מדיטציה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מדיטציה (לפי האקדמיה ללשון העברית: בּוֹנְנוּת) היא תרגול מנטלי המאפשר לאדם לפתח מצבי תודעה שלווים, חשיבה בהירה ואיזון נפשי. היא עשויה לסייע להפחתה של לחץ, מתח, חרדה, דיכאון, כאב, ובתרגול מסור אף לשחרר מסבל לצמיתות.

הטכניקות השונות למדיטציה רבות מספור, והן התפתחו במקביל, חלקן בהשראת האחרות וחלקן ובאופן עצמאי בתרבויות שונות בעולם עוד מאז העת העתיקה. המכנה המשותף לטכניקות המדיטציה השונות הוא היותן תרגול מנטלי אישי שהאדם מבצע בכוחות עצמו למול עצמו, בין אם יהיה בגפו ובין אם יתרגל בנוכחות אחרים.

בחברה המערבית המודרנית מדיטציה נחשבת כלי לשיפור מצב בריאותי פיזי ונפשי[1], ואף קיימים מחקרים המצביעים על מתאם בין תרגול מדיטציה לבין שיפור יכולות מנטליות שונות, כגון יכולת ריכוז, יכולות המוח [דרושה הבהרה], ויסות רגשות, ועוד[2]. ישנן אף מספר שיטות טיפול המבוססות על מדיטציה, לדוגמה טיפול קוגניטיבי מבוסס-קשיבות.

תולדות המדיטציה

מכיוון שהמדיטציה התפתחה במקומות שונים בעולם לאורך תקופות שונות בהיסטוריה, קשה להתחקות אחרי מקורה במדויק. בסין מיוחסת המצאת המדיטציה לדמות מיתולוגית בשם פו שי, שנחשב גם להוגה תורת האי צ'ינג. בהודו מוזכרות טכניקות מדיטציה בכתבים מהאופנישדות כדוגמת הויג'איה טנטרה. בהסתמך על מקורות אלו, ניתן לשער כי תרגול מדיטציה לשמה התקיים בהודו ובסין כבר בתקופות קדומות. באירופה הפגנית, בתקופה מעט יותר מאוחרת, התקיימו בדתות שונות טקסים שניתן להגדירם כמדיטטיביים, ביניהן הדת ההלניסטית והדת הדרואידית.

מבשרי המדיטציה המודרנית היו המוסלמים הסופים, אשר פיתחו טכניקות תרגול שהיוו את הבסיס לעבודתם של מומחי המדיטציה המודרניים גורדייף ואושו. החל מסוף המאה ה-19 חדרו טכניקות מדיטציה מזרחיות למערב, שחלקן עובד הלאה לגרסאות מערביות העומדות בפני עצמן [דרוש מקור].

הבסיס הרעיוני למדיטציה


כיוון שאין מוצא אחד לתרגילי המדיטציה השונים, ותרגולים כאלו פותחו במקביל בתרבויות שונות, קשה לדבר על בסיס רעיוני יחיד לפעולתן של טכניקות המדיטציה. בכל תרבות שבה צמח התרגול והתפתח, הסבירו את המדיטציה באופן שיתאים לתפיסה התאולוגית או הפילוסופית הקיימת באותו המקום. בהודו שלפני הספירה למשל, הוסברו התהליכים שבנפש האדם באמצעות צ'אקרות, והמדיטציה הוגדרה כהזרמת פראנה (אנרגיית חיים) לתוכן כך שיוכלו לפעול באופן שונה[דרוש מקור].

