מדינת נאו-אינקה
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה אבסולוטית |
| שפה נפוצה | קצ'ואה |
| עיר בירה | וילקבמבה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אמריקה הדרומית |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1537 |
| פירוק | הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה |
| תאריך | 1572 |
| ישות קודמת | אימפריית האינקה |
| ישות יורשת | האימפריה הספרדית |
| שליטים בולטים |
מאנקו אינקה יופאנקי (מנהיג ראשון) טופאק אמארו (מנהיג אחרון) |
| דמוגרפיה | |
| דת | דת האינקה |
| שונות | |
 | |
| גבולות מדינת נאו-אינקה בשיא התפשטותה | |
מדינת נאו-אינקה (בספרדית: Estado neoincaico) או גם ממלכת וילקבמבה (Reino de Vilcabamba) הייתה מדינת של האינקה שהוקמה ב-1537 בווילקבמבה על ידי מאנקו אינקה יופאנקי (בנו של קיסר האינקה ואיינה קאפאק). היא נחשבת לשריד של אימפריית האינקה (1438–1533), שהתמוטטה לאחר הכיבוש הספרדי באמצע שנות ה-30 של המאה ה-16. מדינת נאו-אינקה התקיימה עד 1572, אז נכבש מעוז האינקה האחרון, והשליט האחרון, טופאק אמארו (בנו של מאנקו), נשבה והוצא להורג.
היסטוריה
נסיגת האינקה לווילקבמבה
אזור וילקבמבה היה חלק מאימפריית האינקה מאז שלטונו של פאצ'אקוטי (1438–1471). במהלך הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה הכתיר הקונקיסטאדור פרנסיסקו פיסארו את טופאק ואייפה (Túpac Huallpa), אחיו של אטוואלפה, קיסר האינקה האחרון, כקיסר (בפועל "שליט בובה"). טופאק ואייפה מת חודשיים אחרי הכתרתו. לאחר מותו, הצטרף אחיו החורג, מאנקו אינקה יופאנקי לפרנסיסקו פיסארו ודייגו דה אלמגרו. כשהכוח של פיסארו הגיע לקוסקו, בירת אימפריית האינקה, ביקש פיסארו מהקאסיקים להכיר במאנקו בתור הקיסר שלהם. לאחר מכן הצטרף מאנקו אינקה לדייגו דה אלמגרו ולארננדו דה סוטו במרדף אחר קיסקיס, המפקד של צבאו של אטוואלפה.
כאשר פרנסיסקו פיסארו עזב את קוסקו עם אלמגרו בדרך לחאוחה (אנ') במרדף אחר קיסקיס, הוא השאיר את אחיו הצעירים גונסאלו (אנ') וחואן פיסארו (אנ') כמושלים מטעמו, וחיל מצב של מאה ותשעים איש בעיר. האחים של פיסארו התעללו במאנקו אינקה (בין השאר גונסאלו חטף את אשתו של מאנקו אינקה) עד שבסופו של דבר הוא ניסה להימלט בשנת 1535. הוא נכשל, נלכד ונכלא. ארננדו פיסארו (אנ'), שחזר אז מספרד בשליחות אחיו אל מלך ספרד, שחרר אותו ואף התיר לו לצאת למסע דתי שבו, כך הבטיח לו מאנקו, הוא ישוב עם פסל זהב גדול של אביו ואיינה קאפאק. זו הייתה טעות מצידו של פיסארו. בפועל ארגן מאנקו אינקה באמצעות שליחיו מרד נגד הספרדים והורה לגייס את כל הלוחמים שניתן היה. הוא הצליח לגייס צבא של 200,000 לוחמי אינקה והטיל מצור על קוסקו בתחילת 1536. במקביל שלח מאנקו את קיסו יופאנקי (Quiso Yupanqui), אחד ממצביאיו, לעצור כל ניסיון להגיש סיוע לעיר הנצורה. קיסו הצליח להשמיד ארבע משלחות סיוע שנשלחו על ידי פרנסיסקו פיסארו מלימה, שזה עתה נוסדה, על ידי הטמנת מארבים בקניונים שבהם הספרדים לא היו מסוגלים להשתמש בסוסיהם. כשהוא מעודד מהצלחות אלו, הורה מאנקו לקיסו להשמיד גם את לימה. אלא שלימה הייתה במישור והספרדים השתמשו בסוסיהם והצליחו להרוג את קיסו ושאר המפקדים שנעו בראש צבא האינקה התוקף, וצבא האינקה התפזר.
בתקופת המצור עבר מאנקו אינקה להתגורר באויאנטאיטמבו, עיירה קרובה לקוסקו. ארננדו פיסארו ניסה ללכוד אותו באמצעות חיל משלוח שיצא מקוסקו, אבל העיירה הייתה מוגנת היטב ולאחר שהאינקה הציפו את השטח שבו היה חיל המשלוח (מה שמנע הפעלת סוסים) נאלץ ארננדו לסגת. לאחר עשרה חודשים של מצור כשדייגו דה אלמגרו שב ממסעו הכושל לצ'ילה והתקרב עם צבאו לקוסקו נאלץ מאנקו להפסיק את המצור. אלמגרו השתלט על קוסקו והכתיר את אחיו למחצה של מאנקו אינקה פאויו אינקה כקיסר האינקה, (בפועל שליט בובה).
