כופר (עונש)

תשלום כופר הוא אפשרות הניתנת לעיתים לחשוד בעבירה כלכלית, ובפרט השתמטות ממס, כתחליף להעמדתו למשפט פלילי.

בקשה לתשלום כופר מוגשת על ידי החשוד, וההחלטה האם להיענות לבקשה (או לדחותה ולהגיש כתב אישום) וקביעת גובה הכופר הן בסמכותה של ועדה של רשות המסים. תשלום הכופר בא בנוסף לתשלום מלוא המס הנדרש על פי חוק. השיקולים לבחירה במסלול הכופר הוצגו על ידי רשות המסים:

לשם גיבוש שיקול הדעת המנהלי נשקלים, בין השאר, חומרת העבירה, מידת מעורבותו של החשוד בביצוע העבירה, הרשעות קודמות, תשלומי כופר בעבר, מצב אישי, בני משפחה התלויים בחשוד, העניין הציבורי בהעמדה לדין, הסרת המחדל, האם מדובר בעבירה של מייצג במסגרת מילוי תפקידו, האם מדובר בתחום שיש בו חובת אמון או נאמנות, הצורך בהרתעה באותו ענף, קיום עבירות לפי חוקים אחרים מעבר לעבירות לפי דיני המס ועוד.^[1]

חקיקה שבה ניתנת אופציית כופר:

סעיף 221 לפקודת מס הכנסה מתיר לרשות המסים לגבות, בהסכמתו של החשוד, כופר שלא יעלה על פי שניים מהקנס הגבוה ביותר שמותר להטיל בשל אותה עבירה.
סעיף 121 לחוק מס ערך מוסף מתיר לרשות המסים לגבות, בהסכמתו של החשוד, כופר שלא יעלה על הקנס הגבוה ביותר שמותר להטיל בשל אותה עבירה.
בסעיף 55 לחוק היטלי סחר ואמצעי הגנה נאמר: "עבר אדם עבירה לפי חוק זה או נחשד בה, רשאי המנהל, בהסכמת אותו אדם, לקחת מידו כופר כסף בסכום שלא יעלה על כפל הקנס הגבוה ביותר שניתן להטיל בשל אותה עבירה או על פי שלושה משווי הטובין אשר בקשר אתם נעברה העבירה, לפי הסכום הגבוה יותר, ומשעשה כן יופסק כל הליך משפטי לעניין העבירה".
סעיף 101 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה): "נוכח המנהל כי אדם עבר על הוראה מהוראות חוק זה, רשאי הוא, בהסכמתו של האדם, לקחת מידו כופר-כסף, שלא יעלה על הקנס הגבוה ביותר שמותר להטילו בשל אותה עבירה".
סעיף 231 לפקודת המכס.
סעיף 25 לחוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952.
סעיף 60 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961.
סעיף 8 לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967.
סעיף 23 לפקודת היערות, 1936.
סעיף 29 לחוק הבלו על דלק, תשי"ח-1958.
סעיף 40 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957.
סעיף 38 לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996.
סעיף 18 לחוק רישוי שירותי התעופה, תשכ"ג-1963.
סעיף 3 לחוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979.