בשנים האחרונות חלה עלייה מתמדת במידת העניין שמפגין עולם המדע בהשפעות הפסיכולוגיות והביולוגיות של מדיטציה על הגוף ועל הנפש. מתוך כך, עלה הצורך לנסח בסיס תאורטי הנשען על מחקר פסיכולוגי, אשר יבחין בין טכניקות המדיטציות השונות על סמך המנגנונים העומדים בבסיסן [דרוש מקור]. ההגדרה המדעית למדיטציה היא "משפחה של אסטרטגיות מורכבות לוויסות קשב ורגשות, אשר פותחו לשלל מטרות, ביניהן טיפוח רווחה אישית ואיזון רגשי"[3]. אחת הגישות הראשונות ליצירת בסיס תאורטי למדיטציה התמקדה בעיקר בתרגולים בודהיסטיים, והציעה חלוקה לפי שני מנגנונים מדיטטיביים: מיקוד תשומת-לב, וניטור חפשי. מדיטצית תשומת-לב ממוקדת מתבססת על מיקוד מכוון של תשומת הלב באובייקט נבחר לאורך זמן (דוגמת תחושות הגוף או הנשימה). התרגול משלב זיהוי של רגעי נדידת מחשבות מאובייקט המדיטציה, זיהוי הגורמים להסחת הדעת, ניתוק מאותם מסיחים, החזרת תשומת הלב לאובייקט הנבחר, ולבסוף הערכה קוגניטיבית מחודשת ונטולת שיפוט למתרחש. הסוג השני, מדיטציית ניטור חופשי/פתוח, מבוססת על ניטור נטול-תגובה של חוויית ההווה המתמשכת, כאמצעי ראשוני לזיהוי דפוסים רגשיים/קוגניטיביים ומאפייניהם. סוג מדיטציה זה נמנע במתכוון ממיקוד מפורש באובייקט מסוים, לטובת התבוננות רחבה בכל התכנים שמופיעים ומתפוגגים בתוך התודעה[3].

בשלב מאוחר יותר נעשה ניסיון לייצר מודל מקיף שיכלול טווח רחב יותר של מדיטציות ומסורות[4]. לפי מודל זה, מדיטציות רבות ניתנות לחלוקה לשלוש משפחות עיקריות בהתאם למנגנון הקוגניטיבי הראשוני שעומד בבסיסן:

  • משפחת מדיטציות הקשב (תשומת לב, ריכוז, סמאדהי) - מדיטציות מבוססות מנטרה, ספירת נשימות (זן), מדיטצית ג'אנה (בודהיזם, זרם התרוואדה), מדיטצית שמאטה, מדיטציות המתבססות על תשומת לב לגוף, ועוד. המנגנונים הקוגניטיביים העומדים בבסיס משפחה זו קשורים ליכולת לויסות הקשב, הפניית תשומת הלב המודעת, והגברת המודעות לתהליכים המתקיימים במרחב התודעה (מחשבות, זכרונות, רגשות, רצונות ועוד).
  • משפחת המדיטציות הקוֹנְסְטְרוּקְטיביות (מלשון תמיכה והבניה) - מדיטצית מטה, Loving-Kindness, מדיטציות המבוססות על טיפוח חמלה ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח, בנייה ותמיכה של דפוסים פסיכולוגים, דפוסי מחשבה ודפוסי תגובה רגשית, המחזקים שלומות ורווחה נפשית. טיפוח דפוסים מיטביים מתאפשר בזכות חיזוק היכולת להערכה מחדש של מצבים מורכבים, והתבוננת בהם מנקודות מבט שונות.
  • משפחת המדיטציות הדקונסטרוקטיביות (פירוק) - מדיטצית ויפאסנה, מדיטציה אנליטית (בודהיזם טיבטי), תרגול קואן (זן), מורקבה (סופי), שיקנטזה (זן), תרפיה התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) ועוד. המנגנון הקוגניטיבי העומד בבסיס משפחה זו הוא טיפוח יכולת של חקירה עצמית, פיתוח תובנה, ופירוק החוויות המנטליות למרכיביהן. תהליך זה מאפשר הבנה עמוקה של תגובות רגשיות ודפוסים פסיכולוגים שאינם מיטביים, כמו גם את השפעתם על תפישת העצמי, תפישת האחר, והמציאות בכללותה.

תרגול מדיטציה

תרגולי מדיטציה שונים קיימים בדתות שונות, בכללן הבודהיזם, האסלאם (אצל הסופים) , הנצרות, וההינדואיזם.
ישנם מספר זרמים בבודהיזם ולכל אחד מהם מספר רב של תרגולים. התרגול המפורסם ביותר במערב והמשותף לרוב הזרמים הוא הויפסאנה שמקורה בטהרוואדה. הויפאסנה מבוססת על חיבור לגוף דרך נשימות. בזרם הוג'ריאנה נהוגות מדיטציות החזיה (הדמיה, או ויזואליזציה), וכוללות לרוב החזיה של דמויות המכונות "היבטי בודהה", כמו גם מדיטציות מנטרה כגון "אום מאני פאדמה הום" - "היהלום מצוי בלוטוס". בזרם הזן נהוגה מדיטציית הזאזן. מדיטציות בהינדואיזם כוללות לרוב חזרה על מנטרה בסנסקריט, ועל פי הוודות הן מאפשרות להגיע למצב של "סמאדהי", איחוד עם היש.

