לואי שפור
לואי שפור (בגרמנית: Louis Spohr; 5 באפריל 1784 - 22 באוקטובר 1859) היה מלחין, כנר ומנצח גרמני. שמו המקורי היה לודוויג שפור, אך מחוץ לגרמניה הוא מוכר בהגייה הצרפתית של שמו.
חייו
שפור נולד בבראונשווייג בדוכסות ברונשוויק-לינבורג, לקרל היינריך שפור ויוליאנה ארנסטין לואיזה הנקה. מילדות גילה כישרון לנגינה בכינור. בגיל 15 הצטרף לתזמורת הדוכס וכעבור שלוש שנים נשלח, בתמיכת הדוכס מברונשוויק, למסע לימודים של שנה בסנקט פטרבורג, עם הכנר הווירטואוז פרנץ אנטון אק. יצירותיו הראשונות הראויות לציון של שפור, כולל הקונצ'רטו הראשון שלו לכינור, מקורן בתקופה זו. אחרי שובו הביתה, שחרר אותו הדוכס מעבודתו כדי שיוכל לצאת למסע קונצרטים בגרמניה הצפונית. קונצרט בלייפציג בדצמבר 1804 הביא עמו תגובה נלהבת ביותר מצד מבקר המוזיקה רב-ההשפעה, פרידריך רוכליץ, לא רק מנגינתו של שפור אלא גם מיצירותיו. קונצרט זה פרסם בן לילה את שמו של המוזיקאי הצעיר בכל העולם דובר הגרמנית.
ב-1805 התקבל שפור למשרת כנר ראשי בחצר של גותה, שם נשאר עד 1812. בתקופת שהותו בגותה פגש את הנבלנית בת ה-18 דורטה שיידלר, בתו של אחד מזמרי החצר, השניים נישאו כעבור שנה והופיעו יחד בהצלחה כצמד כינור ונבל, בסיורי קונצרטים באיטליה (1816 - 1817), באנגליה (1820) ובפריז (1821), אבל בהמשך ויתרה דורטה על קריירה של נבלנית והתרכזה בגידול ילדיהם. מותה, בשנת 1834, הסב לשפור צער עמוק.
בשנים 1813 - 1815 עבד שפור כמנצח בתיאטר אן דר וין בווינה, שם התיידד עם בטהובן; לאחר זאת היה מנהל בית האופרה של פרנקפורט (1817 - 1819), שם התאפשר לו להעלות את האופרות שלו עצמו - הראשונה בהן, "פאוסט", נדחתה בווינה. תקופת עבודתו הממושכת ביותר של שפור, משנת 1822 עד מותו בקאסל, הייתה כמנהל מוזיקלי בחצר של קאסל, משרה שהוצעה לו בהמלצת ובר. בקאסל, ב-3 בינואר 1836, נשא את אשתו השנייה, מריאנה פפייפר בת ה-29, שהאריכה ימים אחריו, עד 1892.
שפור היה חבר פעיל, בדומה להיידן, מוצרט, בטהובן ובן זמנו המבוגר ממנו מעט, הומל, במסדר הבונים החופשיים.
יצירות
שפור, שהיה מלחין פורה, חיבר יותר מ-150 יצירות הנושאות מספרי אופוס, נוסף ליצירות רבות שאינן ממוספרות. הוא כתב מוזיקה בכל הסוגות. בתשע הסימפוניות שלו (הייתה עשירית, שלא הספיק לסיים, אך היא הושלמה בידי אז'ן מינו ונוגנה בביצוע בכורה על ידי תזמורת הנוער של ברגן [1]) ניכרת התקדמות מן הסגנון הקלאסי של קודמיו אל המוזיקה התוכניתית של הסימפוניה התשיעית, Jahreszeiten ("עונות השנה"). בין 1803 ל-1844 כתב שפור יותר קונצ'רטי לכינור מכל מלחין אחר בן זמנו, בסך הכול שישה עשר. אחדים מהם יוצאי דופן מבחינה צורנית, כמו הקונצ'רטו השמיני בן הפרק היחיד, הכתוב בסגנון של אריה אופראית ועודנו מבוצע מדי פעם (בעידוד יאשה חפץ). לאחרונה הקליטה אותו הילארי האן ב-2006. עוד כתב שני קונצ'רטי כפולים לשני כינורות. כיום מוכרים יותר ארבעת הקונצ'רטי לקלרנית, שנכתבו כולם למען הווירטואוז יוהאן סימון הרמשטדט ומקומם מובטח ברפרטואר של כלי זה.
במכלול המוזיקה הקאמרית של שפור יש סדרה של 36 רביעיות מיתר, לצד ארבע רביעיות כפולות, להרכב של שתי רביעיות מיתר. כמו כן כתב מבחר רביעיות אחרות, דואטים, שלישיות, חמישיות ושישיות, שמינייה אחת ותשיעייה אחת, יצירות לכינור סולו ולנבל סולו ואחרות לכינור ולנבל, שנועדו לנגינה משותפת שלו ושל אשתו.
כיום אין משמיעים עוד את האופרות של שפור, אך הטובות בהן, "פאוסט" (1816), "זמירה ואזור" (1819) ו"יסונדה" (1823) נכללו ברפרטואר הפופולרי במשך כל המאה ה-19 ואל תוך המאה ה-20. שפור כתב גם עשרות שירים, שרבים מהם נאספו בקובץ "שירים גרמניים" (Deutsche Lieder) וכן מיסה ויצירות כוראליות אחרות. האורטוריות שלו, בייחוד Die letzten Dinge משנת 1825, התקבלו בהתפעלות רבה במשך המאה ה-19. שפור היה פופולרי כל כך בתקופה הוויקטוריאנית, שגילברט וסאליבן מזכירים אותו בנשימה אחת עם יוהאן סבסטיאן באך|באך ובטהובן במערכה השנייה של "המיקאדו" בשיר של גיבור המחזמר.
שפור היה כנר נודע והמציא את משענת הסנטר של הכינור בסביבות 1820. כמו כן עשה לו שם כמנצח, בהיותו אחד הראשונים שהשתמש בשרביט ניצוח ובאותיות בדפי התווים המשמשים לחזרות, כך שהמנצח יכול להורות לנגנים או לזמרים להתחיל ממקום מוגדר בציון האות המבוקשת.
נוסף למוזיקה, כתב שפור אוטוביוגרפיה משעשעת ומחכימה, שיצאה לאור לאחר מותו ב-1860. בקאסל יש מוזיאון המוקדש לזכרו.
לקריאה נוספת
- Brown, Clive. Louis Spohr: A Critical Biography. Cambridge University Press. 1984. מסת"ב 0-521-23990-7.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לואי שפור |
