לוליטה לברון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוליטה לברון
Lolita Lebrón
לידה 19 בנובמבר 1919
לארס, פוארטו ריקו
פטירה 1 באוגוסט 2010 (בגיל 90)
מדינה פוארטו ריקו
ידועה בשל התקפה על בית הנבחרים האמריקאי
תקופת הפעילות 1947–2010 (כ־63 שנים)
מפלגה המפלגה הפוארטו ריקנית הלאומית

לוליטה לברון (19 בנובמבר 1919 – 1 באוגוסט 2010) הייתה פעילה במאבק לעצמאות פוארטו ריקו אשר הורשעה בניסיון לרצח ופשעים אחרים לאחר שהובילה מתקפה על בית הנבחרים של ארצות הברית ב-1954, בה נפצעו חמישה חברי קונגרס. היא שוחררה מן הכלא ב-1979, לאחר שקבלה חנינה מידי הנשיא ג'ימי קרטר.

לברון נולדה וגדלה בלארס שבפוארטו ריקו, שם הצטרפה למפלגה הליברלית. בצעירותה היא פגשה את פרנסיסקו מאטוס פאולי, משורר פורטוריקני. ב-1941 לברון עברה לגור בני יורק, שם הצטרפה למפלגה הפורטוריקנית הלאומית, וצברה השפעה במנהיגות הארגון, ובמסגרת פעילותה במפלגה היא קידמה רעיונות סוציאליסטיים ופמיניסטיים.

ב-1952, אחרי שנחקקה לפוארטו ריקו חוקה והיא הוכרזה כאומת חסות של ארצות הברית, המפלגה הלאומית החלה סדרת פעולות מהפכניות, ביניהם ההתקוממות בחיויה. במסגרת יוזמה זו, פדרו אלביזו קמפוס הזמין את לברון לארגן התקפות בארצות הברית, תוך התמקדות על מקומות שהם "האסטרטגיים ביותר עבור האויב". היא הייתה למנהיגת קבוצת פעילים בארצות הברית, והקבוצה תקפה את בית הנבחרים בוושינגטון די סי ב-1954. היא נעצרה, נשפטה, וישבה בכלא במשך 25 שנים, עד אשר הנשיא קרטר חנן את כל הקבוצה המעורבת. כשהשתחררו ב-1979, הפעילים חזרו לפוארטו ריקו, שם תנועות העצמאות קיבלו אותם בסדרת חגיגות. במהלך השנים הבאות היא המשיכה להיות פעילה בתנועה, כולל במחאות חיל הים-וייקס. חייה תועדו רבות בספרים וסרטים. ב-1 באוגוסט 2010, לברון נפטרה מסיבוכים של מחלת מערכת הנשימה.

תחילת דרכה

דולורס לברון סוטומאייר הייתה אחת מחמשת ילדיהם של גונזלו לברון ברנל ורפאלה סוטו לוצ'יאנו. לברון גדלה בהסיינדה (אחוזה של מטע) ליד לארס, שם גונזלו היה מנהל העבודה. גונזלו קיבל בתמורה לשכר צנוע בית קטן וחלקת אדמה כדי לגדל אוכל עבור המשפחה.[1]

לברון למדה בבית הספר הקהילתי הקטן בהסיינדה. בגיל צעיר, חלתה לברון בדלקת ריאות, כאשר היא נפלה בטעות לתוך תעלה מלאת מים, וכתוצאה גדלה עם גוף חלש ולא הייתה מסוגלת לעמוד ברמת הפעילות של אחיה.< היא נהייתה מופנמת ומהורהרת, ואהבה לבלות בחיק הטבע שסבב את ההסיינדה.[2]

כשסיימה לברון את לימודי בית הספר היסודי, המשיכה את חינוכה בחטיבת הביניים בברטולו הסמוכה. עם סיום כיתה ח', סיימה לברון את השכלתה הרשמית.[3]

אף על פי שאביה היה אתאיסט, לברון הוטבלה באמונה הקתולית כשהיא הייתה בת ארבע עשרה יחד עם אחיה.[4] במהלך חגיגות ההטבלה החל הקשר בינה לבין פרנסיסקו מאטוס פאולי.[5] משפחתו של פאולי התנגדה לקשר ביניהם כי בעיניהם לברון הייתה jíbara (ממעמד פועלי שדה). גם אביה התנגד לקשר והורה לה להפסיק לכתוב לפאולי. עם זאת, השניים המשיכו להתכתב עד שפאולי עזב את האזור.[6]

