ערך מומלץ

עבודה זרה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא תעשה
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלותראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז), הם מונחים המתארים השתעבדות או מעשה פולחן המופנה לכל ישות חומרית או רוחנית שאינו הא־ל היחיד. לרוב פולחנם של עובדי עבודה זרה היה מופנה לאלילים רוחניים השוכנים ומגולמים בפסלים חומריים. מעשה המוגדר כעבודה זרה הוא כל פעולה, קרבן, טקס או תפילה, ואפילו באמירת המילים "אלי אתה", בהם האדם מכיר או מקבל על עצמו את עליונות או שליטת הכח הזר.

איסור עבודה זרה הוא האיסור החמור ביותר בתורה. הוא השני בעשרת הדיברות "לא יהיה לך א-להים אחרים על פני"[1], העונש עליו הוא סקילה, והוא נכלל בשבע מצוות בני נח. איסור זה הוא אחד משלש עבירות חמורות שמחויבים למסור עליהן את הנפש "יהרג ואל יעבור"[2]. גם שלילת הגשמות ושלילת התארים מהקב"ה, הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה

במהלך ההיסטוריה יהודים רבים הקריבו את נפשם על קידוש השם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם באנשים פשוטים מאד, ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז מסרו את נפשם, ולמרות שסבלו עינויים קשים[3].

איסור עבודה זרה

יִגְדַּל אֱלֹקים חַי (על פי נוסח הספרדים)

יִגְדַּל אֱלֹקִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח/נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ/נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ
אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף/לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא/רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר/יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ
שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ/אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ
לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד/נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל/עַל יַד (מֹשֵה) נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ
לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר/דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ/מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ
גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ/נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ
יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ/לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ
אֵלֶּה שלוש עֶשרֵה הֵם עִקָּרִים/הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵל וְתוֹרָתוֹ
תּוֹרַת מֹשֵה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שם תְּהִלָּתוֹ

אחד מיסודי היהדות הוא, "שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּף וּגְוִיָּה"[4]. ויש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית או תמונה, המיוחסים לאלוקי ישראל. כמו כן אסור לעשות צורות של לאלילים אחרים. כפי שמתואר בפסוקים הבאים:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה; תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם, תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם; אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

חומר האיסור

עבודת אלילים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף, ומוכרזת עליה מלחמת חורמה קנאית ובלתי מתפשרת. האיסור והאזהרות בתנ"ך חוזרים פעמים רבות, ומדמים את העבודה הזרה לניאוף, זנות ובגידה. עבודה זרה מתוארת בספרי הנביאים גם כאחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף.

איסור עבודה זרה הוא האיסור החמור ביותר ביהדות, הוא אחד מהמצוות של עשרת הדיברות - "לא יהיה לך א-להים אחרים על פני"[5], והוא אחד משלש עבירות חמורות שמחויבים למסור עליהן את הנפש "יהרג ואל יעבור"[6]. המקור לכך הוא מהפסוק: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מבארים חז"ל: בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך.[7].

במעמד הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, קיללו את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. כדי להרחיק מעבודתם, התנ"ך קורא לאלילים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: "אלוקים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם[8]), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים[9]) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם הוא יחס של תיעוב, מיאוס והגעלות, לצד זלזול בוז וציניות.

עבודה זרה היא חמורה כל כך, עד שחז"ל אמרו שכל הכופר בעבודה זרה כאילו מודה בכל התורה כולה ולהיפך[10]. וכן אמרו שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי[11]

מצות השמדת עבו"ז

מלבד האיסור לעבוד עבודה זרה, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית בתחומי ארץ ישראל:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם; אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא." (ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ג'-ד')

בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי.

איסור עבודה זרה בשיתוף

לצד איסור עבודה זרה, קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף, כלומר אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר, לצד אמונה בא-ל האחד. תופעה זו של עבודת ה' לצד אלילים אחרים, הייתה רווחת במהלך התקופה המקראית, כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים..." (מלכים ב', י"ז, מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו.

עבודה זרה במניין המצוות

איסורי תורה רבים נוספים מתקשרים לשלילת פולחן האלילים. הרמב"ם אף מגדיל לומר שהמטרה הראשונית של כל התורה היא לעקור את עבודת האלילים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה. הוא גם מציין שבכל התנ"ך לשון של חרון ה', כעס וקנאה מצידו של ה', נזכר רק בהקשר של עבודה זרה[12] ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן משמעות ברורה, באשר באו לחלץ את האדם מהשקפות מוטעות ומהזיות.[13] הגדרת עיקרו של איסור עבודה זרה על פי הרמב"ם:

עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים. לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוקים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה - הרי זה עובד עבודה זרה.

רמב"ם, הלכות עבודה זרה, ב' א'

על החומרה הגדולה שמייחסת היהדות לעבודה זרה ניתן ללמוד מדבריו: "ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה". (שם ב' ח'), שכן העובד עבודה זרה נחשב משומד. בספרו משנה תורה[14] מונה הרמב"ם לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה ו-49 מצוות לא תעשה:

  1. שלא לפנות אחר עבודה זרה.
  2. שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים.
  3. שלא לגדף.
  4. שלא יעבוד אותה כדרך עבודתה.
  5. שלא ישתחוה לה.
  6. שלא לעשות פסל לעצמו.
  7. שלא לעשות פסל אפילו לאחרים.
  8. שלא לעשות צורות אפילו לנוי.
  9. שלא להדיח אחרים אחריה.
  10. לשרוף עיר הנדחת.
  11. שלא לבנותה.
  12. שלא ליהנות מכל ממונה.
  13. שלא להסית יחיד לעבדה.
  14. שלא לאהוב המסית.
  15. שלא לעזוב שנאתו.
  16. שלא להצילו.
  17. שלא ללמד עליו זכות.
  18. שלא ימנע מללמד עליו חובה.
  19. שלא להתנבא בשמה.
  20. שלא לשמוע מן המתנבא בשמה.
  21. שלא להתנבא בשקר, ואפילו בשם ה'.
  22. שלא לגור מהריגת נביא שקר.
  23. שלא להישבע בשם עבודה זרה.
  24. שלא לעשות אוב.
  25. שלא לעשות ידעוני.
  26. שלא להעביר למולך.
  27. שלא להקים מצבה.
  28. שלא להשתחוות על אבן משכית.
  29. שלא ליטע אשרה.
  30. לאבד עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה.
  31. שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה.
  32. שלא ליהנות בציפויי נֶעבד.
  33. שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה.
  34. שלא לחון עליהם.
  35. שלא ישבו בארצנו.
  36. שלא להדמות במנהגם ובמלבושם.
  37. שלא לנחש.
  38. שלא לקסום.
  39. שלא לעונן.
  40. שלא לחבור חבר.
  41. שלא לדרוש אל המתים.
  42. שלא לשאול באוב.
  43. שלא לשאול בידעוני.
  44. שלא לכשף.
  45. שלא להקיף פאת ראש.
  46. שלא להשחית פאת זקן.
  47. שלא יעדה איש עדי אשה.
  48. שלא תעדה אשה עדי איש.
  49. שלא לכתוב קעקע.
  50. שלא להתגודד.
  51. שלא לעשות קרחה על מת.

