כורדיסטן האיראנית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כורדיסטן האיראנית או כורדיסטן המזרחית (בכורדית: ڕۆژھەڵاتی کوردستان)[1][2] הוא שם לא רשמי[3] לחלקים של צפון מערב איראן עם רוב או אוכלוסייה במספר משמעותי של כורדים. על פי תפיסת הכורדים צפון-מערב איראן נקרא בשם: בשם מזרח כורדיסטן והוא חלק אחד מארבעת החלקים של כורדיסטן הגדולה. יתר שלושת החלקים הם: דרום מזרח טורקיה – כורדיסטן הטורקית, צפון סוריה – כורדיסטן הסורית וצפון עיראק – כורדיסטן העיראקית.[1][4]

קבוצות אתניות באיראן (הכורדים מסומנים בצבע צהוב)

מבחינה גאוגרפית, מתוך 31 הפרובינציות באיראן, כורדיסטן האיראנית כוללת את הפרובינציות הבאות: מערב אזרבייג'ן, כורדסתאן, כרמאנשאה, אילאם וכן חלקים מהמדאן ומפרובינציית לורסתאן.[5] [6] שיעור אוכלוסיית הכורדים הוא כ-10% מכלל אוכלוסיית איראן.[7] לפי המפקד האחרון שנערך בשנת 2006, בארבע הפרובינציות העיקריות: מערב אזרבייג'ן, כרמאנשאה, כורדיסטן ואילאם - חיו כ-6,730,000 כורדים.[8] בנוסף לכורדיסטן האיראנית, קיימת אוכלוסייה כורדית גם בצפון מזרח איראן, בפרובינציית ח'וראסאן, כ-1000 ק"מ מכורדיסטן האיראנית.

השפות המשותפות לכולם הן פרסית וקורמנג'י, אם כי ישנם דיאלקטים מקומיים.

היסטוריה

שבטים כורדיים חיו באימפריה הסאסאנית ותמכו בה, במלחמתה נגד הפולשים המוסלמים, אך כאשר הסאסאנים הובסו מנהיגי השבטים הכורדים החלו להתאִסלַאם. בתקופת הח'ליפות האומיית (661–750) וכן בתקופה העבאסית (750–1258), היחסים בין הכורדים לשלטונות, לא תמיד היו חיוביים. הכורדים מרדו פעמים רבות באומיים, (בשנים 840, 846, 866 וכן 869–883 וכן תמכו במרד הזאנג' נגד העבאסים.[9]

לאחר שהמונגולים חיסלו את הח'ליפות העבאסית ב-1258, ניצלו כמה שושלות כורדיות הזדמנויות פוליטיות וחברתיות וביססו את סמכותן המקומית. הן היו שונות בגודלן ובכוחן הפוליטי, בהתאם למצב של האזור שבו הוקמו ועל פי הרשות שניתנה להם על ידי המונגולים, במסגרת המחוז (המונגולי) של כורדיסטן, שבירתו הייתה: בהאר (אנ').[9]

עד הופעתה של האימפריה הספווית, הכורדים הוזכרו רק לעיתים נדירות בתיעוד ההיסטורי. בתחילת המאה ה-16, השלטון הספאאווי, ניסה להרחיב את שליטתו באזורים כורדיים במערב איראן, שהיו מאורגנים בכמה אמירות כורדיות, עצמאיות למחצה, שהיו סביב ימת אורמיה וצפון מערב איראן.[10] הכורדים התנגדו למדיניות זו וניסו לשמר את שלטונם העצמי, מה שהוביל לשורה של עימותים עקובים מדם בין הספאווים לכורדים. בתקופת שלטונו של המלך הספווי שאה תאמספ הראשון (1514–1576) הכורדים הובסו ותאמספ הראשון הרס בשיטתיות את הערים הכורדיות הישנות והאזור הכפרי. מספר גדול של כורדים מאזורים אלה מצאו עצמם מגורשים להרי אלבורז, ולמרכז הרמה האיראנית (אנ'). בתקופה זו גורש שבט הדיאבֶּן (אנ') ממרכז כורדיסטן לחוראסאן, שם הוא נמצא עד היום.[11][12] אחד הקרבות המתועדים בין הכורדים לאימפריה הספאווית, התחולל בשנים 1609–1610 בין הכורדים והאימפריה הספווית, סביב מבצר דימדים שמדרום לעיר אורמיה, מערבית לימת אורמיה, בצפון מערב איראן. הקרב נודע כקרב דִימדִים (אנ'). בשנת 1609, האמיר-חאן לֶפּזֶרין (אנ') השליט הכורדי של האזור, שביקש לשמור על עצמאותו, לנוכח חדירה עות'מאנית וספאווית לאזור, בנה מחדש את המבצר ההרוס על תל דימדים. בניית מבצר דימדים, נחשבה למהלך מאיים על השלטונות, מה עוד שכורדים רבים, מאזורים שונים, התאספו סביב המבצר. לאחר מצור ארוך ועקוב מדם המבצר נכבש, כל המגנים נטבחו ושאה עבאס הורה על טבח כללי באזורי אורמיה ומהאבאד. שרידי הכורדים גורשו לח'וראסאן ובמקומם יושבו טורקים בני שבט אָפשָר (אנ'). היסטוריונים פרסיים טענו שהקרב התרחש כתוצאה ממרד או בגידה כורדית.[13][14][15]

