מידהט פאשא
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
אחמד שפיק מידהט פאשא (טורקית Ahmed Şefik Midhat Paşa[1]; אוקטובר 1822 באיסטנבול - 8 במאי 1884 טאיף) היה פוליטיקאי רפורמטור עות'מאני, נחשב למייסד עיראק המודרנית ולאבי החוקה העות'מאנית של 1876.
כבנו של קאדי, הוא התחנך בבית ספר דתי מקומי, ובגיל 10 ידע את הקוראן בעל-פה. כבר בגיל 12 החל לעבוד כמתלמד במזכירות המועצה האימפריאלית (Divan-ı Hümayun). את תפקידו הראשון קיבל בשנת 1840, כשמוּנה למזכיר במשרד של הווזיר הגדול. לאחר מכן עבד חמש שנים בשירותם של מספר מושלי איילטים, וצבר ניסיון בניהול האיילט. משם החל מידהט לטפס במעלה הדרגות. ב-1849 הוא נבחר לנשיאות מג'ליס הווילאיוט (Meclis-i Vala) וב-1851 מונה למזכיר הראשון של הווזיר הגדול.
תפקידו של מידהט במשלחות ביקורת
קרנו העולה של מידהט בקרב הפקידות הביאה להכללתו במשלחות פיקוח וביקורת. במשלחות אלה הפגין יעילות ולא חשש להצביע גם על כשלים בדרגים הרמים, כך צבר אויבים מסוכנים. תפקודו היעיל של מידהט במשלחת ב-1852, לאיילט דמשק וחלב, הקנה לו תפקיד במועצה העליונה. תפקיד זה מהווה את כניסתו לפוליטיקה.
ב-1858, לאחר סיום תפקידו במשלחת לבולגריה, נסע לסיור ברחבי אירופה.
מידהט, שידע כבר ערבית ופרסית, החל ללמוד בגיל מבוגר גם צרפתית. הוא הקפיד להשתלם בצורת האדמיניסטרציה האירופית, ממנה שאב אחר כך את רעיונותיו לרפורמות מנהלתיות.
מושל וולאיות באזור הבלקן
קיבריסלי מהמט פאשא, שהודח מתפקידו בעקבות דו"ח שכתב מידהט באחד מתפקידיו כמפקח, ולמרות זאת הפך לווזיר הגדול, הטיל על מידהט ב-1854 את התפקיד המסובך של השכנת הסדר באיילטים אדירנה והבלקן. בניגוד להערכותיו של קיבריסלי, הצליח מידהט לדכא את פורעי החוק ולהחזיר את הסדר לאזור. כמו כן, הוא הצליח לפתח שיטות למנהל המחוזי שיהוו את הבסיס לחוק הווילאיטים ב-1864, שמידהט, יחד עם הווזיר הגדול פואד, יסייע בהכנתה. כתוצאה מהצלחתו מונה מידהט למושל של וילאייט הדנובה וכן נשלח להרגעת מרידות ואי סדר שפרצו ברחבי האימפריה.
ב-1861 הוא ממונה לוואלי של איילט ניש. כוואלי פעל בדרך דומה בווילאיטים השונים: שיתף את האוכלוסייה בקביעת רפורמות ובמועצות המקומיות שהקים ועל ידי כך זכה באמון הציבור; דיכא בכוח צבאי את פורעי החוק והקים מיליציה המורכבת ממקומיים לשם הגנה מגורמי חוץ מאיימים; בנה תשתיות: תחבורה, בתי ספר, בתי חולים; הקים בתי יתומים; חיזק את הקשר בין האוכלוסייה המקומית לאימפריה ויצר שיתוף פעולה בין האוכלוסייה המוסלמית לנוצרית.
ב-1864, בעקבות הצלחתו באיילט ניש, אוחדה ניש עם האיילטים סיליסטרה ווידין והופכת לווילאייט הדנובה. חוק הווילאיטים מיושם לראשונה בווילאייט זה. אחד ממפעליו החשובים בעלי השפעה ארוכת טווח על הווילאייט הוא הקמת בנקים שמטרתם לתת אשראי לחקלאים. בנוסף הקים את העיתון הראשון של האימפריה. ב-1868 מונה לראש מועצת המדינה באיסטנבול. אולם עקב חילוקי דעות קשים עם הווזיר הגדול עלי פאשא, הועבר לתפקיד הוואלי של בגדאד.