הרמב"ם מפרש את האיסור "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא, י"ט, ד') שיש איסור ללמוד ספרים של עבודה זרה, לשאול מה דרכיה עבודתה, ואף להתבונן בפסלים וצלמיות. (שם ב' ג') איסור נוסף הוא להסית ולהדיח אנשים אחרים לעבוד אלילים. בסוגי העבודות הוא כולל עבודות פולחנות קונקרטיות כמו אוב, ידעוני, כישוף, ניחוש וקסם, מעונן (מלשון עונה) שקובע עיתוי לדברים טובים ורעים (כעין אסטרולוג).

מלבד המצוות הידועות כמו שלא לעשות פסל לעצמו או לאחרים, ולא להשבע בשם אליל, הוא כולל נבואת שקר אף בשם ה', איסור גידוף ה'. בין המצוות שנועדו להלחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם שעטנז, גילוח פאת ראש וזקן ולבישת בגדים של המין השני מפני שזו הייתה אופנת כהני עבודת האלילים. לתפיסתו גם איסורי עורלה וכלאיים הם בגלל עניינים הקשורים לעבודה זרה[15]. באיסורים מעשיים הוא מונה איסור להדמות להם בלבוש ומנהגים (איסור הליכה בחוקות הגויים). עשיית קעקוע שמקורו לפי הרמב"ם בכך שעובדי האלילים היו רושמים על עורם שהם משועבדים לפולחנו של אליל מסוים, וגילוח פאות הראש בתער כמנהג כמרי עבודה זרה. וגם איסור עשיית פסלי בצורת אדם, אף שהם נעשים לנוי.

למהות היחסים בין ישראל לעובדי אלילים קיים לתפיסתו איסור כריתת ברית, איסור לתת להם לשבת בארץ ישראל ומחויבות לרדיפתם והשמדתם בתחומי הארץ או להפיכתם לבני נוח. איסור להשביע עובד אלילים באלוהות שהוא מאמין בה. איסור לתת להם מתנות חינם, או לספר בשבחם ואיסור להשתתף בסעודתם (שם פר' י'), על מנת להרחיק מהם, ולא להיות מושפע מהם ואמונותיהם[16].

את איסור הקְדשִים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ח-י"ט). דעה זו מקבלת תימוכין מהפסוק "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" (הושע, ד', י"ד), שכורך קדשות עם זונות. כך אפשר לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלילה עשתרת, פטרונית הצאן[17], שמובא לה גדי כאות תודה, "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו." (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט)[18] ולכן לא מפליא שבשני ציווים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (ספר שמות, פרק כ', פסוק כ"ג) אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל העבודה הזרה הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתורת, והפסוק מציין שזהו פועלו של ה'.

טעות עובדי האלילים

עובדי האלילים הקדמונים שמצאו את עצמם נבוכים בפני תהפוכות העולם ואירועיו השונים, יצרו עם השנים, את השקפתם לפי מבטם השגוי. הם הסבירו שהעולם מנוהל על ידי אלילים שונים בעלי כוחות מנוגדים, כאשר מלחמת שליטה אדירה ניטשת ביניהם. משכך, כוחות שונים מנצחים ומפסידים חליפות, לדוגמה, לפעמים נוחלים ניצחונות כוחות החיים ולפעמים מתגברים כוחות ההרס.

הרמב"ם מסביר, שתחילת התהוות העבודה זרה נוצרה בטעות, והיתה דווקא מתוך הכרת הבורא כקל העליון. לפי הסברו, מאחר ומדובר היה בשנים שלאחר הבריאה וזכר הבורא היה קיים, מתוך כבוד לבורא הם החלו בהקמת מערכות כבוד למשמשיו - הלא הם הכוכבים והמזלות. אך עם התרבות נביאי השקר וברבות השנים, נשכחה מדעתם כליל האמונה בקל יחיד- השליט העליון, ונתרבו פולחנות השקר[19].

בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת...וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹקִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי רִאשׁוֹן שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים..

רמב"ם יד החזקה, הלכות עבודה זרה פרק א'.

בדרך כלל מטרת הפולחן הייתה ריצוי והתחבבות על אלילים שונים ה'אחראיים' על תהליכים טבעיים שונים. היו אומות מסוימות שלקחו להם 'אליל עיקרי' שהם 'תמכו' בו, על מנת 'לקבל' ממנו טובות הנאה שונות. כך לדוגמא מוזכר במקרא שכמוש הוא אלוהי מואב, ובעל זבוב הוא אלוהי עקרון.

באמצעות ביאוריהם האליליים על העולם, השתדלו עובדי האלילים להעניק לעצמם פשר קיומי, משמעות ויעוד לחייהם, ובעיקר לענות על השאלות המטרידות שהציקו לחכמי הקדמונים כמו בימינו אנו. שאלות כגון אופן בריאת העולם ודרכי פעולותיו, בריאת האדם, משמעות חייו ומותו, והאם ישנם חיים נוספים לאחר המוות. כיצד ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים וכיצד ניתן לשפרם.

השקפתם החיצונית סייעה להם גם לענות על שאלות כמו: מה מקור הרע והסבל? מדוע אנשים מתים בטרם עת? וכיצד ניתן להתמודד עם הטרגדיה של המוות הקבוע, המתרחש ובא על כל אדם באשר הוא? [20].

חזיונות ודמיונות

עובדי האלילים באמצעות 'נביאיהם' פיתחו מערכות תיאור-חזותי עשירי דמיון, על מנת 'לבאר' את מניעי 'בעלי הכוחות'. למשל הם טרחו לבאר התרחשויות אסטרונומיות ומטאורולוגיות מחייבות הסבר מניח דעת באמצעות האנשת 'בעלי הכוחות' האליליים.

לפעולות השמש ומחזוריותה[21], הירח ועונות השנה[22], ותופעות חולפות שפקדו אותם כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים, ניתנה 'דמות אלילית' ה'עומדת מאחוריהם' שמתחזקת בהתאם ל'התעצמותה' ו'לדומיננטיות שלה'. לפיכך, 'משתלם' לחזק את כוח האלילים ה'טובים', להיכנע בפניהם ו'לקבע' אותם כפטרוני המקום, על מנת לקבל מהם שפע ברכה. ומאידך לעתים יש להקריב קורבנות, לאלים 'הרעים' ולמשרתיהם הדמונים, בכדי לשכך את כעסם.

