לורן פביוס
| מדינה |
 צרפת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| |||||||
| |||||||
לורן פביוס (בצרפתית: Laurent Fabius, נולד ב-20 באוגוסט 1946) הוא פוליטיקאי צרפתי ממוצא יהודי. היה ראש ממשלת צרפת מטעם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית במשך כשנתיים (17 ביולי 1984 – 20 במרץ 1986), בתקופת נשיאותו של פרנסואה מיטראן. ממאי 2012 עד פברואר 2016 כיהן כשר החוץ והפיתוח הבינלאומי הצרפתי בתקופת נשיאותו של פרנסואה הולנד.
ביוגרפיה
פביוס נולד ברובע השישה-עשר של פריז להורים ממשפחות יהודיות-אשכנזיות שהתנצרו לקתוליות. בנם של אנדרה פביוס (1908–1984), סוחר עתיקות במקצועו ולואיז (לבית שטרסבורגר-מורטימר, 1911–2010), אזרחית אמריקאית במקור. לו אח אחד - פרנסואה פביוס (1944–2006). פביוס חונך כקתולי.
פביוס למד במוסדות בעלי-שם בתחום מדע המדינה והמִנהל הציבורי, בהם אקול נורמל סופרייר.
פביוס הוא חבר לגיון הכבוד וזכה במספר עיטורי כבוד נוספים, לרבות מממשלות איטליה, נורווגיה, רומניה וקוויבק.
הוא נישא לפרנסואז קסטרו, והתגרש ממנה מאוחר יותר. הוא אב לשני ילדים (ילידי 1982 ו-1983).
פוליטיקאי מקומי
פביוס הצטרף למפלגה הסוציאליסטית ב-1974, בגיל 28. החל את דרכו הפוליטית, במישור העירוני, משנבחר ב-21 במרץ 1977 לסגן ראשון לראש עיריית לה גרנד קוואוילי (Le Grand-Quevilly) בצפון צרפת. למרות התקדמותו במישור הארצי בשנים שלאחר מכן, הוא מעולם לא נטש את בסיסו הפוליטי המקומי הזה. הוא המשיך לכהן כסגן ראש העיר במשך 18 שנה ללא הפסקה, עד 18 ביוני 1995 ומאותו יום ובמשך כחמש שנים עד 20 במרץ 2000 היה ראש העיר. מ-2001 כיהן במועצת המחוז או אגד קהיליית הערים שכללה עיר זו, קהיליית רואן, כסגן נשיא ומ-3 באפריל 2008 הוא מכהן כנשיא קהילייה זו, במקביל להיותו גם סגן ראש עיריית לה גרנד קוואוילי.
שר
במקביל לקריירה במישור המקומי ובלי לנטוש את בסיסו האלקטורלי פיתח פביוס קריירה לא פחות מוצלחת גם במישור הארצי. ב-3 באפריל 1978, בגיל 32 הוא נבחר לראשונה לפרלמנט - האספה הלאומית (צרפת), מטעם המפלגה הסוציאליסטית והפך לבן חסותו של פרנסואה מיטראן מנהיג המפלגה. ב-10 במאי 1981 ניצח מיטראן את הנשיא המכהן ולרי ז'יסקר ד'אסטן בבחירות לנשיאות צרפת, ב-17 במאי הוא נכנס לתפקידו כנשיא וב-22 במאי 1981 הוא מינה את פביוס לשר במשרד האוצר והכלכלה (לא שר האוצר) בממשלתו הראשונה, תחת ראש הממשלה פייר מורואה. בעקבות זאת, התפטר פביוס ב-23 ביולי מחברותו בפרלמנט, שלוש שנים אחרי שנבחר אליו לראשונה. הוא יחזור לאספה הלאומית חמש שנים מאוחר יותר. פביוס כיהן בתפקידו הזוטר בממשלת מורואה במשך שנתיים ואז הוחלפו תפקידיו וב-22 במרץ 1983 הוא קודם למשרת שר התעשייה והמחקר.
ראש הממשלה
ב-17 ביולי 1984 הדיח מיטראן את ראש ממשלתו הראשון ומינה תחתיו את פביוס בן ה-37, לראש ממשלה. בכך היה פביוס לראש הממשלה הצעיר ביותר שכיהן בראשות ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה החמישית, וראש הממשלה הצרפתי החמישי שהיה יהודי במוצאו (גם סבו של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי נולד כיהודי). יותר יהודים במשרה זו מכל מדינה אחרת בעולם, פרט לישראל. קדמו לו לאון בלום (1936–1937, 1938, 1945), רנה מאייר (1953), פייר מנדס פרנס (1954–1955) ומישל דברה (1959–1962).