לברון עברה לסן חואן, שם למדה תפירה והמשיכה את ההתכתבות עם פאולי. אך כשאביה חלה בשחפת, היא הרגישה מחויבת לחזור ללאריס. במשך תקופה היה נראה שמצב המשפחה מתדרדר כשנאלצו לעזוב את ביתם בהסיינדה, אך בסופו של דבר עברו להסיינדה אחרת בתנאים דומים.[1]

לברון לקחה על עצמה את הטיפול באביה, אותו סעדה יומם וליל במשך שבוע, אך מצבו התדרדר והוא נפטר. לאחר מותו, התחילה לברון להתפרנס מאריגת בגדים.

אקטיביזם 

אף על פי שלברון הייתה חברה במפלגה הליברלית מגיל צעיר, היא לא גילתה כל עניין בפוליטיקה. אך עמדה זו השתנה אחרי ה-21 במרץ 1937, כאשר קבוצת פעילים מהמפלגה הפורטוריקנית הלאומית נהרגו במהלך הפגנה בלתי-אלימה אשר נודעה בשם "הטבח בפונסה". לברון, שהייתה בת שמונה עשרה בזמן האירוע, פיתחה אידאולוגיה לאומנית בעקבות ההתרחשויות. בתקופה זו הייתה לברון בת זוג של מנהדס מקומי אשר קיבל את אישור משפחתה. בגיל עשרים ואחת היא ילדה את בכורתה, גלדיס. כשעזבה לברון את בן זוגה ועברה לניו יורק, היא השאירה את גלדיס בבית אמה.[2]

בניו יורק התקשתה לברון למצוא תעסוקה, בעיקר כי האנגלית שלה לא הייתה טובה. היא עבדה כתופרת במספר מפעלים; מחלקם היא פוטרה כי מנהליה ראו אותה כ"מורדת", מכיוון שמחתה נגד אפליה שראתה נגד עובדים פורטוריקנים. זה השפיע עוד יותר על התפתחות גישתה הלאומנית, ובסופו של דבר היא יצרה קשרים עם חברי תנועת השחרור הפורטוריקנית. היא נרשמה ללימודים במכללת ג'ורג' וושינגטון, שם למדה במשך שנתיים בזמן הפנוי שלה מהעבודה. היא נישאה שנית בגיל עשרים ושתיים, וילדה את הילד השני שלה, פליקס, שאף הוא נשלח לחיות אצל אמה בפוארטו ריקו כשהיה בן שנה, מכיוון שלברון חייתה בעוני כה מרוד שהרבה פעמים לא היה להם מה לאכול.[7] לברון החליטה להתגרש מבעלה כי הרגישה שהוא מפעיל עליה דיכוי.

בשנת 1943, הייתה הגירה מסיבית של פורטוריקנים לניו יורק, בעיקר ממעמד ה-jibaros שבאו בחיפוש אחר תעסוקה. תסכולה של לברון גבר ככל שראתה כיצד הם נאלצים לחיות בעוני וסובלים מגזענות, והיא הגבירה את המעורבות שלה בתנועה הלאומנית.[8] בשנת 1946 הייתה לחברה רשמית במפלגה הלאומית. היא העריצה את נשיא המפלגה, פדרו אלביזו קמפוס, והיא שיננה את הביוגרפיה ואת האידאולוגיות שלו.[9] במסגרת פעילותה במפלגה, יזמה לברון הכללת רעיונות פמיניסטיים וסוציאליסטיים בפעילויות.[4] היא ביקשה למצוא ולייצר אפשרויות למעורבות גדולה יותר עבור נשים בפוליטיקה ובחברה, ולהביא לרפורמות כלכליות וחברתיות שיגנו על נשים וילדים. המסירות שלה ועבודתה הקשה הרוויחו לה מקום מרכזי במנהיגות המפלגה, ובין תפקידיה היא שימשה כמזכירת המפלגה, סגנית הנשיא, ויו"ר משלחת המפלגה בניו יורק.[3]