כפועל היוצא מהבנות אלו, 'התמלאו' השמים מריבוי האלילים הנאבקים זה בזה, אשר מיצגים בפירוט רב ככל הניתן, את כל התופעות האפשריות שנחזו על פני כל הארץ. נביאי העבודה זרה טענו בתוקף שהאלילים נולדים, מזדווגים ומתים[23], שמחים ומתעצבים, כועסים ומתרצים, ואוכלים ושותים (כפשוטו וכמשמעו) את הקרבנות והנסכים אשר מגישים להם בני אדם. חמור מכך, אם הם לא יאכלו וישתו הם עלולים לגווע, כיון שאליל שבני אדם לא שירתו אותו במאכל ומשקה חייו בסכנה. לפיכך מעשי הקרבה וניסוך היו מקובלים אצל רוב עובדי האלילים.

מוסריות האלילים על פי תיאורי עובדיהם, הינה בשפל המדרגה, והם כדבר שבשגרה גונבים רוצחים ומנאפים, ועושי כל עוול. רוב האלילים רמאים ורשעים בדרך קבע, אך ישנם המתוארים לעיתים כעושי צדקה ומשפט, ולעיתים 'אינם מצליחים' לעמוד ב'פיתוי' שלא לקחת שוחד ולהטות משפט. לפי התיאורים, דבר שכיח, שבין האלילים פורצת מריבה, ולפעמים אף מלחמה ממש, האלילים פוצעים והורגים אחד את השני, ולעיתים לבסוף הם הולכים לאליל העליון הגדול והגיבור מכל האלילים, שיעשה משפט בין האלילים.

במשך השנים נתנו הוגים שונים את תמיהתם לנוכח הפחיתות המוסרית האנושית הנשקפת מתיאורי האלילים, ואת הדוגמה השלילית שיכלה האנושות -המשננת אותם, לרכוש מהם.

הסתר הפנים

מצבת אבן גיר שבו מתואר המלך מלישיפק הראשון מגיש את בתו לשי לאל נניה. ניתן לראות מעליו יצוגים של סין (אליל) אליל הירח, שאמאש אליל השמש, ואישתר אלילת כוכב נוגה. המצבה נלקחה לשושן במאה ה-12 לפני הספירה, כביזת מלחמה.

למאמיני הקל היחיד ישנה הבנה ברורה בקשר לריבוי כוחות העולם -הטובים והרעים, כגון: שינויי האקלים, אירועים בחיי האדם והאנושות וכדו'. כוונת הקל העליון הינה להסתתר בדווקא מאחורי חזות 'טבעית' בעלת מקרים 'ספונטניים' ואירועים 'משתנים'.

הקל העליון הטוב והמטיב, הוא הינו בעל הכוחות והוא השולט בהם והמנווט אותם באופן בלעדי.

הסיבות המוצעות להעלמות והסתרת תהליכי הבורא גורסות כי מדובר בעונש שלא היה ראוי להעשות אילולי חטאו בני האדם. חלק מהסיבות המובאות:

  • מאז חטא עץ הדעת, בו בחר האדם לדעת ולהכיר את פיתויי החטאים, החליט הקל להפחית את עוצמת גילויו בבריאה בכדי לאזן את יכולת הבחירה. פעולה שהביאה לריבוי מלאכותי של תהליכים הנראים כסותרים, המעלימים את רעיון בלעדיות הבורא[24].
  • בנוסף, ברבות השנים, עם התגברות חטאי הדורות, החלה העמקה בהסתרת ההשגחה, כעונש על ההתעלמות של בני האדם והאנושות מפעולות תגמולי הבורא[25].

עבודה זרה בהיסטוריה

בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, היה מאבק עיקש עם התרבות הכנענית אלילית הנפוצה. המאבק החל כבר מאברהם העברי מייסד האומה היהודית - מאמיני הקל היחיד, אשר קיבל במסורת את מציאות הבורא, ואף זכה בחיייו להתגלויות נבואיות ממנו. 400 שנים לאחר מכן, עם ישראל -צאצאיו, עמדו במעמד הר סיני וזכו להתגלות אלוקית ישירה לכלל האומה, ומאז, נכחדה העבודה זרה מעם ישראל, למעט מקרים בודדים ומנהגים עממיים, אשר גונו נחרצות על ידי הנביאים. הנביאים גם הוקיעו מלכים ובעלי שררה שלא ביטלו את העבודה זרה שבתקופתם.

ביטול מוחלט של יצר העבודה זרה בעם ישראל אירע בתקופת אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני[26].

בסיפורי התורה

אברהם אבינו היה המונותאיסט הראשון בדורו, שחידש בעולם האלילי את הקריאה בשם ה', דבר שלפי המדרש הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו באור כשדים לארץ כנען. את האמונה בא-ל אחד, הנחיל לבניו אחריו ולסביבה הקרובה לו[27].

יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם[28].

עם ישראל עבדו עבודה זרה במצרים האלילית[29], ויציאת מצרים והמופתים שנלוו לה מוכיחים על אחדות ה'[30].

ארבעים יום לאחר מתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, עבדו בני ישראל את עגל הזהב, כאשר אהרן, אחיו של משה, הוא זה שיצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא ביארו שלא היתה זו עבודה זרה, אלא עירוב של מחשבות זרות בעבודת ה'. הבית הלוי פירש, שהם חיפשו לעשות צורה כעין הכרובים שדרכם תבוא הנבואה, אך טעו מכיוון שצורה שלא נעשתה בציווי ה' עלולה להיות עבודה זרה.

לפני הכניסה לארץ כנען, בנות מואב התחברו אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור כדי לדלדל את כוחם הרוחני, ולנסות למשוך אותם מהתרבות המונותיאסטית לתרבות המואבית: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (במדבר, כ"ה, א'-ב'). בנות מואב גרמו לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור באמצעות יחסי מין פולחניים ואכילת זבחים. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל עד שפנחס בן אלעזר הרג אדם שעשה זאת מול כולם בהתרסה כנגד משה ואלקים.

בתקופות השופטים והמלכים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תקופת השופטים, תקופת בית ראשון

בתקופת השופטים, לאחר כניסת בני ישראל לארץ ומות יהושע, כאשר בני ישראל סטו מעבודת ה', הם עבדו פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתורות.

בתחילת התקופה[31], הוקם על ידי מיכה, אדם מהר אפרים, פסל אותו עבדו בני ישראל תקופה ארוכה[32].

גדעון השופט כהקדמה לניצחונותיו קיבל ציווי מה' להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את עץ האשרה שהיה נטוע לידו ולהקריב לה' את הפר המקודש לבעל. אנשי המקום שראו במעשיו חילול הקודש ביקשו להורגו, והוא קיבל את הכינוי ירובעל בשל מעשהו[33].

שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול המתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים וכמעט כילה אותם, כפי שעולה מדבריה של בעלת האוב[34]. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים לדבוק בה' אלוהי ישראל, וכנראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת או נמצאת במחתרת. דווקא בתקופת תור הזהב של עם ישראל, בהיעדר מלחמות, בנו שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא ביחסו כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן." (מלכים א', י"א). המפרשים מדגישים "וכן עשה לכל נשיו" שלא תטעה שנעשו לעם ישראל עצמו, אלא רק לנשיו הנכריות[35]. חז"ל ביארו שחטאו היה בכך שלא מיחה בנשיו[36], ולמרות זאת מעשיו של שלמה גרמו על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. מאוחר יותר נינו אסא הסיר את פולחני האלילים באופן חלקי.

עם פילוג ממלכת ישראל המאוחדת במות שלמה, הקים ירבעם מלך ישראל את פולחן העגלים בבית אל ובדן.

מאוחר יותר בממלכת ישראל, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית ובת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות. לשם השגת מטרה זו היא רצחה את רוב נביאי ה', הנותרים חיו במערות בהיחבא. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם. זכורות במיוחד אמירותיו של אליהו במעמד ההתנצחות מול נביאי הבעל בהר הכרמל נגד העבודה בשיתוף: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" (מלכים א', י"ח פסוק כ"א), וכן היחס המלגלג שלו על הבעל כשייחס לו תכונות אנושיות נמוכות על מנת להבהיר את היחס הנכון לאליל שקר: "ויהי בצהריים ויהתל בהם אליהו, ויאמר קראו בקול גדול, כי (שהרי) אלוקים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך (צרכים) לו, אולי ישן הוא וייקץ" (מלכים א', י"ח פסוק כ"ז).

חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים, משלים את פעילותו של אסא ואף מכתת והורס את נחושתן, נחש הנחושת של משה ששימש כאובייקט פולחני[37]. בניגוד מוחלט אליו, בנו מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, ונאמר שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש ובמיוחד את פסל אשרה[38], אולי כהתרסה על האיסור "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (דברים, ט"ז, כ"א). אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילוי דת ישראל הרס את כל פולחני האלילים. בדרך אגב, כוללים פסוקים אלו תיאור של צורות הפולחן שהיו נהוגות מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו:

וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה', אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה...וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ, מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים, וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ...וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ, וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, נגלה לנביא יחזקאל חיזיון שבו שבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז, ועשרים וחמישה איש משתחווים בין פתח ההיכל למזבח לכיוון השמש במזרח, כאשר אחוריהם מופנים להיכל[39]. עוד מתוארת בספר ישעיהו[40] שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובספר הושע[41] מתוארת התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנן באופן שהפך לנורמה.

בסופו של דבר, בגלל שעם ישראל עבדו עבודה זרה, חרב בית המקדש בידי נבוכדנאצר מלך בבל ועם ישראל יצאו לגלות. עם זאת, ה' מבטיח שלעתיד לבוא ישכחו ויוסרו שמות הבעלים בעם ישראל, על מצילות הסוס ששימש לפולחן אל השמש, במקום צורותיו של השמש יהיה חקוק "קודש לה'", וברית חדשה תהיה כרותה בינו לבין ישראל.

העמים עובדי האלילים ובמיוחד הבבלים כובשי ירושלים, ראו בגלות זו את נצחונם המוחץ ואת נצחון אליליהם. אך בתום שבעים שנות גלות שבו ישראל לארצם וראו במימוש הבטחת הקל שהבטיחם כי לא לעולם יריב ולא לנצח יטור[42].

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט \ שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; .. יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים \ בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ \ אֱלֹקִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ \ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי \ וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ: ..וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם \ אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: ..הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל \ כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם \ בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. ..אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם \ אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם. לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר-- \ פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה \ וְלֹא השם פָּעַל כָּל-זֹאת. ..לִי נָקָם וְשִׁלֵּם \ לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם: כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם \ וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. כִּי-יָדִין השם עַמּוֹ \ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד \ וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב." (שירת האזינו, ספר דברים, פרק ל"ב)

בימי בית שני ותקופת המשנה

בימי בית שני צומצמה לחלוטין עבודת האלילים, זאת, אף שעם ישראל שהו בסביבות אליליות כמו בבל, פרס, ותחת מלכויות אליליות כמו יוון ורומא. נראה שלקח חורבן בית ראשון הופנם, וישראל הצליחו להימנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון. הדבר ניכר גם בביאור התלמוד אודות חורבן בית שני שהוא אינו תולה אותו בעוון עבודת אלילים כבבית ראשון, אלא בעוון שנאת חינם (גיטין נ"ו-נ"ז). העניין והחשק לעבודת אלילים התבטל, מפני שעזרא הסופר ואנשי סיעתו התפללו וביקשו מה' לבטל אותו, והוא נענה לתפילתם. כאשר הוא חוסל, חז"ל מתארים אותו באופן דרמטי, כדמות גור אריות מאש, שנראה יוצא מבית קודש הקודשים. (בבלי, יומא ס"ט ע"ב):

"אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה שנאמר (זכריה ה׳,ח׳) ויאמר זאת הרשעה"

היום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, אך בתקופתם היה בה משהו מגרה ומושך. עם ישראל ניסה להתמודד עם יצר זה מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. ניתן ללמוד מהתלמוד על עוצמתו של יצר עבודת האלילים, מסיפור מתקופת האמוראים המתאר את מנשה מלך יהודה, שבא בחלום הלילה לרב אשי, מראשי הדור השישי של אמוראי בבל, על שזלזל בו בעת הלימוד וקרא לו בגנאי "חבירנו", מנשה הראה לרב אשי שהוא בקי בתורה לא פחות ממנו, והוסיף ואמר לו שאם רב אשי היה חי בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה בשל התאווה שהייתה קיימת בתקופתו בעניין[43].

בחסות שלטון האימפריה הפרסית שהייתה סובלנית במיוחד, התאפשר ליהודים לעבוד את אלוקיהם כרצונם במשך מאות שנים. גם בתחילת התקופה ההלניסטית החל מ-332 לפנה"ס השליטים איפשרו ליהודים אוטונמיה וחיים על פי "חוקי האבות". ב־198 לפנה"ס אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה, שהעניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. רק בשנת 167 לפנה"ס הטיל אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס") גזרות שמד על יהודה במסגרת האירועים המצוינים בחנוכה. גזירות אלו היוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בביאור עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים. בין הגזרות היו לטמא את מקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות. על פי ספר מקבים ב', המלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם האליל האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של אלילים. גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק, שכן השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאמונות ודתות אחרות.