מידהט מושל וילאייט בגדאד
בשנת 1868 מונה מידהט לוואלי של בגדאד. הבעיות שעמדו בפני מידהט בווילאייט זה היו שונות מאוד ממה שידע בווילאייט הדנובה. אולם ניכר דמיון כללי במדיניותו כלפי וילאייט זה לווילאייטים הקודמים עליהם משל. בבגדאד ישבו שבטים ערבים בעלי מנטאליות שבטית שהתמרדו כנגד החלטות השלטון והצרו את צעדיו של מידהט. מטרתו הראשונית של מידהט הייתה להחיל עליהם את חובת הגיוס. עד אז הופרדה הסמכות הצבאית מהסמכות האזרחית, מה שהיווה קושי בהתמודדות עם בעיית המרדנות של האוכלוסייה. מידהט שינה את המצב, הוא לקח לעצמו גם את הסמכות הצבאית וביד קשה פעל לדכא את המרדנות ולכפות את הגיוס. בגדאד הוקפה בחיילים, תוך שמירה על האזורים הלא מוסלמים. צעדים נוקשים אלו ואחרים הצליחו להכניע את המורדים, שקיבלו חנינה ממידהט לאחר כניעתם. עקב הצלחתו המהירה בדיכוי המרידות נשלח מברק מהשער העליון המברך על הצלחתו ומכפיף תחת סמכותו באופן רשמי את הארמייה השישית.
רפורמות כלכליות
אחת הבעיות העיקריות שעמדה בפני מידהט הייתה גביית המסים. השבטים הנוודים שהיוו חלק גדול מהאוכלוסייה המקומית, התנגדו לתשלום מיסים ואף הרגו חיילים מיחידות צבא שהתלוו לאיסוף המיסים. מידהט הגיב בשליחת כוח צבאי גדול שמטרתו להילחם במורדים. בסופה של לחימה קשה הובסו המורדים ונתפס ראש השבט. שבטי השמר, אשר הגיעו במטרה להצטרף למורדים, החליפו צדדים והצטרפו למידהט בצעדת הניצחון.
אולם מידהט היה מעוניין למנוע מרדנות נוספת של השבטים ללא שימוש באמצעים צבאיים וכן להקל את גביית המיסים. לשם כך פעל לקשירת השבטים הנוודים לקרקע בדרך של קבע על ידי הקניית בעלות חוקית של אדמות למעבדים. בין אנשי השבט היו מספר מצומצם של מעבדים שעיבדו שטחי אדמה מצומצמים. מה עוד שאדמות אלו היו אדמות מדינה, ללא רישום מסודר, כאשר למעבד לא היו זכויות קבע על האדמות שעיבד. אחרי מיסוי ממשלתי גבוה והחרמת חלק נכבד מהכנסות הקרקע על ידי שכבת המנהיגים של השבט, נשאר למעבד רווח זעום. שיטה זו לא עודדה חקלאות בוולאיה. לכן, תוכניתו של מידהט הייתה למכור את אדמות המדינה בזול תוך שימת לב כי האדמות לא תצטברנה ביד אחת, ולסייע למעבד להגביר את הייצור החקלאי. בצורה זו, ייהנה המעבד מזכויות נרחבות יותר על הקרקע ועל היבול וגם יתאפשר פיקוח וסיוע ממשלתי. לשם כך פעל מידהט בהתאם לחוק הקרקעות משנת 1858 שחילק את הקרקעות לקטגוריות בהתאם לסוג הבעלות על האדמה. כמו כן, ניתנו הקלות נוספות לחקלאים בהתאם לתנאים באזור ונתמנתה ועדה לענייני קרקעות שערכה רישום של הקרקעות והוציאה תעודות טאבו. שיעורי המס שהופחתו הוסדרו לפי סולם קבוע ובהתאם לתנאים באזור.
