מבצע יאשי-קישינב הראשון
.2.jpg) | ||||||||||||||||||
| כלי רכב ופנתרים של דיוויזיית גרוסדויטשלנד ברומניה - אפריל 1944 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 8 באפריל 1944 – 6 ביוני 1944 (8 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מזרח רומניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מדינות הציר | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
מבצע יאשי-קישינב הראשון, קרוי על שם שתי ערים גדולות (יאשי וקישינב) ברומניה, ומתייחס לקרבות שהתנהלו בין ה-8 באפריל ל-6 ביוני 1944, בין הכוחות הסובייטים לבין כוחות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה. לדברי דייוויד גלאנץ, ההתקפה הייתה פלישה מתואמת אל רומניה, שנערכה על ידי החזית האוקראינית השנייה והחזית האוקראינית השלישית של הצבא האדום, בהתאם לאסטרטגיה של יוסיף סטלין ליצור מוקדי כוח באזור הבלקן.[1]
על פי התוכניות של הפיקוד הראשי של הצבא הסובייטי (הסטאבקה), שתי החזיתות הסובייטיות היו אמורות לפרוץ את קווי ההגנה החיוניים של כוחות הציר בצפון רומניה, ולסייע בהמשך ההתקדמות של הצבא האדום לאזור הבלקן כולו.[2] המתקפה הסובייטית החלה בקרב טרגו פרומוס הראשון ובקרב פודו אילואיי, והגיעה לשיאה בקרב טרגו פרומוס השני. הכוחות הסובייטיים לא הצליחו להתגבר על ההגנות הגרמניות באזור והפעולה ההתקפית נכשלה,[3] בעיקר בשל הביצועים הגרועים של הכוחות הסובייטיים ואפקטיביות ההכנות הגרמניות.
רקע
ב-5 במרץ 1944, מרשל איוואן קונייב, מפקד החזית האוקראינית השנייה, החל במבצע אומן-בוטושאן באוקראינה. המבצע הזה הצליח להפריד את כוחות קבוצת ארמיות דרום, וליצור פער בין ארמיית הפאנצר הראשונה לארמייה השמינית ב-17 במרץ.[4] בתחילת אפריל הכוחות הסובייטים התקרבו לעבר הגבול הרומני.[5]
בתחילת אפריל 1944 הסטאבקה הורתה לחזית האוקראינית השנייה ולחזית האוקראינית השלישית לתכנן מתקפה גדולה עם השלכות אסטרטגיות במערב רומניה.[6] הכוונות האסטרטגיות של הסטאבקה היו לשבור את קווי ההגנה הגרמנית-רומנית בצפון רומניה, וללכוד את ערי המפתח יאשי וקישינב, ולאחר מכן להזרים כוחות עמוק לתוך השטח הרומני, ואם אפשר, לכבוש את פלוישט ובוקרשט.[7]
הקרב
ב-5 באפריל צלחו כוחות החזית בפיקודו של קונייב את נהרות הדניסטר והפרוט, וכבשו את חוטין ודורוחוי[8], ופנו לעבר טרגו פרומוס ובוטושאן השוכנים כ-48 עד 97 ק"מ צפונית מערבית ליאשי, ונתקלו רק בהתנגדות רומנית קלה.[9] ב-8 באפריל ציווה קונייב על הארמיות ה-27 וה-40 לנהל מתקפה מתואמת דרומה לאורך ציר טרגו פרומוס, תוך שיתוף פעולה הדוק עם ארמיית הטנקים השנייה, בפיקודו של סמיון בוגדנוב.[10] בזמן שכוחות הסער של קונייב התקדמו לעבר טרגו פרומוס, הארמייה ה-52 בפיקודו של קונסטנטין קורוטיב וחלקים מארמיית הטנקים השישית בפיקודו של אנדריי גרבאצ'נקו[11] אשר פעלו מצפון ליאשי, החלו בפעולות לצד הציר המוביל ליאשי, על מנת לתמוך במאמץ הראשי של כוחותיו של קונייב.[10] כאשר כוחותיו של קונייב החלו את ההתקפה שלהם לעבר טרגו פרומוס, הארמייה השמינית בפיקודו של אוטו והלר הייתה מעורבת בקרבות קשים סביב הכפר פופריקאני, 9 ק"מ צפונית ליאשי, שבו לחמו שני קורפוסים סובייטים עם צוותי קרב משוריינים של הגרמנים,[12] מה שהסיח את דעתם של הגרמנים מהמתרחש בטרגו פרומוס.[13] על ידי ניצול ההסתערות של הארמייה ה-52 באזור יאשי, החלו שלוש ארמיות ההלם של קונייב להתקדם דרומה השכם בבוקר ה-8 באפריל.[14] ההתקדמות הייתה איטית למדי עקב כבישים חסומים בבוץ במהלך הרספוטיצה (קרקע בוצית במיוחד בעקבות הפשרת השלגים), וכן בעקבות הקשיים בחצייה לגדה המערבית של נהר הפרוט מצפון-מערב ליאשי[14]