בתחילת המאה ה-18, הכורדים ניצלו את הפלישה האפגנית לממלכה הספאוותית והם כבשו את המדאן ואף הגיעו עד לפאתי אספהאן. נאדיר שאה ביקש לדכא את המרד הכורדי אך ב-1747, הוא נרצח לפני השלמת חיל המשלוח. לאחר מותו, שבטים כורדים ניצלו את המצב וכבשו חלקים של פרובינציית פארס.[16]

בשנת 1880, המנהיג הכורדי – שייח' עובייד-אללה, השתתף בשורה של מרידות נגד ממשלת איראן. המרידות הללו דוכאו בהצלחה על ידי מלכי הקאג'אר.[17]

כורדים באיראן מתחילת המאה ה-20

בתחילת המאה ה-20, המנהיג הכורדי סימקו שיקאק (אנ') ניצל את המצב הכאוטי שלאחר מלחמת העולם הראשונה ומרד בממשלת איראן, אך הובס על ידי רזא שאה פהלווי.[18] סימקו נאלץ לנטוש את אזורו בסתיו 1922, ובילה שמונה שנים במחבוא ולבסוף, בשנת 1930 הוא נהרג במארב. בתקופה שלאחר מכן, נקט השאה במדיניות קשה נגד הכורדים, הגלה מאות מנהיגים והחרים את אדמותיהם.[19]

כשחיילי בעלות הברית נכנסו לאיראן בספטמבר 1941, הצבא הפרסי התפרק במהירות וכלי נשק רבים נתפסו על ידי הכורדים. בנים של מנהיגי הכורדים שהיו בגלות, בטהראן, ניצלו את ההזדמנות וחזרו אל אנשיהם. בסתיו 1944, החזיר הצבא הפרסי, את הסדר על כנו.[19]

דגל המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האיראנית (PDK-Î)
צילום של קאזי מוחמד ומנהיגים אחרים של הרפובליקה הכורדית, כולל מולה מולה מוסטפא ברזאני, עומדים בחזית

בשנת 1946, הקימה (KDPI), בהנהגתו של קאזי מוחמד (אנ'), את הרפובליקה של מהאבאד (אנ'), בתמיכת ברית המועצות. המדינה הייתה זעירה בגודלה ולא נתמכה על ידי כל הכורדים, לא באיראן, ולא במדינות אחרו. פחות משנה ועם נסיגת הכוחות הסובייטיים, בסוף המלחמה, ממשלת איראן הביסה את הבדלנים והשטח חזר להיות חלק מאיראן.[20]

עם עליית אייתוללה חומייני לשלטון בפברואר 1979, תמכו בו ארגונים פוליטיים כורדים שהתנגדו למדיניותו של השאה. על אף זאת, לקראת כינוס "אספת המומחים" לכתיבת החוקה האיראנית החדשה, מנע אייתוללה ח'ומייני את השתתפותו של ד"ר עבד אל-רחמאן קָאסֶמלוּ (אנ') שהיה הנציג הנבחר של אזור כורדיסטן האיראנית.[21] פלגים כורדיים חמושים ובעיקר חברי המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האיראנית (KDPI) וחברי הארגון הקומוניסטי – קומאלה (אנ'), התעמתו עם כוחות הביטחון של הממשלה המהפכנית האיראנית.[22]

בדצמבר 1979, בנאום שנשא ח'ומייני, הוא הבהיר שמושג "מיעוט אתני" נוגד את הדוקטרינה האסלאמית והציב את הלאומיות כמתנגדת לרעיון האחדות המוסלמית.[23] ב-2 בדצמבר 1996, נהרג איש דת סוני בולט – מולא מוחמד רביי, מנחה תפילה במסגד בכרמאנשה והדבר הוביל לעימותים אלימים בין הכורדים הסונים לכוחות הביטחון. ההפגנות נמשכו במשך שלושה ימים והתפשטו לעיירות השכנות באזור.[24]