ניתן לחלק את תרגולי המדיטציה לשני חלקים עיקרים: סביל ופעיל.

  • תרגול מדיטציה סביל הוא זה בו המתרגל אינו עושה דבר, אלא מניח לתהליך טבעי לחלוטין לקרות מעצמו. בתרגול הסביל המודעות מתפוגגת במהלך שינויים הבאים וחולפים באיברי החישה השונים של הגוף, באחד ממצבי המנוחה השונים (דוגמה: ישיבה תוך ערנות לתחושת הבאות וחולפות באיבר המגע כתוצאה מתהליך הנשימה).
  • בתרגול מדיטציה פעיל האדם יוזם פעולה המשפיעה על ההכרה כמו ריכוז תשומת הלב בקצה האף (דוגמה לפעולה הכרתית) או סיחרור סביב עצמו (דוגמה לפעולה פיזית).

דוגמאות לתרגולי מדיטציה:

  • הפניית קשב לתחושות סומטוסנסוריות (תחושות גוף) בחלק מסוים מהגוף (כגון מגע האוויר הנכנס והיוצא מהנחיריים) או למחשבות חולפות (ויפאסאנה, זאזן).
  • הפניית קשב לצלילים הבאים וחולפים באיבר השמיעה, או התמקדות בצליל אחד, למשל "אום".
  • הדמיה פנימית של מראות וסיטואציות (לאם רים).
  • ישיבה בעיניים פקוחות בחשיכה מוחלטת במשך שעה לפחות (מדיטציית חושך).
  • סיבוב במקום במהירות גדולה במשך 3/4 שעה (סחרור סופי).

תרגולי מדיטציה שונים: תרגול זאזן, מדיטציה דינמית, ויפאסאנה, סחרור סופי, סאג'ה יוגה, פאלון דאפא, דמיון מודרך, צ'י קונג, טאי צ'י, מדיטציה טרנסצנדנטלית ועוד.

מדיטציה ביהדות

במחצית השנייה של המאה העשרים פותחו שיטות רבות נוספות של "מדיטציה יהודית", למשל של הרב אריה קפלן או של זלמן שחטר-שלומי, חלקן תוך יבוא של טכניקות מהמזרח הרחוק או מתרבות הרוחניות העכשווית.

מדיטציה והשפעתה על המוח

מוח האדם מאופין בתכונות של גמישות ואדפטיביות ("פלסטיות") אשר ממשיכות להתקיים לאורך כל תקופת החיים. תכונות אלה מהוות "קרקע פורייה" לביצוע שינויים במוח על ידי התנסויות שונות בכל גיל. אחת ההתנסויות אשר להן השפעה ניכרת על תפקודי המוח היא מדיטציה. מחקרים שונים מהשנים האחרונות, אשר השתמשו במכשיר דימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI), הראו כי לפעילות מדיטטיבית ישנה השפעה המפחיתה רמות דחק (stress), לחץ דם, ואת מידת הכאב והסבל הנלווים למחלות כרוניות. כמו כן פעילות כזו משפרת את המערכת החיסונית ויכולה להיטיב בהפרעות כמו דיכאון, הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות.

