בית אומיה

הח'ליפות האומיית
ٱلخلافة ٱلأموية

ממשל
משטר	ח'ליף
שפה נפוצה	ערבית
עיר בירה	דמשק. (בגלגול השני קורדובה)
גאוגרפיה
יבשת	אירואפרסיה
היסטוריה
הקמה
תאריך	661
פירוק	המהפכה העבאסית
תאריך	750 (אחר כך קמה מחדש בספרד)
ישות קודמת	ח'ליפות ראשידון
ישות יורשת	בית עבאס
כלכלה
מטבע	דינר, דירהם

שושלת בֵּית אוּמַיָּה (בערבית: بَنُو أُمَيَّةَ, בַּנוּ אֻמַיַּה; الأمويون, אל-אֻמַוִיּוּן) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אומיה בן עבד שמס , מחשובי המנהיגים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק מ-661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד 1031.

על השושלת

ענף בית אומיה היה הענף הערבי האריסטוקרטי ששלט במכה, עוד לפני תקופת האסלאם. הענף היה ידוע בעושרו, בהשכלת בניו ובהיותו מי שעיצב את מכה כמרחב הפולחן למקדש הכעבה. בזכות בית אומיה הפך המקדש למוקד העיקרי לעלייה לרגל בקרב שבטי הערבים, כשלכל אחד מהשבטים הוקצה במקדש אליל מסוים. בני אומיה ניצלו את עונת העלייה לרגל למכה כמקום קדוש לערבים הפגאנים, כדי לקדם את ענייניהם המסחריים (כהקמת שוק מרכזי למסחר) וכדי לבצר את מעמדם הפוליטי והחברתי בקרב הערבים. הופעת הנביא מוחמד סיכנה את מעמדו של השבט, משום השתייכותו של מוחמד לענף המתחרה – הענף ההאשמי, שעד הופעת מוחמד היה מעמדו חלש. בני אומיה חששו כי קבלת האסלאם תגרום להתחזקות שבטו של מוחמד, וכך יאבדו בני אומיה את כוחם הכלכלי והפוליטי במכה. רצונו של הנביא להפוך את המקדש למקדשו היחידי של אללה פורש על ידם כניסיון של מוחמד לעצב את המקדש מחדש, כדי לשלוט בתנועת העלייה לרגל ובכך גם לשלוט במכה מבחינה מסחרית ופוליטית, מה שאיים לפגוע באינטרסים שלהם. לכן נודעו בני אומיה כגורם העיקרי שהתנגד לדת החדשה ולמבשרה, הנביא מוחמד. רוב המלחמות המשמעותיות נגד מוחמד נבעו מיוזמת בית אומיה. לבסוף הצליח מוחמד להשתלט על העיר מכה, מעוזם של בני הענף הסורר.

לאחר מות מוחמד, בחרו האומיים להתאסלם ובדרך זו להשיב את כוחם הפוליטי כמקודם, כפי שאכן קרה. משפחת אומיה תמכה בבחירתם לשלטון של אבו בכר ועמר בן אל-ח'טאב, שלא היו לא מענף המשפחה ההאשמי ולא מהענף האומיי; בכך הם קידמו את האינטרס העיקרי של בני אומיה – לא להחזיר את בני האשם לשלטון. בימי שלטונם של שני הח'ליפים הראשונים החלו האומיים להשתלט על עמדות הכוח בראשות המדינה המוסלמית, שבאותה התקופה התרחבה גם לאזורי מצרים ופרס. בסופו של דבר, רוב המשרות הפוליטיות והמינהליות נמצאו בידי בני אומיה. עם מותו של עומר נוכחו האומיים שבידם הכוח להחזיר את השלטון למשפחתם והם אכן תמכו בהכתרתו של עות'מאן בן עפאן, מענף בית אומיה, כח'ליף.

שלטון בית אומיה

שושלת בית אומיה הראשונה שלטה בין 661 ל-750 מדמשק, שנהפכה בידי מייסד השושלת, מועאויה בן אבי סופיאן, לבירת האימפריה המוסלמית. הפיכתו של מועאויה לשליט המוסלמים עמדה בסתירה אירונית לעובדה שהיה בן לחמולת בני עבד שמס, שרדפה וגרשה את מוחמד ממכה למדינה.

ניתן לחלק את תקופת שלטון בית אומיה לארבעה חלקים:

• בתחילה שלטה שושלתו של מעאויה בן אבי סופיאן (661 עד 684), הכוללת אותו, את בנו ואת נכדו.
• שלטונו של מרואן הראשון מסמן את העברת הכוח בתוך בית אומיה לבני חכם, שושלת הכוללת את מרואן עצמו, בנו ונכדיו.
• תקופה רצופת מאבקי כוח בתוך שושלת מרואן בין ניניו, החלה עם שלטונו של אל וואליד השני (743–744).
• לאחר נפילת שלטון בית אומיה מדמשק, התקופה הרביעית מאופיינת בשלטון אמירי בית אומיה באנדלוסיה שבספרד.