יהודים רבים נכנעו לגזירות, וקדמה לכך תופעה של התיוונות, במיוחד בחוגים האריסטוקרטים של העם. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות עממית מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי ההלניסטי. זו הפעם הראשונה שנרשמה בתולדות תרבות המערב תופעה רחבת היקף כל כך של מסירות נפש, המכונה ביהדות המאוחרת קידוש השם. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ואי-היכנעות לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

האימפריה הרומית כבשה את הממלכה היהודית על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס לאחר התערבויות גוברות והולכות בענייניה הפנימיים.

לאחר בואו של פומפיוס עדיין הייתה מידה מסוימת של עצמאות. באופן כללי ניתן לומר שהרומאים היו סובלנים ואיפשרו ליהודים לעבוד את אלוקיהם כרצונם ולא כפו עליהם את עבודת האלילים, אף שהיו עימותים לא מעטים בין הלניסטים ליהודים, במקומות שונים בארץ.

תקרית חמורה ויוצאת דופן הייתה ניסיונו של הקיסר קליגולה להציב את פסליו בארץ ולעודד את פולחנו כאל. תקרית זו כמעט הביאה למרידה כללית, כאשר כוח צבאי גדול נחת בעכו, אך רציחתו של הקיסר המטורף הרגיעה את הרוחות.

בשנת 70 בראשות הקיסר אספסיאנוס, הוחרב בית המקדש ונכבשה ירושלים על ידי בנו טיטוס. בתחילת שנת 71 "חגג את חג-ניצחונו על היהודים", שלאחריו נסגרו דלתות מקדש אליל השערים וההתחלות הרומי, שהיו פתוחות כל עוד הייתה מלחמה בגבולותיה של רומא, ובמהלך תשע השנים הבאות של שלטונו נתכונן "שלום אספסיאנוס".

מס יהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול, כתחליף למחצית השקל שהיהודים העלו כתרומה לבית המקדש. המס הועלה למקדש יופיטר שברומא, כדי להשפיל את היהודים ולהדגים את ניצחון אלילי הרומאים על אלוקי ישראל כביכול. בתמונה מטבע של הקיסר נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי".

בשנת 117 מת הקיסר טריאנוס שנוא היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס ההלניסטי, שהתקבל על ידי היהודים תחילה בעין יפה. אדריאנוס אף דיבר על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, לבנות מחדש את בית המקדש. אך תקוות אלו נכזבו לאחר שהקיסר שינה את עמדתו, והחליט על בנייתה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה. על הר הבית הוקם מקדש לאליל כוכב יופיטר (או לאליל השמים), ובגבעת הגולגולתא, הוקם מקדש לאלילה אפרודיטה. דבר שחילל את קודשי ישראל, זעזע עמוקות את העם, וגרר התקוממות רחבת היקף ומאוחדת, שהונהג שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא בר כוכבא, ומנהיג הדת הרוחני התנא רבי עקיבא בן יוסף. בעקבות כישלון המרד, נגזרו גזירות השמד של אדריאנוס במטרה לשרש ולעקור את הדת היהודית, לפחות מארץ ישראל, ולנתק את זיקת היהודים לארצם. שעה זו הייתה שעת סכנה ליהדות שכונתה בפי חז"ל "דורו של שמד", שניסו לבטל את היהדות מאמינת היחוד.

התוספתא מתעד דו-שיח מעניין שהתנהל בין חכמי ישראל לחכמי רומי:

"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה?
אמרו להן: אילו לדבר שאין העולם צורך בהן היו עובדין - היה מבטלו.
הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים?
אלא הנח לעולם שינהג כמנהגו, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." (תוספתא, עבודה זרה ז' ג')

שתיים מהמרידות הגדולות של ישראל בבית שני, מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא, נבעו מניסיון של השלטון לכפות על היהודים אלילות, וניכר מכך כך שנעדרה עבודת אלילים מהמון העם. עם זאת נותרו בארץ עקבות של עבודת אלילים במקומות שונים, שנים רבות. כך למשל אתר אלוני ממרא צפונית לחברון, הפך לאתר פאגני מרכזי (כנראה לרומאים), שבו נערכו החגיגות השנתיות לכבוד האלילים. במאה הרביעית לספירה, הקיסר קונסטנטינוס תומך הנצרות שביקש למגר תופעה זו, בנה במקום כנסייה [44].

יש הקושרים את היעלמות עבודת האלילים להפסקתה של הנבואה. לטענתם העדר הנוכחות של האלוקים באופן מוחשי בחייהם של בני האדם, גם גרם לכך שהחשק לפולחן אלילי התמעט אף הוא.

אלילים שמוזכרים בתנ"ך

"ואסור להזכירה בשמה, בין לצורך בין שלא לצורך, אך מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו "כרע בל קורס נבו" "העורכים לגד שולחן" (ישעיהו מו, א. וישעיהו סה, יא)"

אלילי כנען וסביבותם ופולחניהם היו רבים ומגוונים, מביניהם ניתן לתאר את אלילי כנען המרכזיים ופולחניהם ובמיוחד אלו שמוזכרים בתנ"ך:

  • אשרה - אלילת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו ענייני צניעות טקסיים במקדשים שניבנו לכבודה, כפי שכתוב "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מלכים ב', כ"ג, ז'). בהושע (פרק ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ". בספר שופטים מסופר כי לעיתים פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים אשרה. "וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת" (שופטים, ו', כ"ה) ולכן כנגד עבודתה נאסרה נטיעת עצים במקדש היהודי - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (דברים, ט"ז, כ"א). אשרה הייתה זוגתו של אליל הכנעני, והיו מבני ישראל שעבדו אותה בשיתוף עם ה'.
  • בעל - אליל הסערות, הגשם והחיים. נחשב לאל חשוב במיוחד בארץ כנען הצחיחה שמשוועת לגשמים. לבעל הוקרבו קורבנות מסוגים שונים. בשעות קשות במיוחד הוקרבו קורבנות אדם, אך לא כדבר שבשגרה. על פי התנ"ך הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית במטרה לרצותו.
  • עשתרת - אלילת הפיריון והתשוקה. זוגתו של בעל. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, האכלת יונים וגם ענייני אי-צניעות פולחניים. בתנ"ך מוזכר שבפולחנה היו עשיית 'כוונים' שהם כנראה צלמיות של כוכב נוגה. נקראת גם "מלכת השמים", ובספר ירמיהו נמצאת טרוניה של אנשים שאומרים שמאז שפסקו לעבוד אותה הם 'חסרו כל ומתו בחרב וברעב'.
  • שמש - אלילת השמש, "מנורת האלילים". בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. בארכאולוגיה נמצאו פסלי ראשי סוסים הקשורים לעבודתה.
  • כמוש - האליל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (במדבר, כ"א, כ"ט)[45].
  • מולך (משורש מ.ל.ך.) אליל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים, שה'מעולה' ביותר היה הקרבת תינוקות או העברתם בלהב מדורה. (ראו עבודת המולך).
  • תרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. מוזכרים בתנ"ך אצל רחל שגונבת את התרפים מאביה, נבוכדנאצר מלך בבל ששואל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה,[46]. בזכריה (י', ב') נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי.
  • תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי. שמו נגזר מהיסק והבערה. עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחייה בחודש תמוז החם. הנביא יחזקאל מתאר בחזונו את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז" בבית המקדש[47].
  • בעל פעור - מלשון פעירה וגילוי הערווה, יש הסוברים כי הייתה כרוך בפולחן עשיית צרכים, יש הסוברים כי היה כרוך בפריעת האחוריים.
  • בל אליל בבלי.
  • נבו גם הוא אליל בבלי. יש אומרים שהוא על שם כוכב חמה[48].
  • גד אליל על שם המזל (מזל הוא גד גם בעברית כמו בראשית ל יא) או על שם כוכב נוגה[49] או כוכב צדק[50] היוונים העמידוהו בהר הבית לחלל המקדש.
לעיתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאל, והפך למושא הפולחן בעצמו, ואף במדרש אפיזודה כזו מתוארת אצל יואש מלך יהודה לאחר מות יהוידע הכהן: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוקים י"ז-י"ח) מדרש רבה: "יוֹאָשׁ מִנַּיִן שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כד, יז): וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, מַהוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, שֶׁעֲשָׂאוּהוּ אֱלוֹהַּ, אָמְרוּ לוֹ אִלּוּלֵי שֶׁאַתָּה אֱלוֹהַּ לֹא הָיִיתָ יוֹצֵא לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, אָמַר לָהֶן כָּךְ הוּא, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ לֵעָשׂוֹת אֱלוֹהַּ. (שמות רבה ח' ב')

