה שנים רבות בטוויתם ובפיתוחם של קשרים כלכליים, חברתיים, דתיים ותרבותיים באזור הלבנט. חששה הגדול היה כי הבריטים ישתלטו לבדם על אזור המזרח התיכון ויפצלו אותו כראות עיניהם, תוך התעלמות מהסכמי סייקס-פיקו. מה שיוריד את כל ההשקעה הצרפתית רבת השנים לטמיון. הקולוניאליסטים הצרפתים - שהיו בעיקר סוחרים המאוגדים בלשכות מסחר ופוליטיקאים בעלי אינטרסים אישיים - הגיעו במהרה למסקנה כי אם אין ברצונם להפסיד את הבכורה שוב לבריטניה, כפי שקרה "במרוץ לאפריקה", עליהם לפעול במרץ בכל הקשור ללבנון. סייקס כינה את גופים אלה בשם: "המפלגה הסורית". הוא חילק אותם לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה, המוזכרת לעיל, בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים וקבוצה שנייה, שכללה את החוגים הדתיים והתרבותיים אשר רצו בחיזוק נוסף של הקשר עם הקהילה המארונית, שגם הם רכבו גל פחד זה.

המארונים ציפו לצרפתים כמושיעים, אולם תקוותם כמעט נמוגה לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הגנרל אלנבי וכניסתו לארצות הלבנט. בסיס מעשי לחששות היו ההתנגשויות שהתרחשו במהלך השנתיים שלאחר סוף מלחמת העולם הראשונה בין פיצל אבן חוסין לבין צרפתים. לכן בין השנים 19181920 גייסו הכנסייה המארונית והמועצה המינהלית במשותף משאבים אנושיים וכלכליים ושלחו לצרפת שלוש משלחות. תפקידן של המשלחות המארונית היה להבטיח שהנוצרים בלבנון יזכו למדינה לבנונית גדולה ועצמאית בחסות צרפתית.

ההיתקלות הראשונה של המארונים עם פיצל הייתה באוקטובר 1918, אז שלח פיצל איגרת למנהיגים שונים ברחבי לבנון. באיגרת קרא להם להכריז על תמיכתם במשטרו הכלל-ערבי. כמסורת המקובלת בלבנון התגובות היו מעורבות: בעוד המוסלמים מתלהבים מהרעיון, נמנעו הנוצרים בכלל והמארונים בפרט, מתגובה. המארונים אשר לא רצו בהחלפת השלטון העות'מאני בשלטון ערבי-מוסלמי זכו ל"צפירת הרגעה" מכיוון הצרפתים: "nous venons" ("אנחנו באים").

מדיניותה של צרפת באזור הלבנט לגבי עתיד האזור בשנות הכיבוש הראשונות לא הייתה ברורה. בעבר רווחה ההנחה שיצירתה של "לבנון הגדולה" הייתה פרי תכנון מוקדם, מסודר וממוסד של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית אך לאחרונה מצביעים מחקרים על כך כי ההכרעה בדבר יצירת "מדינת לבנון" בהגמוניה מארונית-נוצרית, לא התקבלה פה אחד בקרב מקבלי ההחלטות הצרפתיים. גם פגישתם של נציגי המארונים עם פיצל הביאה אותם לכדי הבנה כי עתיד מדינת לבנון שעליה חלמו אינו מובטח. לכן החלו נציגי המארונים בפעולות עצמאיות שונות. אחת מהראשונות הייתה החלטה שהתקבלה ב"מועצה המינהלית" בדצמבר 1918 שקראה לתיחום "לבנון גדולה ועצמאית".