התקדמות הרפורמה הייתה איטית. מידהט התייעץ עם שייח'ים מקומיים וניסה לפגוע כמה שפחות במנהגי השבטים. המעבדים תמכו בתוכנית שהייתה אמורה לקדם את מעמדם, אולם השבטים גילו במקרים רבים התנגדות. המנהל שהיה רק בראשית דרכו להפיכתו למנהל יעיל ומודרני התקשה להתמודד עם הרפורמה המתקדמת לזמנה, ולאכוף את סמכותו. כמו כן, מרבית האדמות נשארו בחזקתם של שיח'ים שבטים ולא בידי המעבדים.
למרות זאת, הצליחה הרפורמה לגרום ליישובם של חלק מבני השבטים הנודדים ולהעלות את התוצרת החקלאית. התוצאה הייתה גידול בהכנסות של המעבדים ושל האוצר העות'מאני. מטרה נוספת שהושגה על ידי החלת חוק זה היא החלשת פדרציית השבטים והכפפתן למנהל העות'מאני.
במקביל, נעשו ניסיונות להשבחת האדמות על ידי בניית מערכת ניקוז שפכים. כמו כן, הונחו מערכות השקיה, נבנה סכר, והוכנסו שיטות חדשות לעיבוד האדמה על ידי דגם ניסיוני שבנו מהנדסים פולנים. במיוחד התפתח בתקופתו ענף התמרים. בנוסף, נפתחו בנקים ונעשו ניסיונות לשיפור המערכת הפיננסית של הוולאיה. נמצא נפט בכמות קטנה, נבנו טחנות והוקמו מפעלים מקומיים לעיבוד צמר וכותנה, ובתי חרושת ליצור מדי צבא.
רפורמות מנהלתיות
מידהט ביצע שינויים במנהל ברוח הטנזימט. מידהט שלקח חלק בניסוח חוק הווילאייטים ב-1864 פעל בנחרצות כדי ליישמו בווילאייט אותו ניהל. חוק זה שנתן לוואלי מרחב תמרון רחב יותר נוצל ביעילות על ידי מידהט ליישום רפורמות מתקדמות. שטחיה של עיראק חולקו למחוזות לפי ההיררכיה שנקבעה בחוק הווילאייטים. בכל דרג נתמנו פקידים ונבחרו מג'לסים, כאשר הדרגים הגבוהים מונו על ידי השלטון באיסטנבול ובמחוזות הקטנים הייתה זו בחירה של האוכלוסייה המקומית. בבירה הוקמו שני מג'לסים. האחד נועד לטיפול בענייני מינהל ומשפט והשני לענייני כספים. בערים העיקריות קמו העיירות הראשונות. בהמשך לשלטונו בווילאייט הדנובה, המשיך מידהט לדגול בשיתוף האוכלוסייה המקומית והמיעוטים היהודים והנוצרים, במועצות המקומיות, במנהל ובקביעת רפורמות. כך זכה באמון ובתמיכה של הציבור. הוא חיסל את שליטתה העצמאית של משפחת סעודון במנתפך על ידי שילוב ראשי המשפחה במנהל המקומי.
אף על פי שמידהט הבין את חשיבותו של מנהל יעיל ופעל לטהרו ולארגנו, הישגיו בתחום זה היו חלקים ולא ניכר שיפור משמעותי.
פיתוח עירוני ושירותים ציבוריים
מידהט פעל להפיכת בגדאד מאזור שולי לאזור מפותח ומודרני. נעשו שיפוצים במראה העיר בגדאד: הוסרו חלק מחומות העיר במטרה להרחיב את גבולות העיר, הורחבו ורוצפו רחובות, נסללו מדרכות, נבנה הגשר הראשון שידעה בגדאד, ניטעו גנים ציבוריים, הוסדרה תאורה ברחובות ומערכת לאספקת מים לנוחיות התושבים, נפתחה תחבורה מהעיר בגדאד לפרברה כאזמיה באמצעות קרונות נוסעים שנגררו על ידי סוסים על גבי מסילה. לראשונה הונחו באזור קווי טלגרף.
