לה ליבר פארול
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית עיתון ריקה.
לה ליבר פארול (בצרפתית: La Libre Parole בתרגום מצרפתית: המילה החופשית) היה עיתון צרפתי אשר הוקם ב-1892 בידי אדואר דרימון, והתפרסם בשל התעמולה האנטישמית שהפיץ. העיתון לקח חלק חשוב בהתפתחותן של שערוריית פנמה ופרשת דרייפוס. דרימון פרש מניהול העיתון ב-1898, ומאז החל העיתון לשקוע עד שב-1924 הוא נסגר סופית.
היסטוריה
בשנת 1886 פרסם לראשונה אדואר דרימון את ספרו "צרפת היהודית" אשר בו פרש את עיקרי משנתו האידאולוגית האנטישמית. הספר הפך לרב-מכר ונמכר במהדורה הראשונה ב-150,000 עותקים. מעודד מההד היוצא מן הכלל של ספרו, הקים דרימון ב-20 באפריל 1892, בעזרת תמיכה כספית מאיש העסקים ז'ול גרן ובשיתוף הפעולה של יהודי משומד בשם גסטון כרמיה (Gaston Crémieux; שינה את שם המשפחה לוויאלאר), את העיתון לה ליבר פארול. בניצוחו הלוחמני של דרימון, הפיץ העיתון תעמולה גזענית, אנטישמית וקסנופובית. סיסמתו הייתה: "צרפת לצרפתים!" ("!La France aux Français"). כמו כן, העיתון נטה קלות לכיוון הסוציאליזם. עוד באותה שנה הגיע העיתון לתפוצה של 200,000 עותקים. העיתון התחזק מאוד בעקבות שערוריית פנמה, אשר בה היו מעורבים שני יהודים: ז'אק דה ריינאך וקורנליוס הרץ. ריינאך התאבד לאחר שנסחט בנוגע לפרשה, אולם לפני מותו מסר לעיתון של דרימון את רשימת חברי הפרלמנט שהיו מעורבים בשערורייה, בתמורה לטיוח חלקו שלו בפרשה. רשימת השותפים לפשע פורסמה מדי בוקר בחלקים קטנים בהמשכים, כך שמאות פוליטיקאים היו צריכים לחיות במתח רב במשך חודשים. דרימון ניצל את הפרשה כדי להבליט את חלקם של היהודים בכלכלה הצרפתית ולהאשים אותם בשחיתות.
מנובמבר 1892 עד פברואר 1893 נכלא דרימון במשך שלושה חודשים בבית הכלא סן-פלאז'י (Sainte-Pélagie). זאת באשמת הוצאת דיבתו של אוגוסט בירדו, חבר בוועדה פרלמנטרית. דרימון טען שבירדו קיבל שוחד מהבנקאי היהודי הברון אלפונס דה רוטשילד כדי לסייע לחידוש ההטבות שמהן נהנו חברי מועצת ההנהלה של "בנק צרפת", שרוטשילד היה אחד מהם.
ב-29 באוקטובר 1894 היה לה ליבר פארול העיתון הראשון שפרסם את העובדה שאלפרד דרייפוס - קצין יהודי במטכ"ל הצרפתי, נעצר בחשד לריגול, מה שגרם לפרוץ פרשת דרייפוס. המעצר שנחשב לסוד צבאי, הודלף לעיתון בידי אדם שעד היום לא זוהה. רבים סבורים שהיה זה אובר-ז'וזף אנרי, אולם הדבר אינו ודאי.[1] תוך זמן קצר הפך לה ליבר פארול לשופר העיקרי שתמך בהרשעתו של דרייפוס ובהמשך התנגד להעניק לו משפט חוזר. דרימון ניצל את הפרשה כדי להגביר את התעמולה האנטישמית שלו ולהוכיח את טענתו שצרפת נפלה בידי היהודים. ההיסטוריון ז'אן דניס ברדן, כותב כי "בלי ל'אורור ובלי זולא[2] ייתכן מאוד כי דרייפוס היה נשאר בבית הכלא. אבל בלי דרימון ולה ליבר פארול אולי לא היה מגיע לשם כלל".[3]
ב-1898 עזב דרימון את ניהול העיתון כיוון שנכנס לפוליטיקה. כאשר לא נבחר מחדש לפרלמנט ב-1902, חזר דרימון לנהל את העיתון, אולם לא הצליח להחזיר אותו לממדי ההצלחה הקודמים. ב-1908 ניסה דרימון לשכנע את ליאון דודה (בנו של אלפונס דודה) לקבל את ניהולו של ליבר פארול ולאחד את העיתון עם העיתון הימני שלו, "אקסיון פראנסז", שנעשה יותר פופולרי באותם הימים. לבסוף נרכש העיתון על ידי קבוצה פיננסית קתולית, שהרחיקה את דרימון מניהולו. בשנים שלאחר מכן המשיך העיתון בתעמולתו האנטישמית והקסנופובית, אולם שקע בהדרגה. ב-1924 הוא נסגר סופית. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות להקים מחדש את העיתון, אולם אף אחד מהם לא הצליח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003. עמ' 113.
- ^ המאמר "אני מאשים...!" אשר פורסם בידי אמיל זולא בעיתון ל'אורור אשר נוהל בידי ז'ורז' קלמנסו, היה בין הגורמים המשפיעים על ההחלטה להעמיד את דרייפוס למשפט חוזר.
- ^ ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003. עמ' 663.