ממשלתו של פביוס נקטה מדיניות שהגדילה את שיעור האבטלה במדינה ובעיקר את חוסר השוויון בין העשירים לעניים[דרוש מקור], אך ככל הנראה הייתה שמאלית מדי לטעמם של הבוחרים הצרפתים. כתוצאה מכך, בבחירות לאספה הלאומית ב-16 במרץ 1986 נחלה המפלגה הסוציאליסטית תבוסה, ומיטראן נאלץ למנות ב-20 במרץ את ז'אק שיראק, איש הימין, לראש ממשלתו במקום פביוס.
יו"ר האספה הלאומית ומנהיג המפלגה הסוציאליסטית
פביוס, המודח מתפקידו כראש ממשלה, נבחר מחדש ב-2 באפריל 1986 לאספה הלאומית. הוא יכהן בה ברציפות 14 שנה עד שנת 2000. ב-1988, שנתיים לאחר חזרתו לאספה הלאומית הוא נבחר ליו"ר, והוא רק בן 41, גיל השווה לגילו של הנבחר הצעיר ביותר עד כה, שכיהן בתפקיד זה. שנה אחר כך הוא נבחר לכהן גם כציר בפרלמנט האירופי (25 ביולי 1989 - 2 באפריל 1992). הוא כיהן בשני תפקידים אלה עד 1992 ואז התפטר משניהם (תוך שמירת חברותו באספה הלאומית), משנבחר לתפקיד המזכיר הראשון של מפלגתו הסוציאליסטית.
פביוס כיהן כמנהיג מפלגתו שנה אחת בלבד. המפלגה הסוציאליסטית בראשותו הובסה בבחירות 1993 לאספה הלאומית והוא קיבל על עצמו את האחריות לכך והתפטר.
ב-1997 חזר ונבחר לתפקיד יו"ר האספה הלאומית וכיהן בתפקיד זה שלוש שנים נוספות, עד 2000, עת מינהו ליונל ז'וספן, ראש הממשלה הסוציאליסטי שמשל תחת הנשיא שיראק הימני, לשר האוצר והכלכלה בממשלתו והוא התפטר ב-27 באפריל 2000 מחברותו באספה הלאומית. פביוס כיהן כשר האוצר במשך כשנתיים (27 במרץ 2000 – 5 במאי 2002).
הקצנה לשמאל
בבחירות 2002 הפסיד השמאל בצרפת, שיראק נבחר מחדש לנשיאות ופביוס חזר ונבחר ב-1 ביוני 2002 לכהן באספה הלאומית והוא מכהן בה עד היום. הוא החל באותה עת להביע דעות יותר ויותר שמאליות, עד כי הפך למנהיג הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית ואיבד כתוצאה מכך הרבה מכוחו והשפעתו. הוא הודח מהוועד הפועל המרכזי של המפלגה ובבחירות המקדימות הפנימיות שנערכו בה, לקראת בחירות 2007 לנשיאות צרפת, הוא הגיע למקום השלישי אחרי סגולן רויאל, שהייתה למועמדת השמאל והפסידה לניקולה סרקוזי ואחרי דומיניק סטראוס-קאהן, שהפך ליורשה בראשות המפלגה אחרי תבוסתה. פביוס עצמו אמנם נבחר ב-2007, שוב, לאספה הלאומית, אך השפעתו באותה עת כבר הייתה קטנה יותר.
שר החוץ והפיתוח הבינלאומי
עם כניסתו של הנשיא פרנסואה הולנד לתפקידו (2012) מונה פביוס לתפקיד שר החוץ והפיתוח הבינלאומי של צרפת, במקומו של אלן ז'ופה ושימש בתפקיד זה גם בממשלת צרפת השלושים ושבע, בראשותו של מנואל ואלס.
ב-10 בפברואר 2016 הודיע במפתיע על התפטרותו מתפקידו.
ספריו
- La France inégale (1975)
- Le Cœur du futur (1985)
- C’est en allant vers la mer (1990)
- Les Blessures de la vérité (1995) : prix du livre politique en 1996
- Cela commence par une balade (2003)
- Une certaine idée de l’Europe (2004)
- La reconstruction de la gauche ?, יחד עם אלן פינקלקראוט, Forum Libération de Grenoble, sur CD audio (2008)
- Le Cabinet des douze (2010) - Prix Montaigne de Bordeaux 2011
ראו גם
לקריאה נוספת
- Les Brûlures d’une ambition, de Jean-Gabriel Frédet, Hachette Littérature, 2002.
- L’Homme qui voulait être président, de Jean-Michel Helvig, Robert Laffont, 2006.
קישורים חיצוניים
.svg)
