לזר לוברסקי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. לזר לוברסקי (נולד ב-1926) הוא לשעבר פעיל ציוני בברית המועצות, ואסיר ציון.
ביוגרפיה
נולד ב-1926 בבלץ כבן שני למשה ושפרה לבית שוורצמן (שם אחותו הגדולה רחל). לזר היה תלמיד הגימנסיה העברית וחניך תנועת הנוער גורדוניה בבלץ.
במהלך מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הגרמנים והרומנים לשטחי ברית המועצות ברחה המשפחה מזרחה לברית המועצות והגיעו לקזחסטן. בני משפחתו המורחבת שברחו אף הם מזרחה התעכבו אצל מכרים באחד הכפרים באזור בלץ, נפלו בידי הכובשים והובלו לבסוף לגטו ברשד בטרנסניסטריה, ומשם נשלחו למחנות המוות, כולם. בברשד חלתה סוניה בשנית (סקרלטינה) והובלה לצריף הבידוד. בעת שהייתה בצריף גורשו רוב בני משפחתה מברשד ונרצחו, למעט דודה אחת. גם הוריו ואחותו של לוברסקי שרדו בשטחי ברית המועצות.
ב-1943 התגייס לוברסקי לצבא האדום והוכשר כקשר רדיו במטוסים ולחם בחזית. ב-1948 השתחרר מהשרות הצבאי בדרגת סרן ולמד הנדסת תקשורת באוניברסיטה באודסה. הוא התגורר באורל שם נישא לגלינה לבית יעקב, לזוג נולדו שתי בנות. בהמשך עבר לרוסטוב, שם עבד כמהנדס ראשי ברשת החשמל. בשנות ה-60 התגורר בשכנות למפקד המרד בסוביבור, אלכסנדר פצ'רסקי. לוברסקי ראיין את פצ'רסקי בסדרה של שיחות אותן ערך לספר, מטרה להנציח את תולדות המרד מעדות ראשונה. לראיון זה ערך ייחודי שכן פצ'רסקי מעולם לא קיבל הכרה רשמית בימי ברית המועצות[1]. ברוסטוב נהיה לוברסקי לפעיל ציוני, ואף התיידד עם דוד חבקין ורות אלכסנדרוביץ' שמאוחר יותר נשפטה במשפטי ריגה. בין יתר פעילויותיו התחבר ליהודים ההרריים, קישר ביניהם לבין יתר הפעילים הציוניים ואף סייע להם בניסוח מכתב מחאה פומבי שנחתם על ידי 280 יהודים.
ב-1969 הגיש לזר לוברסקי בקשה לקבל היתר עליה לישראל, ובקשתו סורבה על ידי השלטונות, בין היתר בטענה שנחשף לחומרים סודיים במסגרת עבודתו ברשת החשמל. דרגתו הצבאית נשללה בעקבות כך והוא גורש מחברות במפלגה הקומוניסטית. הוא נעצר מספר פעמים, נערכו חיפושים בביתו, הוחרמו ממנו ספרים, ונעשו ניסיונות לקשור את שמו למבצע חתונה ולפרשת ריגה. בתקופה זו נישא בשנית לגאלינה פבזנר, ונולדה לו בת נוספת.
בעקבות כך החל לוברסקי לנקוט פעולות מחאה לצד 'סרובניקים' אחרים, בין היתר בקיום שביתות רעב וחתימה על עצומות. ב-1972 הועמד לדין בגין ביזוי ברית המועצות וניסיון להעביר מידע לגורמים זרים[2] ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר במחנה עבודה. חלק מעדי ההגנה לא הורשו להופיע בפני בית הדין ו-17 יהודים פתחו בשביתת רעב במחאה על גזר הדין[3]. רבים פעלו למען שחרורו וביניהם אד קוץ', לימים ראש עיריית ניו יורק.
ב-1976 קיבל לוברסקי היתר עלייה[4] בעקבות הלחץ הציבורי, עלה עם בני משפחתו לישראל והתיישב בתל אביב. לאחר שלמד עברית השתלב כעובד במשרד התקשורת. עם יציאתו לגמלאות החל לוברסקי לכתוב מאמרים ביידיש וברוסית העוסקים בדמויות יהודיות ביצירותיהם של סופרים שאינם יהודים. מאמרים פרי עטו מתפרסמים בכתבי עת ועיתונים ביידיש וברוסית בישראל ומחוצה לה.
פרסומיו
- לזר לוברסקי, וועלוול זבארזשער (בנימין-זאב ערענקראנץ) 1826-1883, דער גרויסער יידישער טרובאדור, בתוך נייע וועגן 12 (תשס"ה) 231-240, 2005
- לזר לוברסקי, דאס מסירות-נפש פון דב (באריס) גאפאנאוו, ירושלימער אלמאנאך 28 (תשסח) 390-394, 2008
קישורים חיצוניים
- יהודה שלזינגר, מרד סוביבור: עדות המפקד, באתר ישראל היום, 28 באפריל 2014
- אברהם תירוש, "כי התקווה עוד חיה פה", מעריב, 29 בדצמבר 1972
- אברהם תירוש, 17 יהודים ערכו שביתת רעב בברה"מ אחר גזר מאסר ללוברסקי, מעריב, 5 בפברואר 1973
הערות שוליים
- ^ יהודה שלזינגר, מרד סוביבור: עדות המפקד, באתר ישראל היום, 28 באפריל 2014
- ^ Lazar Lubarsky Sentenced to 4 Years in Forced Labor Camp
- ^ אברהם תירוש, 17 יהודים ערכו שביתת רעב בברה"מ אחר גזר מאסר ללוברסקי, מעריב, 5 בפברואר 1973
- ^ 2 אסירי ציון קיבלו אשרות-יציאה, מעריב, 10 בנובמבר 1976