ב-1997 נבחר ח'תאמי לתפקיד נשיא איראן. בתקופת הבחירות הוא דיבר בשבח התרבות וההיסטוריה הכורדית ומהצד הכורדי, נשמעו דרישות לפיתוח כלכלי גדול יותר באזוריהם, לקבל נתח גדול יותר מהרווחים ממשאבי הטבע שבשטחם, לשלב את השפה הכורדית בחינוך ובפוליטיקה וכן לקבל תפקידים בכירים בממשל. בקדנציה הראשונה שלו, ח'אתמי מינה את עבדאללה רָאמזָנזָדֶה (אנ') להיות המושל הכורדי הראשון של המחוז האיראני של כורדיסטן וכן מינה כמה כורדים סונים ושיעים כיועצים, שלו ושל חברי הקבינט. בקדנציה השנייה שלו, מינה חאתמי שני חברי קבינט כורדים, אך שניהם היו כורדים-שיעים ולא ייצגו את רוב הכורדים (סונים). מלבד זאת לא מולאה אף אחת מדרישות הכורדים.[25]

בפברואר 1999 יצאו לאומנים כורדים להפגנות נגד הממשלה, ברחובות כמה ערים כמו: מהבאד, סנאנדג' ואורמיה והביעו תמיכה בעבדוללה אג'לאן, שנעצר אז בטורקיה. בעיני השלטון האיראני נתפסו ההפגנות כביטוי לאומני והן דוכאו באלימות. ארגוני זכויות אדם דיווח על מותם של כ 20 איש.[26][27]

כורדים באיראן מתחילת המאה ה-21

אוכלוסייה

על פי המכון הכורדי בפריז, הכורדים באיראן מונים כ-10 מיליון והם כ-12% מהאוכלוסייה האיראנית.[28]

תקרית שיבן קאדרי

ב-9 ביולי 2005, פעיל אופוזיציה כורדי, בשם שיוָאן קדרי (אנ') נורה למוות על ידי כוחות הביטחון האיראניים במהאבאד, יחד עם עוד שני גברים כורדים[29] בששת השבועות שלאחר מכן, התחוללו מהומות והפגנות בעיירות וכפרים כורדיים.[30] כוחות הביטחון הגיבו באלימות שתוצאתה הייתה עשרות הרוגים ופצועים, ומספר לא ידוע נעצרו. ב-13 במרץ 2006, פרסם עורך הדין, ד"ר צאלח ניקבָּח'ת (אנ') – פעיל זכויות אדם, כי רוצחו של קדרי היה איש משטרה שירה בו, באופן בלתי חוקי.[31]

אסירים פוליטיים והוצאות להורג

בדו"ח שפורסם ב-2008, על ידי אמנסטי אינטרנשיונל הוברר כי הכורדים היו יעד מיוחד של הרפובליקה האסלאמית של איראן, ו"זכויותיהם החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות של הכורדים הודחקו, וכך גם שאיפותיהם הכלכליות".[32] בנוסף לכורדים האיראניים גם פעילי זכויות אדם רבים מוחים על התופעה ולדברי אמנסטי אינטרנשיונל, יש בכך כדי לגרום ל"הפרות נוספות של זכויותיהם".[33]

דגל PJAK (Partiya Jiyana Azad a Kurdistanê)

בתחילת המאה ה-21, מספר פעילים, סופרים ומורים כורדים נעצרו בגין פעילותם ונידונו למוות. העלייה נבעה ככל הנראה מפעילותם של קבוצות מורדים כורדיות ובמיוחד המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן – PJAK.[34] בנובמבר 2009, איראן הוציאה להורג את אחסאן פתאחיאן (אנ'), הראשון מבין למעלה מתריסר אסירים פוליטיים שנידונו למוות, למרות קמפיין בינלאומי שקרא לשחרורו.[35] פתאחיאן הואשם, תחילה, בנשיאת נשק עבור "ארגון לא חוקי" ועל אף שעונה, לא הודה. במשפטו נגזרו עליו מספר שנות מאסר ולאחר שהגיש בקשה לערעור, הוא נידון למוות בגין "איבה נגד א-לוהים".[36]

בינואר 2010, איראן הוציאה להורג אסיר פוליטי כורדי שני, פָסִיה יָאסָאמָאני, באשמת "איבה נגד א-לוהים". בדומה לפתאחיאן, גם יאסמני עונה ונשלל ממנו משפט הוגן.[37]