פלסטיות המוח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלסטיות של מערכת העצבים

פלסטיות היא תכונה בסיסית של מערכת העצבים, אשר קיימת גם באורגניזמים פשוטים ומוגדרת כיכולתה של מערכת העצבים המרכזית להשתנות. שינויים אלה יכולים להתרחש כתוצאה מגורמים שונים, החל מהתפתחות נורמלית והבשלת האורגניזם, דרך רכישת מיומנויות חדשות אצל אנשים צעירים ובוגרים וכלה בהופעת נזק למערכת העצבים המרכזית ומהזנחה סנסורית. השינויים המתחוללים במעגלים העצביים במוח משקפים השתנות של מעגלים קיימים או יצירה של מעגלים חדשים. המקום בו נראים שינויים אלה הם בצמתים בין הנוירונים הקרויים "סינפסה" (בשל מורכבות מערכת הנוירונים והסינפסות במוח, ניתן רק לאמוד את השינוי במספרן אך לא לספור אותן באופן מדויק). שינויים אלה מתרחשים בתיאום עם שינויים בהתנהגות או בתפקודים פסיכולוגיים.

הפלסטיות הנוירולוגית מתרחשת בשתי דרכים:

  1. Experience Expected – דרך זו מתרחשת ב"תקופות קריטיות". המוח נוצר עם תבנית הזקוקה לחשיפה לגירויים מסוימים או להתנסויות מסוימות בתקופת התפתחות קבועה וזאת כדי לאפשר לתפקודים מסוימים להתפתח באופן היעיל והטוב ביותר. חסימת החשיפה לגירויים מסוימים ב"תקופה הקריטית" יכולה להביא לנזק כמעט בלתי הפיך או קשה מאוד לשינוי. (דוגמה למערכות המתפתחות באופן זה: מערכת הראיה, לימוד שפה ראשונה והתפתחות רגשית).
  2. Experience Dependent – דרך זו יכולה להתרחש בכל גיל וקשורה ללמידה ולזיכרון. מערכת העצבים הגמישה משתנה בהתאם להתנסויות שונות אותן האדם חווה.

לפי התפיסה המסורתית, למוח יש יכולת להשתנות רק בגילאים צעירים בהם הוא עודו מתפתח. עם זאת, המדע הוכיח כי תכונת הפלסטיות ממשיכה לאפיין את המוח עד ליום מותו. מחקרים שונים וסיפורי חיים מראים כי על ידי אימון של המוח ניתן לבצע שינוי מהותי בתפקודים שונים, כאשר לכל תפקוד מוחי נדרש אימון מסוג שונה. הפסיכיאטר נורמן דוידג' בספרו "המוח הגמיש" מציג מקרים לפיהם אנשים הצליחו לסגל את עצמם לשינויים כדוגמת העלאת רמת משכל, התגברות על כאבי רפאים (פנטום), טיפול בהפרעות אובססיביות, ותיקון לקויות למידה. כדבריו: "בתנאים הנכונים, לימוד ותרגול של מיומנות חדשה עשויים לחולל שינויים במאות מיליוני, ואולי במיליארדי החיבורים שבין תאי העצב במפות המוח שלנו" (דוידג', 2009, 57).

השפעת המדיטציה על אזורים שונים במוח

טווח רחב של השפעות מוחיות נמצאו בקרב מתרגלי מדיטציה וותיקים (מספר שנים) ומתרגילי מדיטציה טירונים (מספר שעות עד מספר חודשים). נכון ל-2017 דווחו כבר למעלה מ-120 מחקרים שבדקו כיצד מדיטציה משפיעה על מבנה ותפקוד אזורי מוח שונים. השינויים הללו, במבנה המוחי ובתפקוד המוחי מיוחסים להשפעה של מדיטציה על מגוון תפקודים והתנהגויות, כגון מערכות קוגניטיביות (לדוגמה, הגברת פונקציות ניהוליות של קשב, שיפור זיכרון העבודה, שיפור יכולת האינטרוספקציה, ושיפור בהבחנה תפיסתית), שינויי התנהגות (לדוגמה, הגברת התנהגות פרו-חברתית וחמלה), שיפור מערכת החיסון, ואפילו הפחתת סימפטומים קליניים של הפרעות נפשיות כגון חרדה ודיכאון[5]. טכניקות מדיטציה שונות נבדלות זו מזו במטרות, בהיקף, ובקושי של כל טכניקה, דבר המוביל לגיוס אזורים מוחיים שונים בעוצמות שונות. לדוגמה, מתרגלי זן (Zen) נוטים להפעיל מנגנונים של קשב פתוח ומודעות לרגע הנוכחי ולכל מה שמתרחש בו, תרגולי ויפאסנה מביאים תשומת לב מכוונת לחוויה הגופנית ותרגולי שמאטה מטפחים יכולות של ריכוז חד נקודתי[5]. למרות ההבדלים בתרגולים השונים ובהשפעות השונות שלהם על המוח, אותרו כמה מערכות ואזורים מוחיים שמושפעים מרוב סוגי המדיטציה:

המערכת הלימבית: מיקומה האנטומי של המערכת הלימבית מאפשר לה לחבר בין העולם החיצוני (המערכות החושיות) לעולם הפנימי (המערכת האוטונומית) ולתקשר עם אזורים גבוהים במוח. חלק מהפונקציות העיקריות שמיוחסות למערכת זו הן יצירת רגשות, מוטיבציה וזיכרון לטווח ארוך. תרגולי מדיטציה שונים משפיעים על תפקוד החלקים השונים במערכת ועל הקישוריות שלה עם אזורי מוח אחרים. הממצאים העיקריים בהקשר של המערכת הלימבית נוגעים לאמיגדלה (מוכרת לרוב כאזור רגשי המקושר לתהליכים של פחד ומעורבת בוויסות הפעולה של המערכת ההורמונלית ושל מערכת העצבים האוטונומית), ולפיהם קיים מתאם שלילי בין פעילות האמיגדלה לתרגולי מדיטציה[6]. כמו כן נמצאו השפעות על הקישוריות בין אזורים קדמיים האחראים על שליטה ובקרה לתפקוד האמיגדלה[7]. שינויים אלה מיוחסים לוויסות של המערכות הקדמיות על תפקוד האמיגדלה וכתוצאה מכך שיפור יכולות של וויסות רגשי ואותרו כבר לאחר שישה שבועות של אימון מדיטציה[7]. אזור נוסף אשר מקושר רבות לתרגולי מדיטציה ונמצא גם הוא במערכת הלימבית הוא ההיפוקמפוס. מחקרים מצביעים על עליה בנפח ההיפוקמפוס בקרב מתרגלי מדיטציה[7]. ההיפוקמפוס משחק תפקיד חשוב ביצירת זיכרונות כמו גם בלמידה רגשית, דבר המתבטא ביצירת תגובה רגשית שלוקחת בחשבון את ההקשר שבה התגובה מופקת. ניוון בהיפוקמפוס מקושר להפרעות קליניות רבות הכוללות לחץ, חרדה ודיכאון. מחקרים בחולדות הדגימו שההיפוקמפוס רגיש לגורמים סביבתיים מסוימים, ושלגורמים מיטיביים (למשל, סביבת למידה תומכת), השפעות מגנות על ההיפוקמפוס במצבי לחץ. אחת האפשרויות היא שתרגולי מדיטציה מגבירים את עמידותו של ההיפוקמפוס מול גורמי לחץ על ידי יצירת שינויים מבניים דומים לאלו שנגרמים על ידי גורמים סביבתיים וששינויים אלו תורמים להשפעות המיטביות של מדיטציה על בריאות נפשית[5].

אינסולה, הקורטקס הסומטוסנסורי ופיתול החגורה הקדמי: מחקרים מראים כי תחושת מודעות לגוף מוגברת בעקבות תרגולי מדיטציה שונים. האינסולה קשורה באופן עקבי למודעות למצבים הפנימיים של הגוף, כולל הנשימה, קצב הלב וכו'[5]. הקורטקס הסומטומוטורי הראשוני והמשני הם מרכזי קליפת המוח העיקריים לעיבוד מידע מישושי (מגע, כאב ותפיסה מודעת)[5]. פיתול החגורה הקדמי אחראי על ויסות עצמי, שליטה עצמית, פתרון בעיות ממוקד ותגובות התנהגותיות אדפטיביות בתנאים משתנים[5] מחקרים מצביעים על שינויים באזורים אלו בעקבות תרגולי מדיטציה[5]. כיוון שאזורים אלו קשורים לחוויה הסובייקטיבית של כאב, שינויים באזורים אלו מיוחסים לממצאים המראים כי בקרב מתרגלי מדיטציה וותיקים יש סובלנות גבוהה יותר לכאב (או רגישות כאב נמוכה יותר) בהשוואה לאנשים שלא מתרגלים מדיטציה. ההבדלים המבניים באינסולה ובקורטקס הסומטוסנסורי מיוחסים ליכולת של מתרגלי מדיטציה להתמקד בתכונות החושיות של גירויים כואבים ולא נעימים, במקום בהכרה הרגשית והקוגניטיבית שעשויה להתלוות אליהם. שינויים בפיתול החגורה הקדמי מיוחסים לשיפור בויסות כאב, ויסות רגשי, מודעות רגשית, רגולציה רגשית ופתרון בעיות[5].