כיפת הסלע בירושלים – הוקמה בימי שושלת בני אומיה

בתחילה היה מעאויה נציב בסוריה תחת הח'ליף השלישי, עות'מאן. אחר רצח עות'מאן בידי מי שזוהו כחסידי עלי בן אבי טאלב מבני משפחת האשם, הוכתר עלי תחתיו. האומיים התנגדו לעלייתו של עלי ההאשמי לשלטון, מה שעלול היה לפגוע בכוחם, כפי שקרה בימי מוחמד. כשמועאויה מרד בעלי, האחרון לא יכול היה לנצל את האידאולוגיה הדתית להגנתו, כפי שעשה מוחמד בשעתו מאחר שבני אומיה כבר התאסלמו. כיוון שאוצר המדינה המוסלמית הוחזק אז בידי בית אומיה, נוצל כוחם הכלכלי לצורך גיוס חיילים והרחבת כוחם הצבאי. השפעתם הקודמת סייעה לאומיים לצרף למחנם שבטים רבים (לימים, רובם ככולם יהפכו לסונים). כך הצליח מועאויה לבסס שלטונו ולהקים את המדינה האומיית. הענף ההאשמי ושבטים ערבים אחרים, בעיקר בעיראק (האזור המתחרה לסוריה, מרכז שלטונם של האומיים), התלכדו סביב צאצאי עלי וניסו להשיב את משפחת האשם לשלטון תוך ניצול דמותו הדתית של מוחמד ושל עלי במלחמתם נגד בית אומיה. השלטון האומיי הפעיל את מדיניות ההתנקשויות בבכירי מנהיגי משפחת האשם (מהם יצאו מאוחר יותר האמאמים השיעים). ב-657 התעמתו שני הצדדים בקרב צפין. הפנייה לבוררות עוררה על עלי את חמת חלק מחייליו, שטענו כי ההכרעה יכולה להינתן רק על ידי הא-ל עצמו; בהמשך הם פרשו והקימו את הכת הראשונה בתולדות האסלאם – הח'וארג'. אנשי עלי ובית אומיה התעמתו פעם נוספת ב-658 ואף שידו של עלי הייתה על העליונה, גם קרב זה לא הכריע סופית מי יהיה הח'ליף המוסכם על כל המוסלמים. ברם, עם רציחתו של עלי ב-661 בידי איש כת הח'וארג', מועאויה הכריז על עצמו כח'ליף האימפריה המוסלמית כולה. עלייתו לשלטון של מועאויה מסמנת את קץ שלטון ארבעת "הח'ליפים ישרי הדרך", כאשר מרכז שלטונם של השלושה הראשונים היה מהעיר ה"קדושה" מדינה ומרכז שלטונו של עלי היה בכופה, ואת מעבר מרכז האומה המוסלמית לאזור הסהר הפורה.

במשך כל תקופת שלטונו סבל בית אומיה מהיעדר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף, מועאויה אבן אבי סופיאן התאסלם, יחד עם אביו, אבי סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני מוחמד, הרבה אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות: המוהאג'רון, הקבוצה שברחה עם מוחמד ממכה לאל מדינה בשנת ההג'רה (622), והאנצאר – תושבי אל מדינה, שסייעו למוחמד והמוהאג'רון). גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס שאכלסו הרבה יותר מוסלמים מסוריה, ראו עצמן כמחוזות כבושים בידי מיעוט; אי נחת זאת גרמה למרידות אזוריות רבות עד שלבסוף, ב-750 הודחה השושלת האומיית מן השלטון במזרח התיכון.

כעבור זמן התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח, בקרב הזב (750), בו נרצחו רוב בני אומיה בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה. אמיר מבני בית אומיה, עבד א-רחמן, נמלט מחרבם של העבאסים לספרד (דרך צפון אפריקה), כבש את קורדובה, וייסד שם שושלת בית אומיה חדשה, ששלטה בממלכה המוסלמית בספרד במשך כ-300 שנה, עד 1031.

קשרי החוץ של הח'ליפות האומיית

הח'ליפות האומיית הייתה אוטרקית כמעט לחלוטין. בניגוד לקשריה עם המזרח, במשך כל תקופת שלטונה לא נוצרו קשרי מסחר או דיפלומטיה בינה לבין העולם המערבי.