ביום 21 במאי 1948, הצעת חוק הוצגה בפני הסנאט הפורטוריקני אשר מטרתו לרסן את זכויותיהם של תנועות השחרור והלאומיות באי. הסנאט נשלט אז על ידי המפלגה הפורטוריקנית הדמוקרטית (PPD) בראשות לואיס מוניוס מרין, ואישרה את הצעת החוק.[10] החוק, המכונה גם "ליי דה לה מורדזה" (חוק ההשתקה), אסר על הצגת דגל פוארטו ריקו, לשיר שיר פטריוטי, לנהל שיחה על עצמאות פורטוריקנית, או להתארגן או לפעול למען עצמאות פוארטו ריקו, לרבות בדפוס ופרסומים. החוק דמה לחוק סמית האנטי-קומוניסטי שנחקק בארצות הברית, ונכנס לתוקף ב-10 ביוני 1948עם חתימת המושל אשר מונה על ידי ארצות הברית, חסוס טי. פיניירו, ומיד נודע כ"חוק 53".[11] העונש על הפרת החוק החדש היה עד עשר שנות מאסר וקנסות של עד 10,000 דולר. לדברי לאופולדו פיגרואה, חבר בית הנבחרים בפוארטו ריקו שהתנגד לו, החוק הוא דכאני ומהווה הפרה של התיקון הראשון של חוקת ארצות הברית המבטיח את חופש הביטוי, ושמדובר בהפרת זכויות האזרח של תושבי פוארטו ריקו.[12]

ב-1 בנובמבר 1950, בעקבות סדרה של מרידות בפוארטו ריקו אשר כללה את התקוממות בחיויה ואת ההתקוממות באוטואדו אשר הסתיים בטבח, הפעילים הלאומנים אוסקר קויאזו וגריסליו טורסולה תקפו את השומרים בבלייר האוס, שם התגורר הארי טרומן בעת שיפוצים בבית הלבן, כשהם נושאים מכתב מאת אלביזו קמפוס. קרב יריות פרץ בין הצמד לשומר שהוצב שם, בו טורסולה נהרג וקויאזו נפצע קשות. הוא נעצר, ונידון למוות על ידי חבר מושבעים אמריקאי. המפלגה ההפורטוריקנית טענה כי המטרה הייתה "למשוך תשומת לב לעובדה שפוארטו ריקו ממשיכה להתקיים במצב קולוניאלי", בעוד הממשל האמריקאי והתקשורת התייחסו לזה כאל התנקשות. בעקבות גזר הדין, לברון הצטרפה במהירות ל"ועדת ההגנה של אוסקר קויאזו", והשתתפה באירועים ציבוריים רבים אשר בסופו של דבר הובילו לחנינה נשיאותית.[13] ב-25 ביולי 1952, הסטטוס של פוארטו ריקו כאומת חסות של ארצות הברית נעשה רשמי כאשר גם הוכרזה גם חוקה חדשה על ידי מרין, המושל הנבחר הראשון של פוארטו ריקו.[4] בשנת 1954, קיבלה לברון מכתב מאביזו קמפוס, שבו הוא הכריז על כוונתו להורות על התקפות על "שלושת המקומות האסטרטגיים ביותר של האויב".[3]

ההתקפה על בית הנבחרים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הירי בבית הנבחרים של ארצות הברית (1954)

תכנון

אלביזו קמפוס התכתב עם לברון מהכלא בפוארטו ריקו, שם ישב בהקשר להתקוממויות של 1950. על פי דיווחים, הוא מינה קבוצה של לאומנים שכללה את רפאל קנסל מירנדה, אירווין פלורס ואנדרס פיגרואה קורדרו לתקוף מטרות בוושינגטון.[14] עם קבלת הפקודה, היא יידעה את ההנהגה של המפלגה בניו יורק, ולמרות שני חברים שהתנגדו באופן בלתי צפוי, התוכנית התקדמה. לברון החליטה להוביל את הקבוצה, אף על פי שאלביזו קמפוס לא פקד עליה לקחת חלק פעיל במתקפה. אחרי שבחנה את התוכנית כדי לזהות נקודות חולשה, היא הגיעה למסקנה שהתקפה יחידה על בית הנבחרים תהיה יעילה יותר ממספר התקפות פזורות. מועד ההתקפה על בית הנבחרים שנבחר היה 1 במרץ 1954, בין היתר כי זה היה תאריך פתיחת הכנס הבין-אמריקאי (Conferencia Interamericana) בקראקס. לברון ביקשה למשוך תשומת לב למטרת עצמאות פוארטו ריקו, במיוחד בקרב מדינות אמריקה הלטינית המשתתפות בכנס.