רשת מצב ברירת המחדל (DMN): מערכת אשר פועלת בעיקר במצב שבו אין התעסקות במטרה נקודתית אלא במצב של נדידת מחשבות. פעילות המערכת נמדדת בעיקר על ידי קישוריות בין אזורים קידמיים (קליפת המוח הקדם-מצחית) כמו גם האינסולה ופיתול החגורה הקדמי. המחקרים בתחום מראים שינויים תפקודיים בקרב מתרגלי מדיטציה בין האזורים השונים: ירידה בפעילות והקישוריות בין אזורים קדמיים, עלייה בקישוריות בין פיתול החגורה הקדמי והאינסולה, כמו גם עלייה כללית בפעילות האינסולה. תוצאות אלה מצביעות על עלייה במודעות עצמית ויכולות קשב. בנוסף, במספר מחקרים נמצאה ירידה בפעילות מערכת ה-DMN, אשר פעילות מוגברת בה מקושרת להפרעות מצב רוח ורומינציה של מחשבות ([7][6]).

השפעות המדיטציה על יכולות למידה

ליכולת הקשב השפעה קריטית על התהליך המנטאלי המרכזי בלמידה. בעולם המודרני, מתייחסים לקשב כמורכב משני חלקים: עלייה בזרם המידע וחיפוש אישי לביצוע מספר פעילויות באופן סימולטני או חיפוש אחר מספר גירויים. לפיצול קשב גם כן השפעה חשובה על ביצועי הלומד, דוגמה לכך ניתן לראות למשל במחקר שבדק ביצוע של מספר משימות באותו זמן. המחקר הראה כי נוכחותה של משימה משנית קידם בעיקר למידה של שינון בעל פה. בניגוד לכך, הסטת קשב למשימה אחת קידמה יכולת נוספת של הכללת המידע הנלמד למצבים חדשים.

מדיטציה ונוירופידבק

נמצא במחקרים רבים שבאמצעות תרגול קבוע של מדיטציה, ניתן להפיק את אותן תועלות של טיפול בנוירופידבק עבור מגוון רחב של הפרעות, כגון: קשב וריכוז, נדודי שינה, חרדה, דיכאון, אפילפסיה, התמכרות, אוטיזם ועוד. מכיוון שגם מדיטציה וגם נוירופידבק משמשות כשיטות לאימון מצבים נפשיים, ההנחה הרווחת היא ששתי השיטות גורמות לשינויים פלסטיים דומים במוח, ולכן יכולות לסייע לסוגי הפרעות דומות.

אחת ההשערות להסבר הדמיון בין מדיטציה ונוירופידבק, היא שלשתיהן השפעה חיובית של שיפור רמת הקשב והשליטה הקוגניטיבית, אשר מסייעות בוויסות הריכוז והרגש.

ביקורת מחקרית

על-אף ריבוי הממצאים הקושרים בין תרגולי מדיטציה לדפוסים מוחיים שונים, ולמרות השיפור העצום במכשור המשמש למחקרים מוחיים, עדיין קיימות מגבלות ושאלות רבות שהמדע מתקשה לספק להן מענה.