כמו כן, הוקמו מוסדות וארגוני רווחה לקידום האוכלוסייה. הוקמו בתי ספר בכל מחוז כולל בתי ספר צבאיים ומקצועיים. בתי ספר אלו היו פתוחים גם לנוצרים ויהודים. הוצאו ספרי לימוד חדשים. הוקם בית הדפוס הראשון בבגדאד ונפתח העיתון הרשמי- זאוורה.
הוקמו מוסדות סיעוד ומערכת בריאות: בתי חולים, בתי אבות, בתי יתומים. הקמתו של סכר גם סייע במיגור מגפות שנפוצו עקב הצפות של נהר הפרת. מים עומדים שיצרו בעיה בריאותית בעיר בצרה, הובילה להעברתה של העיר ובנייתה מחדש במקום קרוב. כמו כן, הורחב כוח הז'נדרמריה המקומי- הדבטיה.
תחבורה ימית וספנות
עיקר פיתוח התחבורה היה בתחום קשרי הספנות הפנימיים והחיצוניים. מידהט שהיה מעוניין לחזק את הקשר עם איסטנבול ואירופה סבר כי פתיחת תעלת סואץ ב-1869 היא הזדמנות מתאימה. כמו כן, עלה הצורך בקשר בין שתי הגדות של החידקל והפרת, ובין יישובים הממוקמים לאורכם. לכן, החל מידהט בשיפוץ הספינות הקימות, היחידות ברשות האימפריה העות'מאנית, וכן בבניית ספינות מתקדמות. נקנו ספינות קיטור שייהפכו לכלי התחבורה העיקרי לשיט בפרת ולאירופה. הוא הרחיב את נתיבי השייט ובנהצי קטן שהיה הראשון באימפריה. כמו כן, נבנו מחסני פחם, שופץ נמל בצרה והורחב לשם מעגן ספינות גדולות יותר. הוקמה רשות חדשה לניהול השיט בנהרות לשם שמירה על הסדר וחופש השייט. כל פעולות אלו הביאו להתפתחות מואצת של שירותי הספנות בימיו.
מדיניות חוץ
מידהט שאף לטפח יחסי שלום עם פרס הקאג'ארית. ב-1870 הגיע השאה של פרס מלווה בפמלייתו. הייתה זו הזדמנות לחיזוק הקשרים בין המדינות ולהחזרת ההשקעות הפרסיות בעיראק. בעת ביקורו נפתרה גם בעיית ערך המטבעות למטרות המרה ונקבע הקף ההמרות. הושגה הבנה ותואמו דרכי ההתמודדות בבעיה המשותפת: שבטים נומדים הנעים באזור הגבולות, מפרס לבגדאד ולהפך. במצב זה, בו לא מוגדר השתייכותם, לא ניתן לגבות מהם מיסים. בנוסף נהגו שבטים אלא להפריע את שלוות התושבים משני עברי הגבול. הוחלט על מדיניות מעקב אחרי השבטים, והקמת מצודות. אולם לא הושגה ההסכמה של השאה למכירת אוצרות שנמצאו בנג'ף, עיר קדושה לשיעים ומושאם של עולי רגל רבים מפרס. הרווחים היו אמורים לשמש את שני הצדדים: הנחת מסילות ברזל מבגדאד לפרס, בתי חולים לעולי רגל וכו'.
מידהט ביסס גם את השליטה העות'מאנית באזורים השכנים והרחיב את גבולות וילאייט בגדאד. מידהט הצליח על ידי משא ומתן עם תושבי העיר כווית לכללם תחת האימפריה העות'מאנית, כסנג'ק בווילאייט בגדאד. בתמורה הובטח להם אוטונומיה וממשל עצמי.
