כתב חסות
כתב חסות (בגרמנית: Schutzbrief) הוא מסמך חתום על ידי באי כוח של מדינה מסוימת, מסמך שנועד להעניק את חסות המדינה לנושאו ובכך לספק לו הגנה, או להעניק את חסות המדינה למקום כלשהו ובכך להופכו לשטח אקס-טריטוריאלי, דבר המונע מהשלטון המקומי לפעול כלפי נושא כתב החסות, להתערב בפעילותו, להגביל את תנועתו או להיכנס למקום הימצאו או למקום עליו נפרשה חסות המדינה מעניקת החסות.
היסטוריה
בימי הביניים
בשנת 1447 נתן פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", לאב המנזר של ברג מחוץ לעיר מגדבורג כתב חסות ומינה את שליט ברנבורג ואת הבישוף של הלברשטט להגן עליהם, להיות ערב להגנתו ולהגנה על זכויותיו (ראו גם זכויות מגדבורג).
בשנת 1496 זכה ג'ון קאבוט בכתב חסות מידי הנרי השביעי. בכתב החסות הוסמך קאבוט "להפליג, לכבוש, להחזיק באדמת כופרים ולהדיר אחרים מלעשות זאת".
בימי הביניים, כתבי חסות מלכותיים העניקו ליהודים שחיו באזור הרייך מעמד משפטי מיוחד. גם מאוחר יותר (במאה ה-18 על ידי הנסיך-בישוף של במברג ווירצבורג) הוצאו כתבי חסות ליהודים (בתשלום).
בראשית העת החדשה
במאה ה-17 עודד פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, הגירה של הוגנוטים ולונים וצרפתים לברנדנבורג-פרוסיה באמצעות צו פוטסדאם (Edict of Potsdam) מ-1685, וביסס את מעמדה התעשייתי והטכנולוגי של פרוסיה. הוא פטר את האצולה מתשלום מיסים ובתמורה לכך קיבל את הסכמתם לפירוק המדינות הגרמניות. הוא חיבר תעלות ונהרות והקל על השיט בתחומי ברנדנבורג והדוכסות של פרוסיה, מערכת שאותה המשיכו לפתח ארכיטקטים כגון גאורג שטינקה, ונמצאת בשימוש עד ימינו. כל זאת בבסיוע כתבי החסות שניתנו לאוכלוסיות האצולה שהעסיקו וביצעו שיפורים אלה.
מדינות רבות גייסו מהגרים כמתיישבים במושבותיהם הקולוניאליסטיות. בתמורה הבטיחו זכויות או פריבילגיות מסוימות, כמו מונופול סחר על סחורות מסוימות, פטור ממס, חופש פולחן, פטור משירות צבאי ועוד. בהקשר זה כלל צו פוטסדאם את היהודים שגורשו מאוסטריה ואת ההוגנוטים בפרוסיה. התיישבויות גרמניות במזרח אירופה, התפתחות המסדר הטבטוני ויישוב הביצות של צפון גרמניה התאפשרו באמצעות כתבי חסות כאלה. הקבוצה האתנית של הרוסים-גרמנים (Russlanddeutsche) (אנ') נוצרה באמצעות מניפסט ההזמנה משנת 1763 של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, שבו הובטחו למתיישבים זכויות יתר מקיפות.
מהמאה ה-17 עד המאה ה-19 התפשטו המעצמות הקולוניאליסטיות של אירופה לעבר שטחים שמעבר לים. יחידים או ארגונים שהוקמו במיוחד למטרה זו תבעו תביעות טריטוריאליות או זכויות הכרייה כלפי גורמים אינטרסנטים אחרים או שליטים מקומיים בצורה של "כתבי חסות". דוגמאות לכך הן חברת הודו המזרחית הבריטית, חברת דרום אפריקה הבריטית וחברת גינאה החדשה הגרמנית. משם נגזר המונח "אזור הגנה" (Schutzgebiet) למושבות גרמניות. המעצמות הקולוניאליות הסדירו את יחסיהן עם הילידים במה שנקרא "חוזי הגנה" (Schutzverträgen).
בתקופת השואה
בנובמבר 1944 רוכזו יהודי בודפשט בגטו בודפשט. זאת לאחר שהיהודים בערי השדה נשלחו רובם לאושוויץ. בנוסף לדיפלומט השוודי ראול ולנברג, שעסק בהצלת יהודים, פעל במקביל קונסול שווייץ קרל לוץ בשיתוף פעולה עם תנועות המחתרת היהודיות הציוניות באמצעות ייצור תעודות זהות מזויפות שהקנו הגנה לנושאיהן, בסדנה שמוקמה לשם כך במפעל נטוש, שלימים נקרא "בית הזכוכית" (בהונגרית - Üvegház). במקביל יצרו דיפלומטים - לא תמיד באישור המדינות השולחות - כתבי חסות שסיפקו הגנה לבתים שלמים בבודפשט, בהם התגוררו יהודים תחת דגלי שגרירויות זרות. מסמכים אלו נשאו את סמלי המדינה המעניקה (שוודיה, שווייץ, ספרד, הוותיקן ועוד) וחותמות רשמיות. הם נועדו להיתלות בכניסות לאותם בתים ולמנוע כניסת גורמים מקומיים, במקרה זה אנשי צלב החץ ההונגרים שנהגו לחטוף יהודים ולרצחם, במקביל לגירושם למחנות ההשמדה והעבודה. הבתים שכתבי החסות נתלו בחזיתם, נקראו בשל כך "בתים מוגנים" (בהונגרית - védett házak). ברוב המקרים העניקו כתבי החסות הגנה מסוימת למתגוררים באותם הבתים, אך היו מקרים בהם אנשי צלב החץ לא התחשבו בכתבי החסות ופרצו לאותם "בתים מוגנים".