  • מבחינה סטטיסטית, רובם המוחלט של המחקרים בנושא אינם מצביעים על סיבתיות, אלא על מִתְאָם, כלומר על קיומו של קשר כלשהו בין הפעילות המדיטטיבית לפעילות המוחית הנצפית. פרופסור פרננדו וידאל, היסטוריון של מדעי ההתנהגות, כותב ביחס למחקרי fMRI: "אף שרבות מהנוירו-דיסציפלינות משגשגות כיום, רוב המחקרים בתחומים הללו מראים בסך הכול שפעילות מוחית כלשהי – שמשמעותה אינה ברורה – מתנהלת במקביל להתנהגות כלשהי. דוגמה לכך היא הקביעה כי הדמיה מוחית מוכיחה את יתרונות המדיטציה מפני שהיא מראה כי מדיטציה 'משנה את המוח'. קביעה זו חזרה והדהדה בתקשורת וברחבי הרשת, אבל זוהי טענה מיותרת ומנופחת יתר על המידה: מיותרת משום שאנחנו יודעים שכל פעילות משנה בהכרח את המוח, ומנופחת משום שהשלכותיה של פעילות כזאת או אחרת – השלכות חיוביות, במקרה של מדיטציה – אינן הופכות תקפות יותר כאשר מוצגת קורלציה עם פעילות עצבית כלשהי. זה אופיים של רוב ה'ממצאים' שמציעות הנוירו-דיסציפלינות, אך היקף הפרסום והתהודה ש'הממצאים' הללו זוכים להם חושף עד כמה חִלחלה הגישה הנוירוצנטרית להבנה שלנו את עצמנו."[8]
  • מרבית המחקרים משווים בין מתרגלים ותיקים לבין מתרגלים טירונים, וניתן לספק מספר הסברים חלופיים להבדלים בין שתי האוכלוסיות: ראשית, ייתכן כי ההבדלים שנמצאו בין שתי האוכלוסיות נובעים מסגנון אישיות ומאורח חיים שונה המאפיין את האנשים שנוטים לתרגל יותר מדיטציה, ולא מהשפעות התרגול עצמו. שנית, הבדלים אלו עשויים לשקף מבנים מוחיים מסוימים שהתקיימו עוד לפני התרגולים, והם אלו שהובילו אנשים מסוימים לעסוק במדיטציה באופן יותר אינטנסיבי מאחרים.
  • בשנת 2018 התפרסמה במגזין Scientific Report (השייך לכתב העת Nature) מטא-אנליזה שסקרה מחקרים בפסיכולוגיה אשר דיווחו על ההשפעות החברתיות החיוביות של המדיטציה. המאמר העלה תהיות באשר ליכולתה של המדיטציה לקדם התנהגות חברתית חיובית, ציין את היעדר ההתייחסות המחקרית להשפעות שליליות אפשריות של המדיטציה, ואף הצביע על כשלים מתודולוגיים רבים במחקר המדעי בתחום[9][10].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. נאוה לויט בן נון ואסף פדרמן, כיצד מדיטציה עשויה להשפיע על המוח ולחזק את מערכת החיסון ואת תאי הגוף, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
  2. דנה פלג, מחקר: תרגול מדיטציה מאט הזדקנות המוח, באתר ynet, 16 בפברואר 2015
  3. 3.0 3.1 Dahl, C. J., Lutz, A., & Davidson, R. J., Reconstructing and deconstructing the self: cognitive mechanisms in meditation practice, Trends in cognitive sciences
  4. Lutz, A., Slagter, H. A., Dunne, J. D., & Davidson, R. J., Attention regulation and monitoring in meditation, Trends in cognitive sciences
  5. 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 Fox, K. C., Nijeboer, S., Dixon, M. L., Floman, J. L., Ellamil, M., Rumak, S. P., & Christoff, K, Is meditation associated with altered brain structure? A systematic review and meta-analysis of morphometric neuroimaging in meditation practitioners, Neuroscience & Biobehavioral Reviews
  6. 6.0 6.1 Kirk, V., Fatola, C., & Gonzalez, M. R., ystematic Review of Mindfulness Induced Neuroplasticity in Adults: Potential Areas of Interest for the Maturing Adolescent Brain, Journal of Childhood & Developmental Disorders
  7. 7.0 7.1 7.2 7.3 Tang, Y. Y., Hölzel, B. K., & Posner, M. I., The neuroscience of mindfulness meditation., Nature Reviews Neuroscience
  8. כך הפכנו למוח שלנו // פרננדו וידאל • הזמן הזה, hazmanhazeh.org.il
  9. https://www.nature.com/articles/s41598-018-20299-z
  10. https://alaxon.co.il/article/שום-דבר-או-לא-כלום/