ב-9 במאי 2010 הוצאו להורג ארבעה אסירים פוליטיים כורדים נוספים – עלי היידריאן, פרהאד וָאקלי, שירין עלאם חולי ופארזאד קאמאנג'ר (אנ'), ארבעתם עונו קשות ואולצו להודות בחברותם בארגון הלא חוקי - PJAK. אף אחד מהם לא זכה למשפט הוגן ולא הייתה להם גישה לעורכי דין. אמנסטי אינטרנשיונל תיאר את ההוצאות להורג כ"ניסיון בוטה להטיל אימה על בני המיעוט הכורדי". הגופות לא הוחזרו למשפחותיהם.[38]

לפי מקורות כורדיים בעיראק, בשנת 2022 הוצאו להורג באיראן 52 אסירים ובשנת 2023 איראן הוציאה להורג 144 אסירים כורדים.[39]

הכורדים בח'וראסאן

הכורדים בח'ורסטן (בכורדית: کوردانی خۆراسان; בפרסית: کردهای خراسان) הם כורדים המתגוררים בשלוש פרובינציות בצפון מזרח איראן, לאורך גבול איראן-טורקמניסטן: צפון ח'וראסאן, ח'וראסאן רזאווי וגולסתאן בשונה מהכורדים במערב איראן, הכורדים הח'וראסאניים הם מוסלמים שיעים, וקיימים נישואי תערובת עם טורקים חוראסאניים. מספר הכורדים בח'וראסאן אינו ידוע במדויק והוא נע בין 500,000 – לפי מקור איראני ב-2012[40] מיליון וחצי[41] ועד שני מיליון, לפי מקורות שונים.[42]