אחד האירועים החשובים של תקופת שלטונו ואחד מהישגיו הבולטים היה כיבוש נג'ד. באותה תקופה שלט באזור עבדאללה פיצל שהיה שליט נוח לאימפריה. אולם, אחיו סעוד הכריז עליו מלחמה והצליח לגזול ממנו את השלטון. המשמעות הייתה שליט שעלול לפלוש לשטחי האימפריה, להמריד את התושבים באזור ולהפיץ את הזרם הווהאבי. מידהט החליט על נקיטת צעדים צבאיים, זאת אף על פי שהיה אוהד של בריטניה וידע כי זו תתמוך בהתקוממות הערבית. בתוך זמן קצר הצליח מידהט, על ידי כוח צבאי, להביא את נג'ד תחת שליטה עות'מאנית ולהחזיר את עבדאללה כמותצרף. באותו זמן באזור יורפה, ניצל השיח' עבד אל-קרים את המצב כדי למרוד. אחרי שחוסלו מרבית כוחותיו נס עבד אל-קרים, אולם נתפס ונלקח בשבי. שוב החלו בנג'ד בעיות: התמרדות ואי שביעות רצון שאיימה על השלום באזור. מידהט צמצם את המיסים המוטלים עליהם ואש המרד דעכה.
מידהט פעל גם להידוק הקשרים עם המערב. משא ומתן ידידותי עם הממשל הבריטי בהודו הוביל לסיפוח בחריין באופן רשמי תחת מותצריפת אל-חסא. ספינות של האימפריה שטו לצד ספינות בריטיות לבחריין ולאחר מכן לכווית. מסע זה לווה במחוות ידידותיות מצד שני הצדדים שהדגישה את ההתקרבות שהושגה. בבחריין ובכווית התקבלו העות'מאניים בהתלהבות רבה. כך השיג מידהט שליטה ימית נרחבת באזור.
הקשר עם האימפריה וסיום תקופתו כוואלי של בגדאד
בעקבות הצלחותיו של מידהט בשיפור המצב בבגדאד מבחינה פוליטית ומנהלתית נשלח אליו מכתב מהווזיר הגדול, עלי פאשא בו הוא מברכו על הצלחתו בנג'ד ומתייחס לביקור המוצלח של השאה. הסולטאן הביע אף הוא את הערכתו להצלחותיו של מידהט על ידי שליחת חרב כבוד.
אולם, עקב מותם של פואד ועלי פאשא ב-1871 החל המצב באימפריה להשתנות. הסולטאן עבד אל-עזיז שהראה סימני שיגעון, החל לרוקן את קופת המדינה. הדבר הורגש במיוחד בווילאייט בגדאד. הופסק המימון של פרויקטים ונשלחו אנשים מאיסטנבול עם דרישות לשיבוצם בתפקיד טוב במנהל. תביעות כספיות מצד הווזיר הגדול אשר מילויין עשוי היה למוטט את מפעלו של מידהט בעיראק, הובילה להתפטרותו מתפקיד הוואלי של בגדאד.
מידהט הווזיר הגדול
ב-1871, בעקבות שיחה אישית עם הסולטאן, שהתרשם ממידהט, מונה מידהט לווזיר הגדול במקום הווזיר מחמד נדים פאשא. אולם, מידהט שהיה רפורמטור טוב אבל לא פוליטיקאי מבריק לא שרד במשרה יותר מכמה חודשים.
חילופי סולטנות
בשנת 1876 נרצח הסולטאן עבד אל-עזיז. במקומו עלה אחינו מוראד החמישי אולם בעקבות שגעונו הוחלף במהרה בעבדול חמיד השני, בתמיכתו של מידהט פאשא. עבדול חמיד הבטיח למידהט לפני עלייתו את יישום החוקה העות'מאנית של 1876 שהייתה יוזמתו של מידהט. אולם, הסולטאן שחשש מכוחו הרב של מידהט, הדיח אותו מתפקידו כווזיר הגדול והגלה אותו בטענה שיש לו קשר לרצח של עבד אל-עזיז. אולם הוחזר להיות הוואלי של סוריה.
מידהט מושל וילאייט סוריה
בשנת 1878 מונה מידהט לוואלי (מושל) של וילאייט סוריה. מידהט הציג לשלטון את הבעיות הרבות שפקדו את סוריה באותה תקופה: חוסר הביטחון של התושבים, עול המיסים הגדול וגיוס החובה. בעיקר התלונן מידהאט בפני הסולטאן על התערבות יתר של מעצמות המערב ועל הפעילות המיסיונרית שהן מקיימות בסוריה.