לאורך כל שנת 1919 ניסו הצרפתים להגיע לידי הבנה עם פיצל. פיצל מצדו, בתמיכת מוסלמים רבים, הסכים לתביעת המארונים להגדלת שטחם, כל עוד מובטח שהם נשארים במסגרת מדינית מאוחדת של סוריה ולבנון בשליטתו. פיצל התנגד בתוקף לכל רעיון להקמת מדינה לבנונית ערבית עצמאית וגדולה בשליטה נוצרית. יחסו זה של פיצל אל הנוצרים, יצר קרע עמוק בין הלאומיות המארונית ללאומיות הערבית - קרע שאוחה חלקית רק באמנת 1943, כאשר מנהיגים נוצרים ויתרו על החסות הצרפתית והגדירו את לבנון כמדינה ערבית לכל דבר.

במסגרת מדיניותו, ניסה פיצל כל הזמן להסית את המועצה המינהלית כנגד הצרפתים ואף נחל ניצחון מסוים ביולי 1920.

ביולי 1919 הגיעה לדמשק "ועדת החקירה הבינלאומית" אשר הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה לקבוע את גורל האזור. למעשה, הגורמים שהיו מעוניינים, ובכללם גם פיצל, להשפיע על גודלן של המסגרות המדיניות ואופיין, הטילו יהבם על ועדת החקירה זו. הוועדה שהגיעה לדמשק הורכבה משני אנשים, שניהם אמריקאים. וזכתה לימים בכינוי קינג-קריין, על שם שני החברים הרשמיים בה.

במסקנותיה של הוועדה נפלו אי-דיוקים רבים בעובדות, אך מעיון מעמיק בממצאיה ניתן מלמד על יחסן של העדות השונות לשאלת "לבנון הגדולה".

התמונה ברורה לחלוטין: בעוד המארונים והיוונים-אורתודוקסים נטו לתמוך, ברוב גדול, בלבנון גדולה ועצמאית, נטו המוסלמים והדרוזים להתנגד, בעיקר בגלל פחדם מהשתלטות נוצרית.

מדיניותה של צרפת עברה בתקופה זו תהפוכות שונות. בעקבות ההסכם הראשוני עם פיצל יצאו שוב המארונים לצרפת בניסיונות לגייס תמיכה. הניסיונות עלו יפה וצרפת החלה לגבש את מדיניותה בנושא לבנון ברוח תביעותיהם. כאשר ב-28 בדצמבר 1919, הגיעו פיצל וקלמנסו, ראש ממשלת צרפת, לכדי גיבוש טיוטת הסכם, התעקש קלמנסו על הבטחת מדינת לבנון כישות נפרדת. פיצל מצידו הסכים לעניין אך ורק בתנאי, שגבולותיה של לבנון יהיו הגבולות המצומצמים הנוכחיים, גבולות סנג'ק לבנון.

בסופו של דבר, מעט לפני החלפתו של קלמנסו, הושג, לכאורה, הסדר ביניים. אך בפועל לא מומש ההסכם, מסיבות פוליטיות פנימיות בסוריה. פיצל אף הכריז זמן קצר אחרי "ההסכמה" בעניין זה, באיגרת לאלנבי, כי לא היה בכוונתו לקיים את ההבנה שסיכם עם קלמנסו.

עוד לפני החלפתו, כראש ממשלת צרפת, קבע קלמנסו עובדות שהשפיעו השפעה עצומה על עתידה של לבנון: מינוי גנרל אנרי גורו לנציב עליון של סוריה ומינויו של רובר דה קה למזכירו הכללי. השניים מילאו תפקיד חשוב ומכריע בקביעת המדיניות של הממשלה הצרפתית החדשה לגבי סוריה.

המדיניות החדשה, הושפעה בעיקר מעברו הצבאי של הגנרל גורו. עם כניסת הממשלה החדשה לתפקידה, בינואר 1920, קיבל גנרל גורו מידי אלכסנדר מילראן, ראש הממשלה החדש, תמיכה ב"מדינה לבנונית" והסכמה לביטול ההבנות עם פיצל. למעשה לחצים רבים מצד "המפלגה הסורית" השפיעו גם הם על עמדתו של גנרל גורו, אף שמזכירו הכללי, דה-קה, היה "חסין" מפניהם.