שקץ תשקצנו – למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיהו מ״ו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז״ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז״ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים ע״ט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז״ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש״י ז״ל קלעים שעושין לע״ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא״כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם

רבנו בחיי דברים ז כו

עבודת האלילים בארצות המקרא

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פגניות

התנאים הגאוגרפיים בכל ארץ השפיעו לא מעט על עיצוב דמותם של האלילים. כך במיתולוגיה הכנענית, בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתחה אמונה באל בעל - כ-אל הגשמים והסערות ופטרון החקלאות.

לעומת זאת במצרים, מכיוון שהיא ארץ שאיננה תלויה בגשמים אלא בנהר הנילוס, עבדו המצרים את הנילוס.

לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אל הירח ננה השומרי באור כשדים, כמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית וכמו השמש שנעבדה בבית שמש[51].

לעיתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאליל, והפך למושא הפולחן בעצמו, ואף בתנ"ך אפיזודה כזו מתוארת אצל יואש מלך יהודה לאחר מות יהוידע הכהן: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוקים י"ז-י"ח)

ארכאולוגיה מהתקופה המקראית

אופני פולחן אליליים רבים וצורתם פוענחו על ידי ממצאים ארכאולוגיים שונים, שנמצאו במאות החפירות שנחפרו בארץ.

בין הממצאים הקדומים ביותר, הם גולגולות מכויירות בטין שנמצאו במספר אתרים, ששימשו כנראה לפולחן האובות. ביריחו נמצאו עשר גולגולות (מהתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית א') שכויירו באומנות בטין ונצבעו בצבע הבשר, דבר המשווה להם חיוניות[52]. בביסמון שבעמק החולה נמצאו שתי גולגולות מכוירות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית ב'). גם באכזיב בשכבה מסוף תקופת הברזל (מאה שביעית ושישית לפנה"ס) נמצאו עדויות לפולחן מתים[53].

באתר באשדוד נמצא צלמית עגל ודגם מקדש מוקטן, מתקופת הברונזה התיכונה II. בתל גריסה ליד נחל הירקון נמצאה צלמית ברונזה של אליל רשף, ובציפורי נמצאה צלמית ברונזה כנענית מאוחרת, של אליל היושב וימינו מורמת לברכה, סימן ההיכר של אל ראש הפנתיאון. בתל חצור באחת מהשכבות נמצא צלמית של אליל יושב מברונזה. צלמית דומה עשויה ברונזה ומצופה בזהב נמצאה במגידו. מזבח קטורת מאבן גיר נמצא בתל קֶדֶש בין תענך למגידו, ששימש כאתר פולחני. גם בגליל קיים אתר פולחני גדול מאד בשם קֶדֶש, (10 ק"מ צפון מערב לחצור) ובו נתגלתה מערה פולחנית. מקום פולחן נמצא ב"אתר הפר" בצפון מזרח השומרון מזרחית לעיירה קבטיה, מתחם אליפטי בראש גבעה ובו צלמית של פר מברונזה. בתל תענך נמצא אתר פולחני ובו כן פולחני מהמאה העשירית לפני הספירה שמובלטים בו פרצופים של אנשים. בתל מגדים נמצאה צלמית חרס של עשתורת. בתל דן נמצאה צלמית של ענת אלילת המלחמות.

ד"ר יצחק מייטליס מציין כי למעשה התגלו צלמיות כלשהן, בכמעט בכל אתר מהתקופה המשויכת לבית ראשון[54]. הצלמיות הנפוצות היו ראשי סוסים הקשורים לפולחן השמש, דמויות נשים וצלמיות מצריות ופיניקיות. בחלק מהפעמים נראה כי פולחן האלילים צורף לעבודת ה', בדומה לקריאתו של אליהו: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם השם האלוקים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו!"[55] עדויות נוספתו לכך נמצאו בכתובות מכונתילת עג'רוד מסוף המאה התשיעית לפנה"ס שבהם הוזכר ה' ולצדו אשרתו, בפולחן משותף שבו נעבדו ה' ואשרה.

שרידי מקדשים כנענים נוספים נמצאו במקומות הבאים: יפו, תל חצור, תל כיתן, תל לכיש, בית אל, תל מבורך (גדתו הדרומית של נחל התנינים), תל מגידו (מספר רב של מקדשים בשכבות שונות) תל מקנה, תל אבו הואם (דרומית לקישון מתקופת הברונזה המאוחרת), אשקלון ("מקדש עגל הכסף"), אשדוד בית שאן (סדרת מקדשים בשכבות שונות), ועוד. במצפה ימים בדרום הר מירון נמצא מקדש מהתקופה הפרסית. באשקלון נחפרו יותר מ-800 קברי כלבים מהתקופה הפרסית. קבורתם הקפדנית מעידה כי נחשבו לחיות מקודשות. צלמיות של חיות שונות כמו עגלים, פרים (תל שבע, אתר הפר, חצור), וחתול (אכזיב) נמצאו באתרים שונים המעידים על פולחניהם.