ההתקפה

בבוקר ה-1 במרץ, לברון נפגשה במסוף גרנד סנטרל בניו יורק עם פלורס ופיגרואה, ומשם הם נסעו לוושינגטון ופגשו את רפאל קנסל מירנדה שכבר היה במקום. בדרך הם דיברו על כך שאין הם מצפים לשרוד את האירוע.[4] כשהגיעו לבניין הקפיטול, קנסל הציע לדחות את ההתקפה כי היה כבר מאוחר וגשום. לברון הגיבה, "אני לבד", והמשיכה לצעוד לכיוון פנים הבניין. הקבוצה הלכה אחריה, כשמבחינתם ההתקפה היא בגדר coup d'état, המעשה המהפכני החשוב ביותר בהיסטוריה של תנועת העצמאות הפורטוריקנית, והרביעית בסדרת ההתקוממיות המיועדות לשחרר את פוארטו ריקו מארצות הברית, אחרי גריטו דה לאריס, אינטנטונה דה יאוקו, וההתקוממות בחאיויה. החבורה הייתה רגועה ואופטימית כאשר התקדמו לעבר אולם החקיקה.

הפעילים התיישבו בגלריית המבקרים מאל האולם, ושמעו את הדיון המתקיים על הכלכלה של מקסיקו. כעבור זמן קצר, לברון נתנה את הפקודה, הקבוצה דקלמה בזריזות את תפילת האדון; ואז לברון קמה בצעקה "¡Viva Puerto Rico Libre!" ("תחי פוארטו ריקו החופשית!") ואז פרשה את דגל פוארטו ריקו.[15] הקבוצה פתחה באש מאקדחים חצי-אוטומטיים.[16] לברון כיוונה את יריותיה לכיוון התקרה, ואקדחו של פיגרואה לא ירה. כ-30 יריות נורו בסך הכל (בעיקר על ידי קנסל, לפי דבריו), וחמישה חברי קונגרס נפצעו, אחד מהם, אלווין בנטלי ממישיגן, באורח קשה בחזה.[17] כשנעצרה, לברון צעקה "לא באתי להרוג אף אחד, אני בא כדי למות עבור פוארטו ריקו!".

בעת המעצר, מצאו השוטרים בתיקה פתק ובו כתוב:[4]

"Before God and the world, my blood claims for the independence of Puerto Rico. My life I give for the freedom of my country. This is a cry for victory in our struggle for independence . . . The United States of America are betraying the sacred principles of mankind in their continuous subjugation of my country . . . I take responsible for all."

משפט וכליאה

לברון ושותפיה הואשמו בניסיון לרצח ובפשעים אחרים. היא נכלאה בבית הכלא הפדרלי לנשים באלדרסון, מערב וירג'יניה. המשפט החל ב-4 ביוני 1954, בפני השופט אלכסנדר הולצוף, ותחת אמצעי אבטחה מחמירים. חבר המושבעים היה מורכב משבעה גברים וחמש נשים, אשר זהויותיהם נשמרו בסוד מפני התקשורת.

התביעה הובלה על ידי ליאו א. רובר, אשר זימן 33 עדים. רות מרי ריינולדס, פעילה לאומנית פורטוריקנית, והארגון אותו יסדה "הליגה האמריקאית למען עצמאות פוארטו ריקו" לקחה על עצמה את ההגנה של לברון והאחרים.[18] בין עורכי דינה היה קונרד לין, פעיל זכויות אזרח שייצג רבים במאבקים לאומניים, כולל פנתרים שחורים.[7] לברון ושאר חברי הקבוצה היו עדי ההגנה היחידים. במסגרת העדות שלה, לברון חזרה על אמירתה שהם "באו כדי למות למען חירות המולדת".[19] במהלך הנאום שנשאה לברון לחבר המושבעים, היא טענה שהיא "נצלבת עבור החופש של המדינה שלי."[20]

