כתבי דת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לרבות מהדתות יש כתבי קודש המהווים "טקסט יסוד" בדת. מדובר בדרך כלל בניסיון לחקות את כתבי הקודש היהודיים - ספרי התנ"ך, וליצור להם מעין המשך או תחליף. כך פעמים רבות מיוחסת כתיבת ספרי הדתות האחרות לאלקים, שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. על פי רוב נוצרת לכתבים מסורת פרשנית, לעיתים זאת עולה על הכתב והופכת לשכבה נוספת של ארון הספרים של אותה הדת. כתבי ה"קודש" של הנצרות והאסלאם, נוצרו כניסיון לחקות או להתפלמס עם כתבי הקודש היהודיים, אך יש כתבי קודש של דתות אחרות שמקורם בספרי העבודה זרה הקדומים[1].

כתבי ה"קודש" של הדתות המרכזיות:

כתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה. דתות רבות מקדשות את הנוסח המקורי של הטקסט בשפה שבא הוא נכתב. לעיתים, בפרט בנצרות, מקודשים דווקא תרגומים מסוימים של הטקסט (לדוג': תרגום השבעים, הוולגטה). הנוסח המאושר לשימוש בבית התפילה הוא לרוב החלטה של הסמכות הדתית (כנסיה, וכדומה).

ישנה הקפדה מיוחדת על האיות, פריסת העמוד ואופן הכתיבה או ההדפסה של כתבי קודש. ישנן דתות או זרמים דתיים המתייחסות בחשדנות לכל מעשה תרגום, אחרות מברכות עליו כשהוא משרת את הפצת הדת, או מאפשר להמון העם, שלא מכיר את שפת הקודש, להבין את הטקסט המכונן של אמונתם.

ישנה מידה שונה של התייחסות לכתבי הקודש כעצם פיזי כבעלי קדושה. שרפה והשחתה של ספר קודש נחשבת כעלבון לדת לה הוא שייך, ואלו שימשו בדיכויים דתיים ומלחמות דת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בפשעי שנאה בימינו.

במדינות שונות נדרשים עדים להישבע בכתבי הקודש על אמיתות עדותם, ובעלי תפקידים על שמירת אמונם לציבור.

יחס היהדות

התורה מציינת כי בחירת ישראל כעם הנבחר אינה ברת שינוי, ועקרון זה משמיט את הקרקע מתחת הרעיון המרכזי של הנצרות והאסלאם. התורה גם שוללת בתוקף את המחשבה כאילו יש כוח כלשהו לעבודה זרה, וממילא כל כתבי עובדי עבודה זרה אין בהם ממש.

למרות זאת יש איסור לקרוא את כתבי הדתות אשר יש בהם עבודה זרה או מינות.

סְפָרִים רַבִּים חִבְּרוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּעֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ עִקַּר עֲבוֹדָתָהּ וּמַה מַּעֲשֶׂיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ. צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בְּאוֹתָן הַסְּפָרִים כְּלָל וְלֹא נְהַרְהֵר בָּהּ וְלֹא בְּדָבָר מִדְּבָרֶיהָ. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וּבָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר 'וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ', שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל עַל דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה עוֹבְדָהּ, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ וְלַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0


  1. ^ הרמב"ם במורה נבוכים מציין כמה ספרי עובדי עבודה זרה שקדמו לפרסום התורה שבכתב. לדבריו רבות ממצוות התורה נועדו לשרש את אמונותיהם השגויות של עובדי עבודה זרה הקדמונים