הוא התחיל בתהליך של רפורמות שונות בשירות הציבורי, כלכלה, ביטחון ומשפט. לאחר ביצוע רפורמות אלה הציג מידהט לסולטאן רשימת רפורמות שהוא מעוניין לבצע בסוריה כדי להקל על השלטון ועל חיי התושבים. הסולטאן דחה את הרפורמות והתיר לו רק לפטר ולמנות מושלים אזוריים. מידהט החליט לפטר מושלים מושחתים.
בעקבות חילוקי דעות שהיו לו עם מפקד הצבא באזור (מושיר) הוא הגיש את התפטרותו לסולטאן בטענה שהוא זקן ועייף. הוא התלונן על מצבה העגום של הוילאייט והמליץ שלוואלי עצמו תהיה שליטה בצבא - בניגוד לרפורמה שהנהיג קודם לכן באימפריה. הסולטאן סירב לקבל את ההתפטרות ודחה את ההצעה לשינוי. בעקבות כך המחלוקת בינו לבין מפקד הצבא גדלה ובמאי 1880 הגיש שוב את התפטרותו.
בשנה זו החלו להישמע בסוריה קולות הקוראים לעצמאותה של סוריה ומרידה בעות'מאנים. בעקבות ועדת בדיקה של הסולטאן נאשם מידהט בשורה של האשמות הקשורות לחתירה תחת הסולטאן, ביניהן: עידוד עיתונים לגרימת מהומות, הצהרות על מוכנות לסיוע לתושבים נגד הממשלה, פגישות יומיומיות עם הבריטים, מינוי מקורבים לתפקידי מפתח, אימוץ התואר ח'דיו ועוד. בשל כך באוגוסט 1880 הוא הודח מתפקידו.
מעצר נוסף, הגליה ורצח מידהט פאשא
מקורות
- Cetinsaya, Gokhan. Ottoman administration of Iraq, 1890-1908. London: Routledge, 2006
- Davison, Roderic H. Reform in the Ottoman Empire, 1856-1876. Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1963
- Findley, Carter V. Bureaucratic Reform in the Ottoman Empire: The Sublime Porte, 1789-1922
- Haydar Midhat, Ali. The life of Midhat Pasha. Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1980
- John E. Woods. From The Middle East Collection. London: Murray, 1903
- Imber, Colin and Keiko kiyotaki. Eds. Frontiers of Ottoman Studies
- Kasaba, Reşat. Ed. The Cambridge History of Turkey. Vol. 4: Turkey in the Modern World. Cambridge: Cambridge University Press, 2008
- Shaw, Stanford J. History of the Ottoman Empire and Modern Turkey.Vol. 2: Reform, Revolution, and Republic: The Rise of Modern Turkey, 1808-1975. Cambridge: Cambridge University Press, 1977
- אפל, מיכאל. עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות. רעננה : האוניברסיטה הפתוחה, 2005
- טולידאנו, אהוד. מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית. תל אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985
- שמיר, שמעון. תולדות הערבים במזרח-התיכון בעת החדשה. תל אביב: רשפים, 1987
- האנציקלופדיה העברית: כללית, יהודית וארצישראלית. כרך [תל אביב] : ספרית פועלים 1961-1995-1995. 32 כר'
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ הערה לשונית: השם מידהט פאשא נוצר בתקופה שבה השפה הטורקית נכתבה באמצעות גרסה של האלפבית הערבי. בתקופה זו נכתב השם בטורקית בצורה مدحت پاشا, והתעתיק שלו לעברית הוא מידחת פאשא או מדחת פאשא. בשנת 1928 נערכה רפורמה בשפה הטורקית, ומאז היא נכתבת באלפבית טורקי המבוסס על האלפבית הלטיני. באלפבית זה נכתב השם בצורה Midhat Paşa והתעתיק שלו לעברית הוא מידהט פאשא.