בעוד הצרפתים מעבירים כוחות מצרפת בהתאם לסיכום שהשיג קלמנסו בספטמבר 1919 עם לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה - על מנת לחזק את מעמדם באזור הלבנט בכלל, והבקאע (בקעת הלבנון) בפרט - חלה הידרדרות מקומית ביחסיהם של המארונים בלבנון והצרפתים.

הנוצרים נואשו כליל מצרפת, לכן הפסיקו לנסות ולגלות רצון טוב לנוכח קשייה של הממשלה הצרפתית במהלכיה לביסוס אחיזתה בסוריה. הנוצרים החלו לתבוע מימוש מיידי של מטרותיהם. מבחינתם של הנוצרים, צרפת עוד לא עמדה בהבטחותיה בנוגע להקמת המדינה הלבנונית. בואה של משלחת מטעם "המועצה המינהלית" לבירת צרפת זכתה לתהודה גבוהה בצרפת. קולות הקולוניאליסטים בצרפת גברו ודעת הקהל תרמה גם היא את חלקה. צרפת מצידה נמנעה מכל פעולה צבאית. אף שזו הייתה בלתי נמנעת לדעתו של מרליאן, למרות הכתרתו של פיצל ב-8 במרץ 1920 כמלך סוריה. עם זאת, הרי שעל מנת לזכות באהדת דעת הקהל הבינלאומית, הוחלט לפעול בעזרת שכנוע ועדת קינג-קריין שהצרפתים מנסים להגיע לדו-קיום באזור, ברוח הסכם "סייקס-פיקו". השכנוע היה נחוץ על מנת ולהשיג זמן נוסף לפריסה המחודשת של כוחות צרפת בסוריה.

הידרדרות היחסים בין הצרפתים למארונים הביאה לידי כך שנציגים של "המועצה המינהלית" נחשפו לניסיונותיו של פיצל לאחד את לבנון וסוריה תחת דגלו. ניסיונות שכללו גם פיתוי כספי. ניסיונות שלא חדלו מ-1919, והצליחו להוביל את אותם חברי מועצה אוהדים לפעול למען החלטה שבאה לידי ביטוי באיגרת שנשלחה ביולי 1920 לפיצל, שבה הם אומרים כי תושבי לבנון מוכנים להצטרף לממשלתו הערבית של פיצל. בפועל, מצב היחסים בין הצרפתים לבין המארונים הגיע לשפל המדרגה. מה שבא לידי ביטוי באיגרת האמורה, בה המארונים הביעו תמיכה לסילוק כולל של הצרפתים מן הלבנט. על האיגרת חתם גם אחיו של הפטריאך סעדאללה חויכּ.

באותה תקופה בלבנון לא נרגעו הרוחות. התקפות חוזרות ונשנות על כפרים עדתיים על ידי עדות יריבות לא פסקו וההרג ההדדי התמידי נמשך.

הכרעה צרפתית: "לבנון הגדולה"

ערך מורחב – לבנון הגדולה

צרפת לעומת זאת השתמשה באיגרת האמורה לצרכיה היא: עוד באותו היום נעצרו כל חברי "המועצה המינהלית" החתומים על האיגרת, יומיים אחר-כך פוזרה המועצה. חלפו עוד יומיים, ולאחריהם שוגר אולטימטום לפיצל.

צרפת השיגה באמצעות התמיכה בפיצל שני דברים חשובים לדידה:

  1. פיזור "המועצה המינהלית" שהסיר בפני צרפת את המכשול העיקרי בפני שליטה צרפתית ישירה בלבנון.
  2. עילה להפסקת משטרו של פיצל באזור: ב-25 ביולי נכבשה דמשק, בכך הקיץ הקץ על משטרו של פיצל.

פעולה זאת של השתלטות יזומה, פעילה, על כל אזור סוריה ולבנון הייתה למעשה מימוש המדיניות הצרפתית הצבאית שהתגבשה סופית עם הענקת המנדט הרשמי לצרפת על ידי ועידת סן-רמו, באפריל 1920.