המשימה הראשונית של כוחותיו של קונייב הייתה להגיע לטרגו פרומוס, פשקאן וטרגו ניאמץ 30 ק"מ ממערב ליאשי, וללכוד את שלוש הערים המוגנות בהפתעה.[14] בעוד 3 דיוויזיות של הארמייה ה-51 התקדמו דרומה לעבר פשקאן, בעוד 2 דיוויזיות רובאים אחרות הגנו על אגפיהם מצפון-מערב לטרגו ניאמץ.[14] עוד מזרחה משם, 7 דיוויזיות רובאים נוספות שהוקצו לקורפוס המשמר ה-35 ולקורפוס הרוברים ה-33 של הארמייה ה-27 התקדמו דרומה-מזרחה לאורך פרוט החל מה-7 באפריל, ואילצו את הדיוויזיה הרומנית ה-8 לסגת לכיוון חרלאו, 27 ק"מ מצפון לטרגו פרומוס.[15] בינתיים, עוד 2 דיוויזיות של קורפוס הרובאים ה-33 הצטרפו ל-2 קורפוסים של ארמיית הטנקים השנייה, והדפו את הדיוויזיה הרומנית ה-7 בחזרה לעבר טרגו פרומוס.[15]
הגרמנים התעשתו במהירות, וב-10 באפריל הגיעה לזירת הקרב דיוויזיית גרוסדויטשלנד, אשר מנתה 160 טנקים, ובהם 40 פנתרים ו-40 טיגרים. עד מהרה הפכה המתקפה לסדרת קרבות בודדים, אשר בהם נבלמו הכוחות הסובייטיים ונגרמו להם אבדות כבדות. בנוסף, הגרמנים העבירו לאזור את קורפוס הפאנצר ה-57, ובו דיוויזיית הפאנצר ה-24, ואת הקורפוס ה-52, ובעזרתם הצליחו עד לסוף מאי לבלום לחלוטין את המתקפה הרוסית.
לאחר מכן
לקראת אוגוסט 1944 נוצר באזור הבלקנים מצב מתאים למתקפה סובייטית חדשה. בעקבות מבצע בגרטיון והמתקפות הסובייטיות שבאו בעקבותיו בקיץ 1944, נאלץ הפיקוד העליון הגרמני להעביר מאזור זה לבלארוס, פולין וצפון אוקראינה 12 דיוויזיות, ובכך החליש במידה רבה את קבוצת ארמיות דרום אוקראינה, שהגנה על שטח רומניה. קבוצת הארמיות נותרה עם 3 דיוויזיות ניידות בלבד (דיוויזיית הפאנצר ה-13, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-10, ודיוויזיית השריון הרומנית ה-1). בנוסף, הגרמנים בנו ברומניה מערך ביצורים חזק, שכלל שלוש רצועות הגנה עיקריות, ונשען על הנהרות דניסטר וסירט. מערך שהוכיח את עוצמתו במהלך הדיפת שורת מתקפות סובייטיות באפריל-יוני 1944 (מבצע יאשי-קישינב הראשון). אולם, ב-23 באוגוסט פתחו הסובייטים במבצע יאשי-קישינב, ועד מהרה כבשו את רומניה כולה, אשר עברה למחנה בעלות הברית, ולאחר מכן אף כבשו את בולגריה ויוגוסלביה, ואף הגיעו לפאתי בודפשט, הונגריה.
לקריאה נוספת
- Glantz, David M. (2007). Red Storm Over the Balkans: The Failed Soviet Invasion of Romania. לורנס, קנזאס: University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-1465-3. OCLC 70149277.
- Crofoot, Craig (2004). Armies of the Bear. Takoma Park: Tiger Lily Publications. ISBN 978-0-9720296-3-6. OCLC 229362686.
- Armstrong, Richard N. (1994). Red Army Tank Commanders. Atglen: Schiffer Publishing. ISBN 978-0-88740-581-5. OCLC 30860164.
הערות שוליים
- ^ Glantz, p. XIII.
- ^ Glantz, p. 374.
- ^ Glantz, p. 375.
- ^ Crofoot, p. 151.
- ^ Glantz, p. 7.
- ^ Glantz, p. 18.
- ^ Glantz, p. 19.
- ^ הרוסים בגבול צ'כיה-רומניה, המשקיף, 9 באפריל 1944
- ^ Glantz, p. 29.
- ^ 10.0 10.1 Glantz, p. 52.
- ^ Armstrong, p. 450.
- ^ Glantz, p. 56.
- ^ Glantz, p. 59.
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 Glantz, p. 60.
- ^ 15.0 15.1 Glantz, p. 61.