במהלך החלק הראשון של המשפט לברון הייתה רגועה, גם כשהתלוננה באמצעות עורכי דינה על חוסר הכבוד לדגל פוארטו ריקו שהופגן לדעתה כשהוא הוצג כראיה. אך היא מחתה בקול רם כאשר עורך דין מטעם ההגנה הציע את האפשרות שהקבוצה סבלה מאי יציבות נפשית בעת ביצוע המעשה. ב-16 ביוני 1954, חבר המושבעים הרשיע את ארבעת הנאשמים. בבוקר ה-8 ביולי 1954, נודע ללברון על מות בנה פליקס, דקות ספורות לפני מתן גזר הדין. היא הייתה שקטה בתחילת הדיון, אבל בשלב מסוים לא התאפקה, והתפרצה בבכי ובצעקות. רובר דרש עונש מוות, אבל הולצוף בחר לגזור עליהם את עונש המאסר הארוך ביותר על פי חוק.[3] במקרה של לברון, עונש זה היה בין 16 ל-50 שנה, בהתאם להתנהגותה במהלך ריצוי העונש.

בכלא, היא נכנסה להלם לאחר קבלת ההודעה הרשמית על מות בנה, ולא דיברה במשך שלושה ימים. ב-13 ביולי 1954, ארבעת הלאומנים נלקחו לניו יורק, שם הועמדו למשפט מטעם מדינת ניו יורק, וכפרו בהאשמה של "ניסיון להפיל את ממשלת ארצות הברית". אחד מעדי התביעה היה גונזלו לברון ג'וניור, שהעיד נגד אחותו.[21] ב-26 באוקטובר 1954, השופט לורנס אי. וולש פסק את אשמת הארבעה בקשירת קשר ודן אותם לשש שנים נוספות בכלא.[22]

לברון סיפרה שהשנתיים הראשונות בכלא היו הקשות ביותר, אז נאלצה להתמודד עם מותם של בנה וכן של אמה.[23] תקשורת עם אחיה לא התאפשרה: היא סירבה לקבל מכתבים מאחותה מכיוון שהכלא דרש שאלו יהיו באנגלית, וכל סוג אחר של תקשורת עם העולם החיצון, כולל שיחות טלפון, לא הותר כלל. דבר זה השתנה מאוחר יותר לאחר שמספר אסירות פתחו בשביתת רעב שנמשכה שלושה וחצי ימים.[24] בשל השתתפותה בשבילה, לברון הוגבלה במשך זמן מה לתאה, ולא הורשתה לצאת אפילו לעבודתה בכלא. אך כעבור זמן היא שובצה לעבודה במרפאת הכלא. בעודהיא מרצה את מאסרה בכלא, קבוצה של שופטים הציעה לה שחרור על תנאי תמורת התנצלות פומבית, הצעה אשר היא דחתה בכעס.

לאחר שריצתה 15 שנים מעונשה, העובדת הסוציאלית של לברון אמרה לה שהיא יכולה לבקש שחרור מוקדם, אך לברון סירבה להשתחרר מבלי שעמיתיה ישתחררו גם הם.[7] בתקופה זו, העניין של לברון בדת גבר. בשנות ה-70 פגשה לברון את אסאטה שאקור, אשר ישבה תקופה בבית הכלא אלדרסון. גלדיס, בתה של לברון, מתה ב-1977, בזמן שאמה עוד שהתה בכלא. בתה של גלדיס, איירין וילאר, טוענת שאמה התאבדה, אך לברון מכחישה זאת, וטוענת שהיה מדובר בתאונה.[4]

שחרור והמשך המאבק

ב-1979, הנשיא ג'ימי קרטר נתן חנינה ללוליטה לברון, אירווין פלורס, ורפאל קנסל מירנדה אחרי שהם ישבו 25 שנים בכלא.[25] אנדרס פיגרואה קורדרו שוחרר מהכלא מוקדם יותר בשל מחלה סופנית. מושל פוארטו ריקו קרלוס רומרו ברסלו יצא בפומבי נגד החנינות, בטענה שזה יעודד טרור ויפגע בביטחון הציבור. לברון חזרה לפוארטו ריקו, שם התקבלה על ידי תומכיה הרבים כגיבורת האומה. לברון נישאה לסרג'יו איאיזרי ריברה, אותו פגשה שמונה שנים קודם לכן, במשך כליאתה. הוא מונה על ידי המפלגה לפקח על הבריאות שלה. הנישואים שלהם התרחשה שמונה שנים אחרי, הם נפגשו. לברן מיד התחילה שוב בפעילות למען עצמאות פוארטו ריקו.[26]

