לאוניד איליץ' בובר
| לידה |
19 בדצמבר 1916 ניקולאייב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 2005 (בגיל 88) מוסקבה, רוסיה |
| מקום קבורה | בית הקברות "פראובראז'נסקויה" |
| השתייכות |
 הצבא האדום |
| תקופת הפעילות | 1935–1958 (כ־23 שנים) |
| דרגה | קולונל |
| תפקידים בשירות | |
| חיל רגלים | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
|
גיבור ברית המועצות (מס' 137; 07.04.1943)[1] עיטור כוכב הזהב עיטור לנין[1] 2 עיטורי הכוכב האדום (6.7.1943[2] ועל תקופת השירות[3]) מדליית הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה ומדליות אחרות | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
רתח במפעל לבניית ספינות מורה בשיעורי הכנה לצבא של בית הספר מס' 354 | |
| הנצחה | |
| |
לֵאוֹנִיד אִילִיץ' בּוּבֶּר (ברוסית: Леонид Ильич Бубер; 19 בדצמבר 1916[5] - 7 בספטמבר 2005) היה יהודי סובייטי שעוטר כגיבור ברית המועצות על פועלו בהתקפה במהלך מלחמת החורף (היה אז בדרגת לויטננט).
ביוגרפיה
נולד כ"אברהם"[6] בעיר ניקולאייב של האימפריה הרוסית במשפחתו של עובד. סיים בית ספר של שבע שנים ובית הספר המקצועי מטעם מפעל לבניית הספינות בעיר. בהמשך עבד כרתח במפעל לבניית ספינות של העיר.
התגייס לצבא האדום ב-1935, סיים בית הספר לחיל רגלים של אודסה. בהיותו מפקד רגימנט סיור מס' 82 באוגדת סיור מס' 33 השתתף בפלישת ברית המועצות לפולין ומלחמת החורף שם כמפקד פלוגה בגדוד השלישי של רגימנט סיור מס' 212 באוגדת סיור מס' 49 של הארמייה ה-13 בחזית צפון-מערבית שם במהלך קרבות ליד הכפר טרנטילה (בפינית Terenttilä) ב-13 ו14 בפברואר 1940 היה בראש הרגימנט שלו ובהמשך ב-17 בפברואר צלח את הנהר טייפאלניוקי[7]. במהלך הקרבות הללו נפצע שלוש פעמים ועוטר בעיטור "גיבור ברית המועצות". לאחר השיקום מן הפציעות הגיע כסגן מפקד הקורסים לפיקוד במכללה הצבאית-פוליטית של העיר לנינגרד[8][9] והועבר איתה בתחילת המלחמה לעיר שויה במחוז איוונובו בעורף.
מדצמבר 1941 נשלח לעסוק בהרכבת רגימנט מס' 167 של דיוויזיית הרגלים ה-16 וב-1942 הגיע כסגן מפקד לחזית מלחמת העולם השנייה. בקרב קורסק נפצע במהלך הדיפת מתקפה וורמאכט ב-5 ביולי 1943[10] והועבר לבית החולים במוסקבה. היה חבר הוועד היהודי האנטי-פשיסטי עד לפיזורו ב-1948[11] אחרי המלחמה המשיך את השירות בצבא האדום באסיה התיכונה במחוז הצבאי של טורקמניסטן (יש עדיות שהודות לכך שרד את חיסול הוועד[12]) ובמוסקבה. מינואר 1944 עד ל1946 האזין לקורסי האקדמיה הצבאית על שמו של פרונזה. ב-1957 חזר למוסקבה וב-1958 שוחרר מן השירות הפעיל.
לאחר שחרורו עבד כמורה בשיעורי הכנה לצבא של בית הספר מס' 354. התגורר ועבד במוסקבה. נקבר בבית הקברות "פראובראז'נסקויה".
משפחתו
אשתו חנה רויאק. להם בת ליובוב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דף על שמו באתר "גיבורי המדינה" (ברוסית)
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ קורות חייו מפי בתו, ליובוב
- ^ על טקס פתיחת יד הזיכרון מפי דוד טריבלסקי, "גיבורים לא מתים" באתר "פרוזה.רו" (ברוסית)
- ^ 6 בדצמבר 1916 לפי הלוח היוליאני
- ^ תמונה מיד זיכרון בלכבודו שהוצב בגבעת התחמושת
- ^ כעת נקרא נהר בורנאייה ונמצא בשטחה של רוסיה
- ^ קורות חייו מפי בתו, ליובוב
- ^ קורות חייו מפי בתו, ליובוב
- ^ מידע מבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ ולדימיר ולדימירוב "לפזר מייד" במגזין "לחיים", מאי, 2005 (ברוסית)
- ^ אתר "ניוזלנד" (ברוסית) שהעתיק הודעה מאתר של "ערוץ שבע" מזיכרונות קרוביו (ברוסית)
