כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו
כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו הוא כלל הלכתי האומר כי כל דבר שנאסר בהחלטה של כוח מסוים, כמו מניין בית דין או נבואה, צריך החלטה בהרכב בעל כוח הלכתי שווה, כדי להתירו.
מקור במקרא
המקור במקרא לכלל זה הוא מהפסוק ”לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם”[1]: שבא להתיר יחסי אישות לאחר סיום מעמד מתן תורה, למרות שהאיסור ”אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה”[2] נאמר רק לכבוד מתן תורה, כאמור בתחילת אותו פסוק עצמו - ”הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים”, היו צריכים ציווי מפורש להתיר ביאה.
באופן דומה, באה התורה להתיר קרבה פיזית של אנשים ובעלי חיים להר סיני לאחר סיום מעמד מתן תורה, ”בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר”[3] למרות שהאיסור על כך ”גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא”[4] נאמר רק לכבוד מתן תורה.
בתלמוד
בתלמוד בבלי, הוכיחו ממשנה שכלל זה תקף גם באיסורים שהם מדברי חכמים. הראיה היא מברייתא שנכתבה בעקבות המשנה הקובעת כי כל פרי בכרם שנחשב לכרם רבעי שיש להעלותו בשנה הרביעית לאוכלו בירושלים או לפדותו, לא יפדוהו, אלא יעלוהו לירושלים, בשונה מפירות המרוחקים מירושלים שמותר לפדותם. טעם התקנה הוא כפי שמסר רבי יוחנן: ”כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות” - כבוד העיר הקדושה ירושלים. בברייתא מובא כי לרבי אליעזר היה כרם במזרח לוד לצד כפר טבי ולא היה יכול להעלות את פירותיו לירושלים ולכן ביקש להפקירו לעניים, עד שאמרו לו תלמידיו ”רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו”, ומכאן שלמרות שטעם התקנה התבטל, שהרי לאחר החורבן שבית המקדש לא שכן בירושלים לא הייתה סיבה כדי לעטר את ירושלים בפירות, הוצרך רבי אליעזר שבית דין יתיר את התקנה שקבעו להעלות את פירות כרם רבעי לירושלים[5].
בראשונים
תקנה שטעמה בטל
התוספות כתבו שטעמה שתקנה שנתקנה משום חשש, כשבטל טעמה בטלה. כך הדין לשיטתם בגילוי משקים שאינו תקף עוד כיוון שאין סכנת הנחשים מצויה, וכן לגבי האיסור לעסוק בקבורת המת ביום טוב שני של גלויות מחשש שהגויים יחייבו את היהודים לעסוק במלאכות אחרות בטענה שראו אותם עושים מלאכה לצורך קבורת המת[6]. בדומה לכך כתבו גם הגהות אשרי[7]:
אם יעשו באותה סברא שאם היה אותו בית דין קיים היה מסכים להיתר, שנשתנה הענין, אין זה ביטול דבריו.
בהתאם לשיטה זו מובאת בהלכה הקלה בריקוד בשבת משום שאיננו בקיאים בתיקון כלי נגינה[8].
בשונה מכך כתב הרמב"ם שגם תקנה שטעמה בטל אינה מתבטלת אלא כאשר בית דין שגדול מבית הדין שתיקן אותה מבטל את התקנה[9]:
אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם.
.
דעה שלישית היא דעת הראב"ד, לפי שיטתו כאשר בטל טעם התקנה יוכל בית דין שני לבטל את התקנה גם כשאינו גדול מבית הדין הראשון בחכמה ובמנין[10].
תקנה שמלכתחילה נקבעה לזמן קצוב
בתקופת הראשונים היו שרצו לומר שחרם או תקנה שקבעו את זמנה מלכתחילה עד פסח או זמן קצוב אחר, צריך להמנות ולהתירה כשהגיע הזמן, בדומה לאיסור ביאה שנקבע לזמן מתן תורה ולמרות זאת הוצרך הכתוב להתירה בפירוש לאחר מתן תורה. התוספות מבטלים סברא זו והם קובעים שבניגוד למתן תורה שבו האיסור לא הוגבל בפירוש עד לאחר מתן תורה למרות שטעמו נתפרש, הרי שבאיסור שזמנו נתפרש מלכתחילה עד זמן מסוים, אין צורך למניין כדי להתירו[11].
הערות שוליים
- ^ ספר דברים, פרק ה', פסוק כ"ז
- ^ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ט"ו
- ^ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק י"ג
- ^ ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ה' עמוד א'
- ^ תוספות ביצה ו א דיבור המתחיל והאידנא.
- ^ הגהות אשרי לרא"ש מסכת כתובות פרק א סימן ג.
- ^ ראו תוספות לתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל' עמוד א' דיבור המתחיל תנן, וברמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ט, סעיף ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ב'.
- ^ השגת הראב"ד להלכות ממרים פרק ב הלכה ב.
- ^ תוספות בביצה ה א