מסדר פלאיה חירון

ב-1979, ארבעת הלאומנים שהיו מעורבים באותה התקרית הוכרו כהתגלמות הוראתו של מורם אלביזו קמפוס לפעול בגבורה והקרבה בפני נציגי חמישים ואחת מדינות בוועידה הבינלאומית לתמיכה בעצמאות פוארטו ריקו, שנערך במקסיקו סיטי.[27]

באותה שנה הוענק ללברון וחבריה מסדר פלאיה חירון,[28][29] מסדר אזרחי מטעם ממשלת קובה שמוענק הן לקובנים והן לזרים על הנהגת מאבק נגד אימפריאליזם, קולוניאליזם ונאו-קולוניאליזם, או על תרומה לשלום והתקדמות של המין האנושי.[30] המסדר הוקם בשנת 1961, והוא קרוי על שם חוף חירון, אתר הניצחון של קובה בפלישה למפרץ החזירים.

היא המשיכה להיות פעילה בתנועת העצמאות והשתתפה במחאה נגד נוכחות צי ארצות הברית בוייקס. לברון הופיעה כעדה ב"טריבונל הבינלאומי להפרות זכויות אדם בפוארטו ריקו ובווייקס" שנערך בנובמבר 2000, באי וייקס. על פי העיתון המקומי El Vocero, הקהל מחא כפיים כאשר לברון אמרה בסיום ההצהרה שלה "היה לי הכבוד להוביל את הפעולה נגד קונגרס ארצות הברית ב-1 במרץ 1954, כשדרשנו חופש עבור פוארטו ריקו, ואמרנו לעולם שאנחנו אומה שנפלשה, נכבשה ועברה התעללות על ידי ארצות הברית. אני מאוד גאה במה שעשיתי באותו יום, שעניתי לקריאתה של המולדת".[31][32] ב-26 ביוני 2001, לברון הייתה בין קבוצה של מפגינים שנעצרו בשל הסגת גבול בשטח הצבאי הסגור באי וייקס. ב-19 ביולי 2001, היא נידונה ל-60 ימי מאסר. פחות משנתיים אחרי המחאה של לברון, ב-1 במאי 2003, צי ארצות הברית עזב את וייקס ומסר את השטח והמתקנים לממשלת פוארטו ריקו. מאוחר יותר, השטח הפך לשמורת טבע. לברון המשיכה בפעילויות אחרות למען עצמאות. היא הייתה בין המנהיגים הפוליטיים שהתנגדו לבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית בבחירות האמריקאיות של 2008. הקבוצה צפתה שלא יגיעו בוחרים רבים, והצהירו ש"מגיע לפוארטו ריקו ריבונות" על עצמה.[33] 

בין 2008 ו-2010, לברון אושפזה מספר פעמים, בפעם הראשונה עקב נפילה בה שברה ירך וזרוע, והייתה צריכה לעבור ניתוח.[34] בספטמבר 2009, היא סבלה התמוטטות בגלל דלקת במערכת הנשימה. לברון התאוששה, ופרסמה הודעה לעיתונות בה הודתה לציבור על התמיכה הרבה שקיבלה. אך סיבוכים מהברונכיטיס נמשכו לאורך כל 2010, והיא נפטרה בעקבות התדרדרות במצבה ב-1 באוגוסט 2010.[35] אנשי ציבור וידוענים ברחבי עולם שתמכו במטרת עצמאות לפוארטו ריקו הגיבו בהודעות צער ואבל, ושיבחו את פועלה.[36] חייה הוספדו גם בעיתונות הבינלאומית.[37]

מורשת

לוח לכבוד הנשים מהמפלגה הלאומית של פוארטו ריקו

בין המחוות ללברון היו ציורים, ספרים וסרט תיעודי. האמן המקסיקניאוקטביו אוקמפו יצר פוסטר של לברון, אשר הוצגה בגלריה דה ראזה בסן פרנסיסקו, קליפורניה. פדריקו ריבס טובר הוציא ספר בשם Lolita la Prisionera (לוליטה האסירה).

במאיגז שבפוארטו ריקו הוצב לוח באנדרטה להתקוממות בחיויה, לכבוד הנשים של המפלגה הפורטוריקנית, בו רשום גם שמה של לברון.