בשני אתרים בנגב נמצא עדות למאבק בפולחן האלילים. בערד ובתל שבע. בערד נתגלה מקדש כנראה אלילי שכוסה ונקבר בימי בית ראשון (כנראה בידי יאשיהו המלך). ואילו בתל שבע נמצא מזבח בנוי אבני גזית, שאבניו פורקו ושולבו בקירות המקום (כנראה בידי חזקיהו המלך). מזבח דומה נמצא גם בתל דן, וקושר למקדש בתל שבע. בשני המקומות נמצאו תבליטי נחש, דבר המחזק את ההשערה שמדובר בעבודת אלילים. בתל שבע נמצאו גם שבע צלמיות של אלילות מצריות וצלמית של אליל ה'פוריות' המצרי.

יחס היהדות לנצרות

"אמונות" יסוד של הנצרות, כמו השילוש ה"קדוש" והאמונה שאותו האיש הוא התגלמות הקל, גרמו לפוסקי ההלכה להגדיר את הנצרות כעבודה זרה. בהמשך, עם התפתחות הנצרות והקמת הכנסיות, היחס הוותרני של הנצרות הקתולית ושל זרמים נוספים בנצרות כלפי צלמים בכנסיות, היווה נדבך נוסף להתנגדות היהדות.

הרמב"ם בעקבותיו של רס"ג, מסכם את התפיסה הבסיסית בעניין:

" ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." (רמב"ם, פירוש המשנה, עבודה זרה א,ג:)
"הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא." (משנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק ט' ד')

מצד שני רבנו תם סבר כי בני נח לא הוזהרו על עבודת הקל בשיתוף, ולכן דת כזו איננה מוגדרת עבודת אלילים[56]. בהמשך למגמה זו, גם רבינו המאירי מסווג את הנוצרים, וקל וחומר את המוסלמים, כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שאינם נחשבים לעובדי עבודה זרה כלל, ולכן הדינים המתייחסים לעכו"ם כמו שאילת שלום, יין נסך, מכירת בתים, מסחר איתם סמוך לימי חגם והשבת אבידה, אינם חלים עליהם ובלשונו:

"ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו [ההרחקה מהם]"... "הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים"

בית הבחירה, למסכת עבודה זרה

בעת החדשה, הרב חיים דוד הלוי חיזק את עמדתו של המאירי בניגוד למבקריו, והוסיף שגם רבינו עובדיה מברטנורא[57] סבר כמאירי.

אף שהראי"ה קוק מתפלמס בכתביו עם הנצרות מבחינה תאולוגית, הלכה למעשה אף הוא סבר כמאירי, "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם." (הראי"ה קוק - אגרות הראי"ה א' עמ' צ"ט, אגרת פ"ט)

ובעקבותיו הלך גם הרב יצחק הרצוג: "...הרי לנו שני עמודי התורה הללו: הראב"ד ומרן בעל השולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעה אחת שנוכרי שאינו עובד עבודה זרה, אעפ"י שלא קיבל בפני בי"ד של ישראל, אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (הראי"ה קוק) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה, יש להם דין גרים-תושבים...והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש, ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה אינו צרוף... ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם...". ("זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב', תשמ"ב.)

יחס היהדות לאסלאם

במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוקים באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". הלכך בתפיסתה המונותאיסטית המופשטת היא דומה ליהדות בכך שהאלוקים אחד, איננו מוגבל, אינו תופס מקום או גוף ואיננו נחלק. הגישה הקלאסית ביהדות אינה רואה באסלאם עבודת אלילים, אלא כדרך לגיטימית לֶגויים לעבוד את ה'. וכדברי הרמב"ם:

אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי...

תשובות הרמב"ם, פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים, התרצ"ד, סימן שסט

וכן כתב הריטב"א[58] וכן בשולחן ערוך[59].

הרמב"ם עוד מוסיף שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו.

בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי[60] והרב עובדיה יוסף[61] שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם תפילה יהודית.

מאידך, כתב הרן ועוד[62] ועל פיו פוסק הרב אליעזר ולדנברג בעל "ציץ אליעזר" שיש למסגד דין של בית עבודה זרה, וישנו איסור להיכנס אליו[63]:

ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אע"פ שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלוהות דין עא יש להן לכל דבר איסור של ע"א שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם שאין הדור למתים אלא כענין עבודה של אלוהות היא עבודתן

ר"ן סנהדרין פ' ארבע מיתות סא ע"ב

.

וכתב עוד (הרי"ט) ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים, ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו, וכל כיוצא בו ע"ז היא, ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי, ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל

חידושי הריטב"א פסחים כה

שרידים בתרבות היהודית

אף שהתרבות האלילית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר רישומם של שמות אלילים אף בתרבויות המונותיאסטיות השונות. שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר (ולחלק מהדעות גם אלול), כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך) ואסתר (עשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלילים של אותה תקופה.

הראי"ה קוק סובר שעצם ההתייחסות אל אלוקים כאל ישות מאיימת, אכזרית, רעה וקשה, יש בה מצללי העבר של האלילות (אורות התחיה א'). כמו גם התפיסה שאפשר להגדיר את מהותו של אלוקים, תפיסה המוגדרת על ידו כ'אלילות רוחנית'. רעה חולה נוספת לדעתו היא שהמחשבה האלוקית קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, והיא למעשה ניצוץ מהפגם של עשיית פסל, שמעכבת את ההתפתחות הרוחנית של האדם[64].