אולם גם לאחר הכיבוש נשארה בעינה "שאלת לבנון". העמדות של גנרל גורו ומזכירו הכללי דה-קה בשאלה זו היו חלוקות. בעוד דה-קה תמך בסיפוח שטחים מצומצמים וספציפיים כמו עמק הבקאע (בקעת הלבנון) וג'בל עכאר למדינת לבנון הנוצרית וחלוקת שאר השטחים למדינות קטנות יחסית על פי מאפיין האתני הדומיננטי (אפשר לראות בעמדתו של דה-קה הבנה עמוקה של הבעיה הדמוגרפית שיכולה להיווצר עם סיפוח של עדות שאינן בעלות מכנה משותף כמו דת או תרבות), גרס גורו כי היתן להיענות לדרישות המארונים בדבר הקמת לבנון בעלת גבולות רחבים. לטענתו של גורו,

דה-קה לא הפנים את המציאות שהתהוותה עם סילוקו של פיצל. גורו הושפע גם מ"המפלגה הסורית" ומן המארונים וכמוהם העריך כי בעיתוי הנוכחי לא יתנגדו המוסלמים לסיפוח למדינה הלבנונית החדשה.

בסופו של דבר נכנע מרליאן ללחצם הגובר של גורו והנוצרים הלבנונים. וב-21 באוגוסט 1920, הוא ייפה את כוחו של גורו להרחיב את גבולות לבנון, תוך כדי אזהרה שצירף בדבר הסכנה שבעניין.

ב-30 באוגוסט חתם גורו על צווים שהעניקו אוטונומיה לאזורים מסוימים בלבנון, אך זאת הייתה רק מראית עין. למחרת, ב-1 בספטמבר 1920 קמה, במעמד חגיגי וברוב טקס, מדינת "לבנון הגדולה" (להלן: לבנון) בכוח הסכם "סייקס-פיקו", סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, והחלטת ועידת סן-רמו. חבל ארץ חדש זה בשליטה צרפתית ישירה, נקרא בשם לבנון, אך למעשה היה זה "לבנון הגדולה". בטבורה של ארץ זו אמנם עמד המחוז האוטונומי (=הסנג'ק) באימפריה העות'מאנית לשעבר: "סנג'ק הר הלבנון". אולם למחוז הר הלבנון נוספו האזורים הבאים:

שטחה הכולל של לבנון: 10,452 קמ"ר.

צירוף שטחים רבים אלו הוסיף ללבנון אוכלוסייה מעדות שונות שעד כה היוו מיעוט מזערי בלבד בהר הלבנון, כדוגמת השיעים. לא כולם היו ערים באותה שעה להשלכות שיהיו למעשה זה לטווח ארוך על יחסי העוצמה ומאבקי השליטה בלבנון.

קיבוע המפתח העדתי כבסיס עיקרי לחיים הציבוריים ב"לבנון הגדולה"

במשך השנים, משנת 1927, ניטשו בזירה הפוליטית הלבנונית מאבקי כוח פוליטיים, חלקם מבוימים, בין הסיעות המארוניות השונות. המאבק עסק בשאלה האם כדאי לוותר על "הרפתקת לבנון הגדולה" או האם יש להמשיך ולהחזיק בה. ההתגוששות הבין-סיעתית הפנים-עדתית הביאה לכדי כך שבשנת 1932 פיזר "הנציב העליון", שרל דמין דה מרטל, את הפרלמנט והקפיא את החוקה. הסיבה הרשמית לצעד רדיקלי זה היה תפקוד לקוי של הממשל על פי החוקה. אך למעשה, החוקה מיום הענקתה לא השביעה את רצונם של הצרפתים כיוון שהניחו בפועל לשררה לחמוק מבין אצבעותיהם.

הנציב מינה את הנשיא, שרל דבאס, לעמוד בראש ממשלת פקידים, ללא אישור או פיקוח פרלמנטרי.