הכורדים הגיעו לח'וראסאן כתוצאה גירושם מכורדיסטן הטורקית של ימינו וכן מדרום הקווקז, ביוזמת השאה אסמאעיל הראשון מייסד השושלת הספווית, שרצה ליצור קו הגנה נגד האימפריה העות'מאנית וכן שבטים נוודים, טורקמנים ואוזבקים. הגירוש נמשך גם תחת שאה חמספ הראשון.[43]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כורדיסטן האיראנית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 UNPO: Iranian Kurdistan-Democratic Party of Iranian Kurdistan, unpo.org, ‏24 דצמבר 2018
  2. ^ PARVE BIKE LI SER (10 אפריל 2020). "Bazar û cihên giştî li Rojhilatê Kurdistanê qerebalix dibin". Rûdaw (בכורדית). נבדק ב-23 באפריל 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Turkey demands Google remove Greater Kurdistan map, www.rudaw.net, ‏25 דצמבר 2008
  4. ^ Kurdistan, Philip's. (באנגלית)
  5. ^ Sebastian Mastel (2018). The Kurds: An Encyclopedia of Life, Culture, and Society. Bloomsbury Publishing USA. p. 236. ISBN 9781440842573.
  6. ^ Fattah, Ismaïl Kamandâr (2000). Les dialectes kurdes méridionaux. Acta Iranica 37. p. 5.
  7. ^ "The Time of the Kurds". CFR. נבדק ב-22 באפריל 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Iran Provinces". ארכיון מ-2016-10-22. נבדק ב-2017-03-07.
  9. ^ 9.0 9.1 Sabah Abdullah Ghalib, The Emergence of Kurdism with Special Reference to the Three Kurdish Emirates within the Ottoman Empire 1800-1850 ,, University of Exeter, tueyucr 2011
  10. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , SAFAWIDS, Enc.Islam, 16 דצמבר 2005
  11. ^ Keo - History (אורכב 01.05.2008 בארכיון Wayback Machine)
  12. ^ Iran (אורכב 03.04.2008 בארכיון Wayback Machine), under the title "Khurasani Kurdish Dances"
  13. ^ جودت هوشيار, Welatê Me - ملحمة قلعة دمدم : حكاية الأمير ذو الكف الذهب والحسناء كولبهار, www.welateme.net, ‏17 בפברואר 2006
  14. ^ O. Dzh. Dzhalilov, Kurdski geroicheski epos "Zlatoruki Khan" (The Kurdish heroic epic "Gold-hand Khan"), Moscow, 1967, pp. 5-26, 37-39, 206.
  15. ^ DIMDIM, iranica, ‏11 אוקטובר 2008
  16. ^ D. McDowall, A Modern History of the Kurds, I.B. Tauris Publishers, מסת"ב 978-1-85043-416-0, p. 67
  17. ^ Amanat, Abbas. Pivot of the Universe: Nasir al-Din Shah Qajar and the Iranian Monarchy, 1831-1896. London: I. B. Tauris, 1997, p. 408)
  18. ^ Gunter, Michael M. (4 בנובמבר 2010). Historical Dictionary of the Kurds. Scarecrow Press. pp. 274–276. ISBN 978-0-8108-7507-4. {{cite book}}: (עזרה)
  19. ^ 19.0 19.1 W. G. Elphinston, The Kurdish Question, International Affairs (Royal Institute of International Affairs 1944-) Vol. 22, No. 1 (), pp., January 1946, עמ' 91-103
  20. ^ Michael Gunter, [https://web.archive.org/web/20071010090831/http://www.kurdishrightsconference.org/presentations/gunter.pdf THE POSSIBILITIES FOR AN INDEPENDENT KURDISH STATE], Kurdish Human Rights: Statelessness, Resistance and Survival Conference, 2004
  21. ^ Ali Reza Nourizadeh (Persian - Arabic - English) (אורכב 04.03.2012 בארכיון Wayback Machine)
  22. ^ D. and in khorasan [Cultural & Civil society of Khorasani Kurds, www.cskk.org]. McDowall, A Modern History of the Kurds, 1996, Chapter 13, "Subjects of the Shi'i Republic," pp. 261-287.
  23. ^ Ayatollah Khomeini's Speech, Radio Tehran, December 17, 1979. Quoted in David McDowall, A Modern History of the Kurds (London: I.B. Tauris, 1996, p. 271
  24. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , (Sunni Muslims) RELIGIOUS MINORITIES, Human Rights Watch, 1997
  25. ^ Salah Bayaziddi, Iran’s Reform Movement and the Kurdish Dilemma, rudaw, 1 יוני 2013
  26. ^ R. Elling, Minorities in Iran: Nationalism and Ethnicity after Khomeini, Springer, 2013, עמ' 69-68
  27. ^ Iran : Country Reports on Human Rights Practices - 1999, Released by the Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor, U.S. Department of State, February 23, 2000.
  28. ^ The Kurdish population, Institutkurde.org (ב־)
  29. ^ PJAK (אורכב 26.05.2011 בארכיון Wayback Machine)
  30. ^ یه‌كێتی لاوانی ڕۆژهه‌ڵاتی كوردستان - איגוד הנוער של מזרח כורדיסטן, لاوانی رۆژهه‌ڵاتی کوردستان به‌ تایبه‌تی کچان به‌ به‌شداربوون بۆ نێو ریزه‌کانی گه‌ریلا له‌ چالاکی - צעירי מזרח כורדיסטן, בעיקר בנות, הצטרפו לשורות הגרילה, PJAK, 29 אפריל 2006
  31. ^ The Shivan Qaderi incident, academic-accelerator
  32. ^ "Iran: Human rights abuses against the Kurdish minority". 30 ביולי 2008. נבדק ב-2010-05-12. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Michael Howard, Iran sends in troops to crush border unrest, The Guardian, 4 אוגוסט 2005
  34. ^ Iran: Human rights abuses against the Kurdish minority, Amnesty International (באנגלית)
  35. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , Kurdish man at imminent risk of execution in Iran, amnesty, 22 ינואר 2010
  36. ^ "Iran Executes Kurdish Political Activist". Radio Free Europe/Radio Liberty (באנגלית). 2009-11-11. נבדק ב-2023-12-24.
  37. ^ Sayeh Hassan, After Ehsan Fatahiyan another Activist Fasih Yasamani has been Executed, Canada Free Press, 6 ינואר 2010
  38. ^ Iran: Executed Dissidents 'Tortured to Confess' | Human Rights Watch, ‏2010-05-11 (באנגלית)
  39. ^ Executions of Kurds in Iran nearly tripled in 2023: watchdog, www.rudaw.net, ‏23 דצמבר 2023
  40. ^ Encyclopaedia Iranica Foundation, Welcome to Encyclopaedia Iranica, iranicaonline.org (באנגלית)
  41. ^ Kurdish artists and activists in Khorasan summoned and threatened for wearing Kurdish clothes, Hengaw (ב־Kurdish (Arabic script))
  42. ^ Tessa Manuello, Getting to Know the Kurds of Khorasan, www.rudaw.net
  43. ^ Ali Madih, The Kurds of Khorasan., Iran and the Caucasus, 2007, עמ' 31-11
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=כורדיסטן_האיראנית&oldid=2450813"