בצפון קיימה הממלכה מלחמת התשה מתמדת במחוזות ההרריים של אנטליה כנגד הביזנטים. עם שאר שליטי אירופה הנוצרית – המרובינגים הקרולינגים והלומברדים, לא התקיימו מגעים, מלבד פשיטות ימיות אקראיות.

במזרח קיימה הממלכה קשרים כלכליים עם עמים ומדינות ששכנו לאורך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, כמו סינד (היום בפקיסטן), זנזיבר, אינדונזיה ואפילו סין. מסעות אלו היוו השראה לאגדות סינבד המלח. לעומת קשרי מסחר ימיים עם המזרח, פסק הסחר היבשתי עם המזרח בדרך המשי, בעקבות פלישת השבטים הטורקיים ממרכז אסיה.

בית אומיה היה הראשון שהתייחס לארץ ישראל כאל מחוז. מועאויה עצמו הוכתר בירושלים ושם נשבעו לו אמונים. ארץ ישראל נקראה בשם ג'ונד (מחוז) פלסטין, יריחו שוקמה והפכה לעיר חורף, ונבנה בה ארמון הישאם; גם רמלה, על אם הדרך מיפו לירושלים, הוקמה כעיר חדשה והפכה לבירת המחוז. כביש רמלה-ירושלים, חלק מהדרך ההיסטורית יפו-ירושלים שב ונסלל בימי במאה ה-8 בתוואי הדרך הרומית אך הוא השתבש ונהרס ורק אבני מיל אחדות ועליהן כתובות ערביות שימשו עדות לבנייתו.

כלכלה ומסחר

בית אומיה טבעו מטבעות שלא נשאו דיוקנאות אלא כיתובים בלבד. היו להם קשרי מסחר וכסף בדרום עם השבטים הנובים שבדרום מצרים. אלו באו לידי ביטוי בעיקר בסחר עבדים אפריקאים ויצוא מזון.

בית אומיה בנו ארבעה ארמונות באזור בו שוכן כיום הגן הארכאולוגי ירושלים, את מסגד עומר, את מסגד אל-אקצא ואת מקדש כיפת הסלע בירושלים, וכן את המסגד האומיי בדמשק, את חאן אל-מיניה על שפת הכנרת, את המסגד הלבן ברמלה וכן את דאר אל חכמה (دار الحكمة), "בית החכמים" וארמון הישאם ביריחו.

השליטים מבית אומיה

שושלת היוחסין של בית אומיה

הח'ליפים מבית אומיה

השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון

• מועאויה הראשון בן אבּו סופיאן, 661–680, מייסד השושלת. עלה לשלטון בגיל 58.
• יזיד הראשון בן מועאויה הראשון, 680–683 – הרג את חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בקרב כרבלא; זכור על ידי השיעים כשליט חלש אופי ואכזר.
• מועאויה השני בן יזיד הראשון, 683–684, שלט רק ארבעה חודשים לפני שנפטר.
• מרואן הראשון בן אל-חכּם, 684–685.
• עבד אל-מלכ בן מרואן הראשון, 685–705, נחשב לשליט מלומד ומוצלח.
• אל-וליד הראשון בן עבּד אל-מלכּ, 705–715, הרחיב את גבולות האימפריה.
• סולימאן בן עבּד אל-מלכּ, 715–717, אחיו הצעיר של אל וואליד הראשון, הח'ליף היחיד שקבע את מושבו ברמלה.
• עומר אבן עבד אל-עזיז בן עבּד אל-עזיז, 717–720, מונה בידי סולימאן לתפקיד אף על פי שלא היה בנו, בשל כישוריו והשכלתו. על אף שלטונו הקצר נחשב במסורת האיסלמית לאחד מטובי הח'ליפים, שני רק לארבעת הח'ליפים הראשונים (שלא היו מבית אומיה).
• יזיד השני בן עבּד אל-מלכּ, 720–724, בן דודו של עומר. בתקופתו החלה מלחמת האזרחים עם בני בית עבאס.
• הישאם בן עבּד אל-מלכּ, 724–743, אחיו של וליד הראשון.
• אל-וליד השני בן יזיד השני, 743–744, אחיינו של הישאם. עלייתו לשלטון נתקלה בהתנגדות רבה בשל המוניטין שיצאו לו כמי שחי חיים לא מוסריים. נרצח ב-16 באפריל 744.
• יזיד השלישי בן אל-וליד הראשון, 744, אחיינו של וליד השני. שלט במשך כחצי שנה בלבד, עד מותו. זכה לכינוי "יזיד הגרוע", בין השאר בשל סירובו להעלות את שכר החיילים בצבא בהתאם להבטחת קודמו.
• אבראהים אבן אל-וליד , 744, אחיו של יזיד השלישי, שלט זמן קצר בלבד, ויתר על הכהונה ונמלט בשל חששו מאויביו הפוליטיים.
• מרואן השני בן מוחמד, 744–750, בן דודו של אבראהים. ירש אימפריה מתפרקת, והפסיד לבית עבאס בקרב הזב, בו נהרגו מעל 300 מבני בית אומיה.