בשנה זו נערך – בחסות הצרפתית - מפקד האוכלוסין המקיף הראשון והאחרון בתולדות לבנון. מפקד זה עתיד לקבוע את גורל לבנון וחלוקת העוצמה הפוליטית-חברתית בתוכה, גם לשנים שלאחר קבלת העצמאות. עד לשנות מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, התבססו כל מוסדות הממשל על תוצאות מפקד זה לצורך איוש המשרות כמקובל גם בלבנון, על-פי "המפתח העדתי".

הסיבה שבגללה חששו כל השנים הנוצרים בכלל, והמארונים בפרט, מעריכת מפקד אוכלוסין חדש הייתה ירידתם הדמוגרפית העצומה מול השיעים. הסיבות לשינוי הדמוגרפי היו: הגירה וילודה. אין ספק שאם יערך כיום מפקד חדש יתברר רשמית מה שידוע עובדתית: הנוצרים לעדותיהם הפכו למיעוט בהשוואה למוסלמים לעדותיהם.

למעשה כל עוצמתם הרשמית של הנוצרים מושתתת לכאורה על נתונים דמוגרפיים לא עדכניים, שאין לה עוד ביסוס עובדתי בשטח.

התפלגות אוכלוסיית לבנון לפי דת - תוצאות מפקד 1932
דת מספר התושבים אחוז (%)
מארונים 226,923 29
יוונים-אורתודוקסיים 78,250 10
יוונים-קתולים 49,297 6.3
אורתודוקסים (גריגוריאנים) 39,907 5.1
ארמנים קתולים 8,607 1.1
פרוטסטנטים, סורים-אורתודוקסים ונוצרים אחרים 17,215 2.2
סה"כ 420,199 53.7
סונים 162,759 20.8
שיעים 142,414 18.2
סה"כ 305,173 39
דרוזים 49,297 6.3
אחרים 7,825 1
סך-הכול 782,494 100

שנתיים לאחר המפקד, בשנת 1934, הנשיא עדיין עמד בראש ממשלת פקידים ולא הוכפף לכל פיקוח פרלמנטרי. הצרפתים מינו נשיא חדש והכריזו על חוקה זמנית. הצעד עצמו נראה כצעד להפשרת היחסים ולא נראה כי צמחה ממנו תועלת ישירה כלשהי.

בשנת 1936 הוחזרה לפרלמנט הזכות החוקתית לבחור בנשיא המדינה, ולנשיאה החדש של לבנון נבחר אמיל אדה. כאשר הופשרה החוקה, כעבור שנה, בשנת 1937, הוקמה ממשלה הכפופה לפרלמנט.

בשנת 1936 השיגו הלבנונים הסכם חשוב לדידם: "חוזה ברית וידידות" עם צרפת. אמנם, המסמך מעולם לא אושרר על ידי אף אחד מהצדדים, אך חשיבותו המעשית לא פחתה עקב כך. חשיבות המסמך היא בכך שבזכות קיומו יכלו הלבנונים בבוא העת לסיים את המנדט הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית, בלי מהומות מיותרות והתגרויות אלימות משני הצדדים.

צרפת חדלה לגלות עניין בנעשה בלבנון בעיקר משתי סיבות:

  1. ערכם וקדושתם של המוסדות הציבוריים הפועלים בלבנון ירד בעיני צרפת בעקבות דחייתו וביטולו של הסכם הידידות.
  2. משב רוח קר נשב בצרפת בחשש ממלחמה כוללת נוספת הממשמשת וקרבה. שעת החירום הגדילה את כוחם של האוטוריטריים, בעלי השררה, דבר שגרם להתייחסות הומנית פחותה למושבות שבשליטת צרפת. אולם מאחר שהפרלמנט והממשלה שהוקמו לא היו מיומנים דיים בשלטון עצמי, התהוו עד מהרה חיכוכים מקומיים רבים.

בתקופה זאת של חתימת הסכם הברית והידידות חלה תסיסה עדתית חזקה בקרב הלבנונים וקמו ארגונים צבאיים-למחצה, שנועדו להגן על העדות השונות והאינטרסים שלהן. הארגונים ניסו לשוות לעצמם אופי מדיני-ציבורי רגיל, אבל ברור היה מה טיבם האמיתי. החשובים, (בהם נעסוק בהמשך) הם ה"פלאנגות" (אל-כתאיב) הנוצרית-מארונית ו"אל-נג'אדה" המוסלמית.