בין הספרים שנכתבו עליה נמנה הספר הביוגרפי The Ladies' Gallery: A Memoir of Family Secrets,[38] מאת איירין וילאר, נכדתה של לברון. וילאר מתארת את לברון כמישהי שגדלה בצילה, ושצל זה כיסה בעלטה כאב וסודות משפחתיים מהם היא (וילאר) עדיין מנסה להשתחרר. לברון עצמה כפרה בספר, שנכתב טרם מותה, כמלא בשקרים. בין הנקודות שמחלוקת בין שתי הנשים הוא נושא מותה של גלדיס, שעל פי טענתה של וילאר התאבדה.[39]

דת

לברון נולדה לאב אתאיסטי, אך הוטבלה כקתולית בנעוריה. כבר מילדותה החלו הסובבים אותה לשתף מיתוסים אודותיה כאילו היא בעלת כוחות מיוחדים. למשל, הסיפור שרווח במשפחתה, לפיו כשהייתה ילדה בת 9, וסופת הוריקן נטתה לכיוון האי, נעמדה לברון בדלת בית המשפחה, והודיעה שעליהם לעזוב מיד. הוריה, שתכננו לעבור את הסופה סגורים בבית, החליטו לשמוע לה, והסתתרו במקום אחר, ואכן ביתם נהרס.[4]

לברון סיפרה שבעת שהותה במעצר בלילה אחרי הירי בבית הנבחרים, "ישו הופיע בפניי", והיא הפכה מאותו רגע מסורה לדת.[40] כשישבה בכלא אלדרסון, היא דיווחה על חזיונות בעלי אופי דתי, כך שנשלחה לאגף פסיכיאטרי למשך כשמונה חודשים.[41] בין המסרים שפענחה מחזיונותיה, היא שאלוקים מבקש ממנה להיאבק למען מיגור נשק גרעיני. היא כתבה על כך מניפסט - "A Message From God in the Atomic Age" - אשר גינה את ארצות הברית בגין הארסנל הגרעיני שלה, ושלחה אותו לנשיא דווייט אייזנהאואר.[4]

לאחר שחרורה מהכלא וחזרתה לפוארטו ריקו, היא קיבלה מעמד לא רק כגיבורה לאומית, אלא גם כדמות מיסטית-דתית, ורבים ראו בה מעין "ז'אן ד'ארק" פוארטוריקנית.[40] גם נכדתה, בספרה הביוגרפי, כתבה על המיסטיקניות שאפיינה את סבתה. לברון עצמה אמרה שהיא עדיין חוזה דברים, ביניהם מי ינצח בבחירות עולמיות, או בחיי אילו מנהיגים יתנקשו. בעלה טען שהיא חזתה את ההתנקשות על חייו של אנואר סאדאת, וכן את אלה על חייהם של מרטין לותר קינג ומלקולם אקס. הוא סיפר שלפעמים גופה היה זוהר באור, כאילו עולה באש, אך ללא חום.[4]