אמירים מבית אומיה בקורדובה

השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון

• עבד א-רחמן הראשון, 756–788, מייסד השושלת בקורדובה. עלה לשלטון בגיל 25.
• השאם הראשון (هشام بن عبد الرحمن الداخل) , 788–796, עלה לשלטון בגיל 31.
• אל-חכם הראשון (الحكم بن هشام بن عبد الرحمن) , 796–822, עלה לשלטון בגיל 25.
• עבד א-רחמן השני, 822–852, נחשב לחלש שבשליטי בית אומיה בספרד. עלה לשלטון בגיל 30.
• מוחמד הראשון (محمد بن عبد الرحمن الأوسط) , 852–886. עלה לשלטון בגיל 29.
• אל-מונד'ר (المنذر بن محمد بن عبدالرحمن) , 886–888. עלה לשלטון בגיל 44.
• עבד אללה אבן מוחמד (عبد الله بن محمد بن عبد الرحمن) , 888–912. עלה לשלטון בגיל 44.
• עבד א-רחמן השלישי, 912–929, נכדו של עבדאללה, עלה לשלטון בגיל 22. הכריז על עצמו כעל ח'ליף ב-16 בינואר 929 – השליט המוסלמי הראשון מחוץ למכה שנטל לעצמו תואר זה; התואר הגביר את יוקרתו בקרב נתיניו בספרד ובצפון אפריקה.

ח'ליפים מבית אומיה בקורדובה

השנים המופיעות לאחר כל שם הן שנות השלטון

• עבד א-רחמן השלישי, כח'ליף, 929–961. זהו אותו ח'ליף שמופיע בסוף רשימת ח'ליפי קורדובה.
• אל-חכם השני (الحکم الثاني) , 961–976, למדן ואספן ספרים ידוע. עלה לשלטון בגיל 51, ובימיו תורגמו ספרים רבים מלטינית ויוונית לערבית. ספרייתו הושמדה במצור הברברי על קורדובה בשנת 1100.
• השאם השני (ابو الولید ھشام المؤيد بالله) , 976–1008, בנו של אל חכם השני. עלה לשלטון כבר בגיל 10. מפאת גילו הצעיר, השלטון מעשית היה בידי פקידים בכירים.
• מוחמד השני (محمد المهدي بالله) , 1008–1009. עלה לשלטון בגיל 33.
• סולימאן השני (سلیمان الثاني بن الحكم) , 1009–1010. עלה לשלטון בגיל 48.
• השאם השני (שוב), 1010–1013.
• סולימאן השני (שוב), 1013–1016.
• עלי אבן-חמוד א-נאצר (علي بن حمود الناصر), 1016-1018. עלה לשלטון בגיל 54.
• עבד א-רחמן הרביעי (عبد الرحمن المرتضى) , 1018, נרצח בזמן מנוסתו בקרב זמן קצר לאחר תחילת כהונתו לאחר שתומכיו נטשו אותו.
  • [שליט לא אומאיי:] אל-קאסם אל-מאמון (القاسم المأمون), 1018-1021, ולאחר מכן שוב שלט תקופה קצרה בשנת 1023, עד שגורש מהעיר. היה אחיו של עלי אבן-חמוד א-נאצר. נפטר בשנת 1036.
  • [שליט לא אומאיי:] יחיא בן עלי בן חמוד אל-מעתלי (يحي بن علي ين حمّود المعتلي) , 1021-1023 ואז שוב מ-1025 ועד 1026. היה בנו של עלי אבן-חמוד.
• עבד א-רחמן החמישי (عبدالرحمٰن الخامس) , 1023–1024, הוכתר בדצמבר 1023 ונרצח בינואר 1024 בידי אספסוף שהובל על ידי אחד מבני דודיו.
• מוחמד השלישי, 1024-1025. עלה לשלטון בגיל 48.
• השאם השלישי, 1027–1031 , אחרון הח'ליפים לבית אומיה. עלה לשלטון בגיל 52-53.

ראו גם

• מועצת השורא (חליפות)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית אומיה בוויקישיתוף

• שושלת אומיה
• בית אומיה, דף שער בספרייה הלאומית
• בית אומיה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

בית אומיה40988092Q8575586