תנועה פשיסטית מוזרה שצמחה באותה תקופה הייתה "המפלגה הסורית-לאומנית", אשר הוצאה מחוץ לחוק זמן קצר לאחר הקמתה. "המפלגה הסורית-לאומנית" היא מפלגה פן-סורית פשיסטית אשר הוקמה על ידי אנטון סעאדה ואפשר לראות בה דוגמה טובה לחוסר האחדות הלבנונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, פוזר הפרלמנט הלבנוני, פוטרה הממשלה, הוקפאה החוקה על ידי הנציב העליון, גבריאל פואו, וניהול ענייני המדינה הועבר אל "מזכיר מדינה" ממונה בעוד הנשיא עדיין נשאר בתפקידו. בשנת 1941 התפטר אדה והוא הוחלף באלפרד ג'ורג' א-נקאש.

עם תבוסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, והקמת משטר שיתוף הפעולה צרפת של וישי, נותר תפקידו של "הנציב העליון" מטעם צרפת בידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש וישי. דנץ שיתף פעולה עם הגרמנים במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק והבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל כנגדם. ביוני 1941 יצאו כוחות בריטים, וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון, שהסתיים בכיבוש סוריה ולבנון על ידי הבריטים, והשלטת אנשי צרפת החופשית במקום אנשי צרפת של וישי.

ב-15 באוגוסט 1941, לאחר כיבוש סוריה ולבנון על ידי בריטניה ו"צרפת החופשית", הכריז הגנרל ז'ורז' קאטרו על עצמאות ארצות הלבנט. ההכרזה לא מומשה בפועל באותו מועד, עקב המשך מלחמת העולם השנייה ובגלל רצונה של צרפת לחתור לחתימת הסכם המבטיח גם בעתיד את האינטרסים שלה באזור.

לקריאה נוספת

  • יהודה ואלך, "המערכה הצבאית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה", בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, א', ירושלים תשנ"ד
  • בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, א', חלק שני, תל אביב 1956, עמ' 587, 779
  • אייל זיסר, "ניפוצן של אשליות – העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל – מגעים וקשרים ראשוניים", עיונים בתקומת ישראל, 6 (תשנ"ו)
  • מלקולם א' יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה, ירושלים 2000
  • גד גילבר, "מבוא: בין דמוגרפיה ופולטיקה במזרח התיכון", בתוך: אילון עמי וגד גילבר (עורכים), דמוגרפיה ופוליטיקה במדינות ערב, תל אביב תשנ"ה
  • יהושע פורת, "חוזה 1936", בתוך: הלבנון במאות ה-י"ח-כ' – מקורות לסמינריון של י' פורת, ירושלים, האוניברסיטה העברית תש"ל
  • מישל ריקה, "המארונים בלבנון", בתוך: אהרן אמיר (עורך), לבנון: ארץ, עם, מלחמה, תל אביב 1979
  • Laura Zittrain Eisenberg, My Enemy's Enemy: Leabanon in the Early Zionist Imagination 1900-1948, Detroit: Wayne State University Press, 1994, 219 pp.[2]

הערות שוליים

  1. ^ בשארה אל-ח'ורי. אל-הוא ואל-שבאב. קהיר: דאר אל-מעארף, 1953, עמ' 53-54; התרגום מובא מתוך: חגי ארליך, ארצות המנדט הצרפתי – לבנון וסוריה, בתוך: המזרח התיכון: בין מלחמת-העולם, יחידה 5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ה, עמ' 49
  2. ^ ביקורת: אברהם סלע, ‏הברית הנכזבת: לבנון בדיפלומטיה הציונית כלפי הערבים, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 142-139


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32147932יצירת לבנון הגדולה