גם כיום ישנן בחברה היהודית תופעות רבות שיש הקושרים אותן אל אלילות בצורה כזו או אחרת. כמו "קריאת העתיד" באמצעות ניחוש בקפה, קריאה בקלפים, ואסטרולוגיה שבה מנסים לנחש את העתיד על פי מצב הכוכבים באופן פסבדו-מדעי. תקשור עם ישויות שונות, וסיאנסים שבהם מנסים לתקשר עם נשמות המתים באמצעות מדיום, כדי לדעת דברים נסתרים או להתפתח רוחנית. התבטלות והשתעבדות לבני אדם כריזמתיים בפולחני אישיות שונים, ועד תופעה של "עבודת כוכבי" קולנוע וזמר, והערצת אלילי נוער.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שמות כ ב, דברים ה ז
  2. תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'.
  3. ליקוטי אמרים - ספר התניא, פרק י"ח
  4. רמב"ם הלכות יסודי התורה חלק א
  5. שמות כ ב, דברים ה ז
  6. תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'.
  7. בתלמוד יש דעה של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור. דעה זו לא נפסקה להלכה. ראה שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנ"ז.
  8. "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. - כן יקראו העכו"ם, על כי המה מעציבים לב עובדיהם קוראים להם ואינם עונים" (מצודות ציון -על הושע, ד', י"ז וכן בספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ט')
  9. "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (יחזקאל, ל', י"ג) "שהיו מוסרחים ומאוסין כגלל" רש"י על דברים, כ"ט, ט"ז.
  10. בבלי קידושין מ' ע"א
  11. בבלי מגילה, יג ע"א
  12. מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ו
  13. מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט
  14. הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים הקדמה
  15. מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז
  16. "וקרא לך, ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות, ל"ד, ט"ו-ט"ז). (שם פרק ט' י"ז)
  17. מכאן קיים במקרא הביטוי "עשתרות צאנך"
  18. "אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם." (רמב"ם מורה נבוכים, חלק השלישי, - פרק מ"ח, מהדורת שוורץ). "רמז למנהג כנעני של בישול בחלב: 'טבח גדי בחלב, טלה בחמאה' [לוח אוגריתי ש"ש שורה 14]. המדובר כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את בכרת הפריון לאדמה" (מ.ד. קאסוטו "האלילה ענת", עמ' 40)
  19. רמב"ם יד החזקה, הלכות עבודה זרה פרק א'.
  20. ראו אגדת אקהת ואגדת כרת
  21. ראו בערך על שפש. בשירה האוגריתית הסבירו את הלילה בכך שהשמש נעצרת מתחת לעולם בשאול (בית החופשית באוגריתית), מקום משכנו של האל מות אדון הנשמות. הם גם ניסו להסביר שהשמש הפסיקה להאיר כאבל על מותו של האליל הבעל.
  22. הקיץ וכמישתה של הצמחייה הוסבר בתרבויות השונות במותם של אלילי הצמחייה, בעל, אדון ותמוז. ובמקביל התקיימה אבלות וטקסי הספד על מותם של האלילים הללו.
  23. בדומה לשדים. ראה אבות דרבי נתן - פרק שבעה ושלושים. ומובא במסכת חגיגה טז א
  24. להבנת הרעיון השווה את פסוקי בראשית ג' ה' "ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם..יודעי טוב ורע" לעומת "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע...  ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט). ראה נפש החיים לרבי חיים מוואלזיון. ראה דרך השם לרבי משה חיים לוצאטו. ועוד.
  25. ראה לדוגמה דברים פרק ל"א
  26. ראה גם במסכת יומא סט ע"ב אודות מעשה שחיטת יצר הרע
  27. עיין מדרש רבה, בראשית, פרק לז פרשה פד. ודברים רבה ב ז : וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, מַהוּ הִנֵּנִי, הִנֵּנִי לִכְהֻנָּה, הִנֵּנִי לְמַלְכוּת, וְזָכָה לִכְהֻנָּה וְזָכָה לְמַלְכוּת, זָכָה לִכְהֻנָּה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק, וְזָכָה לְמַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יז): אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.
  28. ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים ב'-ד'
  29. "רבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים" (שמות רבה, פרשה כ"א, פסקה ז').
  30. "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (ספר דברים, פרק ד', פסוקים ל"ד-ל"ה).
  31. רש"י, ספר שופטים, פרק י"ז, פסוק א'.
  32. ספר שופטים, פרק י"זפרק י"ח.
  33. שופטים, ו', כ"ה-ל"ב
  34. ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
  35. מלבי"ם.
  36. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נו עמוד א.
  37. ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  38. ספר מלכים ב', פרק כ"א, פסוקים ג'-ז'
  39. ספר יחזקאל, פרק ח', פסוקים ה'-ט"ז
  40. ספר ישעיהו, פרק נ"ז, פסוק ה'
  41. ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ד
  42. ספר ישעיהו, פרק נ"ז, פסוק ט"ז
  43. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קב/ב
  44. האנציקלופדיה לחפירות, כרך 1, עמ' 36
  45. עיינו גם ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד, וספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק ז' ופסוק מ"ו
  46. "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ד)
  47. ספר יחזקאל, פרק ח', פסוק י"ד
  48. אבן עזרא, ישעיהו מו א.
  49. רד"ק ישעיהו סה יא
  50. אבן עזרא שם
  51. על פי החוקר דוד אמיר, היישובים הכנענים שמתחילים במילה "בית" היו מקומות שנבנו סביב מקדשים לאלילים בשם המסוים. כך היישובים הכנענים בית שמש, בית ירח, בית ענת, בית אל, בית דגן ובית חורון. היו מקומות שעבדו לאלילים הללו בהתאמה.
  52. אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 2, עמ' 734
  53. אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 1, עמ' 29
  54. לחפור את התנ"ך, עמ' 242
  55. שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר מלכים, האם הכוונה היא למלכים א או מלכים ב?.ספר מלכים, פרק א', פסוקים י"ח-כ"א
  56. "ובזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין בהם אלהות, ואף-על-פי שמה שמזכירין עמהם שם שמים כוונתם לדבר אחר, מכל מקום אין זה שם עכו"ם, גם דעתם לעושה שמים וארץ, ואף-על-פי שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עיור ליכא, דבני-נח לא הוזהרו על כך" (תוספות סנהדרין, סג, ד"ה אסור)
  57. משנה, ע"ז, ' ב'
  58. "ומיהו בענין הישמעאלים שאינם עובדין עבודה זרה כלל אפשר לדון להתיר מגעם בהנאה אבל יינם לעולם אסור בהנאה" עבודה זרה נז:
  59. "ישְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל -בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם פ״ח. יורה דעה קמו ה
  60. שו"ת עשה לך רב חלק א' שאלה נ"ט
  61. שו"ת יביע אומר חלק ג', יו"ד סימן טו וכן בכף החיים יו"ד קי"ז ע"ט "עכ"פ נראה דלדינא נקטינן כפסק רמב"ם (פי"א מהמ"א ה"ז) ומרן בש"ע (סי' קכד ס"ו) דסתם יינם של ישמעאלים מותר בהנאה. כל שלא נתברר המנהג להיפך. ואף החיד"א ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה. ולא שבקינן פשיטותא דהקו"א וסיעתו משום ספקו של החיד"א. וכן אנו רגילים להורות פעה"ק ירושת"ו. וגם במצרים נהגו כן. וכמ"ש בס' נהר מצרים (דפ"ב ע"ב). וכ"פ בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד ס"ס כח) ושכן רגילים להורות. ע"ש. וכ"כ בס' בן איש חי ש"ב (ר"פ בלק). וכן עיקר. וע' בשו"ת בית דינו של שלמה (חיו"ד סי' יב). ובשו"ת תפארת אדם (ס"ס לד). ובשו"ת ישכיל עבדי (חיו"ד סי' ד או' יד כב)."
  62. וכן ראה בספר האשכול (עמוד קנ) שהביא מתשו' הגאונים. דישמעאל האידנא עע"ז וכן וכן במאירי ע"ז (עמוד ריד). כ', "ישמעאלים הללו י"א עליהם שאינם עובדי ע"ז, כו', ומ"מ חכמי ספרד חולקים בה. שהרי מצינו בפ"ק (יא:) שמונה בכלל ע"ז גישרא שבערביא. עכ"ל.
  63. ציץ אליעזר חלק יד צא
  64. אורות, זרעונים, יסורים ממרקים
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0