במהלך חידוש מאבקיה למען עצמאות פוארטו ריקו, היא כפרה בשימוש באלימות לשם המאבק. את השינוי רשמה להתעוררות הדתית שלה.[42] היא המשיכה לדגול באי-ציות אזרחי, דווקא מתוך אמונתה.[43] היא אמרה, "למדתי ששינוי אמיתי מגיע רק בדרכי שלום. וכך, כשאעמוד בפני הא-ל, אעשה כן בלב טהור. זה יהיה סוף טוב".[40]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Federico Ribes Tovar (1974). Lolita Lebrón La Prisionera. New York City: Plus Ultra Educational Publishers, Inc.
  • Full text of The Young Lords: A Reader (2010) edited by Darrel Enck-Wanzer, including "Lolita Lebron: Puerto Rican Liberation Fighter" (1970), by Carlos Aponte, Ministry of Education, East Coast Region, Young Lords.
  • "War Against All Puerto Ricans: Revolution and Terror in America’s Colony"; Author: Nelson Antonio Denis; Publisher: Nation Books (April 7, 2015); מסת"ב 978-1568585017.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לוליטה לברון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Who Was Lolita Lebrón?, UrbanTheater G.R.I.N.D, July 13th, 2016
  2. ^ 2.0 2.1 Lolita Lebrón obituary, Phil Gunson, The Guardian, 16 August 2010
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Lolita Lebrón, Puerto Rican Nationalist, Dies at 90, Douglas Martin, New York Times, AUG. 3, 2010
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 A Terrorist in the House, Manuel Roig-Franzia, Washington Post, February 22, 2004
  5. ^ Ribes Tovar et al., p.38
  6. ^ Ribes Tovar et al., p.43–44
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 The Defense of Lolita Lebron: An Interview With Conrad Lynn, Dee Dee Halleck, 1978
  8. ^ Ribes Tovar et al., p.98–100
  9. ^ Ribes Tovar et al., p.101
  10. ^ "La obra jurídica del Profesor David M. Helfeld (1948-2008)'; by: Dr. Carmelo Delgado Cintrón
  11. ^ "Puerto Rican History". Topuertorico.org. 13 בינואר 1941. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ La Gobernación de Jesús T. Piñero y la Guerra Fría
  13. ^ Ribes Tovar et al., p.122
  14. ^ הספר של ריבס טובאר כולל את התיעוד הנרחב ביותר למקרה שיצא לאור, והוא טוען כך. מקורות אחרים מדווחים שאין הסוגיה ברורה ולא ידוע אם הוא פקד ספציפית על ההתקפה
  15. ^ No one expected attack on Congress in 1954, Holland Sentinel, 2004-02-29
  16. ^ Edward F. Ryan, The Washington Post, March 2, 1954, pp.1, 12-13.
  17. ^ Clayton Knowless (1954-03-02). Five Congressmen Shot in House by 3 Puerto Rican Nationalists; Bullets Spray from Gallery. The New York Times. p. 1.
  18. ^ Guide to the Ruth M. Reynolds Papers 1915-1989
  19. ^ Ribes Tovar et al., p.186
  20. ^ Brown, Emma (2010-08-02). "Lolita Lebron, jailed for gun attack at U.S. Capitol in 1954, dies at 90". The Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286.
  21. ^ Puerto Rico under Colonial Rule: Political Persecution and the Quest for Human Rights, Ramon Bosque-Perez, State University of New York Press (June 1, 2006)
  22. ^ Latino/a Thought: Culture, Politics, and Society, Francisco Hernández Vázquez, Rodolfo D. Torres, Rowman & Littlefield, 2003
  23. ^ Ribes Tovar et al., p.213
  24. ^ Ribes Tovar et al., p.218
  25. ^ "We Have Nothing to Repent". Time. 1979-09-24.
  26. ^ Manuel Roig-Franzia (2004-02-22). A Terrorist in the House. The Washington Post. p. 12.
  27. ^ Voices
  28. ^ Order of Playa Girón
  29. ^ Arista-Salado, Maikel (2010). Trafford (ed.). Condecoraciones cubanas. Teoría e historia (בספרדית). p. 360. ISBN 978-1-4269-4427-7.
  30. ^ "Orden Playa Girón" (בספרדית). EduRed.
  31. ^ Maricelis Rivera Santos (2000-11-22). Tribunal Internacional declara culpable a EU. El Vocero (בספרדית). Puerto Rico. p. 8.
  32. ^ Margarita Santori (2000-11-27). Satisfecho Mari Bras. El Vocero (בספרדית). Puerto Rico. p. 13.
  33. ^ "Puerto Rican nationalists predict low turnout". Yahoo!. Associated Press. 2008-05-26. אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ Sandra Caquías Cruz (2010-08-01). "Noticias". Fallece Lolita Lebrón (בספרדית). El Nuevo Día.
  35. ^ "Noticias: Otros". Muere Lolita Lebrón (בספרדית). Primera Hora. 2010-08-01.
  36. ^ "Noticias". Lamentan la muerte de Lolita Lebrón (בספרדית). El Nuevo Día. 2010-08-01.
  37. ^ Lolita Lebrón, The Times, Aug 23, 2010
  38. ^ The Ladies' Gallery: A Memoir of Family Secrets
  39. ^ Mirta Ojito (1998-05-26). "Shots That Haunted 3 Generations; A Family's Struggles in the Aftermath of an Attack on Congress". The New York Times.
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 Lolita Lebrón: Puerto Rican nationalist who launched an armed attack on the US House of Representatives, The Independent, 4 August 2010
  41. ^ Tender Murderers: Women Who Kill, Trina Robbins. Conari Press, 2003
  42. ^ Lolita Lebron, jailed for gun attack at U.S. Capitol in 1954, dies at 90, Emma Brown, Washington Post, August 2, 2010
  43. ^ [Remembering Puerto Rican Activist Lolita Lebron Remembering Puerto Rican Activist Lolita Lebron], NPR, August 3, 2010
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לוליטה_לברון&oldid=2035676"