מאנקו אינקה החליט שאויאנטאיטמבו קרובה מדי לקוסקו שבשליטת הספרדים, והוא נסוג מערבה למרכז האינקה בוויטקוס. דייגו דה אלמגרו שלח את הסגן שלו, היהודי המומר רודריגו אורגונייס (אנ'), לרדוף אחריו עם 300 ספרדים ובני ברית אינדיאנים רבים. אורגונייס כבש את ויטקוס ביולי 1537, בזז אותה ולקח שבויים רבים, אך מאנקו נמלט.
בשנת 1539 שרד מאנקו אינקה פשיטה נוספת של הספרדים בפיקודו של גונסאלו פיסארו (אנ') שכללה חיל משלוח ובו 300 חיילים ספרדים ובני ברית אינדיאנים. הספרדים והאינקה נלחמו בקרב בוואיינה פוקארה (Huayna Pukara - מבצר ואיינה), ממערב לוויטקוס. מספר ספרדים ואינדיאנים נהרגו, אך מאנקו שוב נמלט. פיסארו שהה באזור יותר מחודשיים בחיפוש אחר מאנקו ללא הצלחה, אך לכד את אשתו הראשית של מאנקו, קורה אוקיו (Cura Ocllo), והיא הוצאה להורג תוך עינויים קשים.
דו-קיום עם האימפריה הספרדית
מאנקו נמלט לג'ונגלים הנידחים של וילקבמבה שם ייסד את מדינת נאו-אינקה. וילקבמבה הפכה לבירת המדינה עד מותו של טופאק אמארו בשנת 1572. משם המשיך מאנקו אינקה בהתקפותיו נגד בני הוואנקה (אנ') (אחד מבעלי בריתם החשובים של הספרדים), תוך הצלחה מסוימת לאחר קרבות עזים, ועד לרמות של בוליביה של ימינו, שם לאחר קרבות רבים הובס צבאו. מאנקו נרצח ב-1544 במרכז האינקה של ויטקוס על ידי ספרדים מצבאו של דייגו דה אלמגרו. הם קיבלו מקלט במדינת נאו-אינקה משום שקודם לכן רצחו את פרנסיסקו פיסארו שאחיו הוציא להורג את אלמגרו. כול הרוצחים נתפסו והוצאו להורג על ידי חייליו של מאנקו.
את מאנקו ירש בנו סאיירי טופאק (Sayri Túpac). הוא היה אז בן חמש. הוא הפך לקיסר בווילקבמבה, ומלך במשך עשר שנים בעזרת עוצרים. זו הייתה תקופה של שלום עם הספרדים. המשנה למלך פדרו דה לה גאסקה (אנ') הציע לספק לסאיירי טופאק אדמות ובתים בקוסקו אם יצא מווילקבמבה המבודדת. סאיירי טופאק הסכים, אבל במהלך ההכנות מת לפתע קרוב משפחתו פאויו אינקה. זה נתפס כסימן רע (או סימן לבגידה ספרדית), וסאיירי טופאק נשאר בווילקבמבה. בשנת 1557 סאיירי טופאק אכן הסכים לעזוב את וילקבמבה ונסע אל המשנה למלך הורטאדו בלימה. סאיירי טופאק ויתר על תביעתו לאימפריית האינקה ונטבל לנצרות בשם דייגו. בתמורה הוא קיבל חנינה מלאה, את התואר נסיך יוקאי, ואחוזות גדולות עם הכנסות עשירות. הוא הפך לתושב ביוקאי, מסע של יום מצפון-מזרח לקוסקו. באופן משמעותי, הוא השאיר מאחוריו את המצנפת עם הגדילים האדומים המלכותיים, סמל לסמכות קיסר האינקה.
בשנת 1561 מת סאיירי טופאק בפתאומיות, ואחיו למחצה טיטו קוסי יופאנקי (Titu Cusi Yupanqui) השתלט על וילקבמבה. במהלך שלטונו בווילקבמבה רצה המושל הכללי הזמני של פרו לופה גרסיה דה קסטרו (Lope Garcia de Castro) לנהל עמו משא ומתן. מטרת המשא ומתן הייתה להבטיח שקוסי יעזוב את וילקבמבה ויקבל פנסיה מהכתר הספרדי. לאחר שהמשא ומתן התקדם, בסביבות 1568, הוטבל טיטי קוסי לנצרות קתולית, בשם דייגו דה קסטרו.
טופאק אמארו הפך לשליט האינקה לאחר מותו הפתאומי של טיטו קוסי בשנת 1571. בשלב זה הספרדים עדיין לא היו מודעים למותו של הסאפה אינקה הקודם, ושלחו באופן שגרתי שני שגרירים להמשיך במשא ומתן עם טיטו קוסי. שניהם הוצאו להורג על הגבול על ידי מפקד מהאינקה. תוך שימוש בהצדקה לפיה בני האינקה "הפרו את החוק שאסור להפר שנקבע על ידי כל אומות העולם בנוגע לשגרירים" החליט המשנה למלך החדש, פרנסיסקו דה טולדו, לתקוף ולכבוש את וילקבמבה. הוא הכריז מלחמה נגד מדינת נאו-אינקה ב-14 באפריל 1572.
הכיבוש הסופי
תוך שבועיים לאחר הכרזת המלחמה כבשה קבוצה קטנה של חיילים ספרדים גשר מפתח על גבול מדינת נאו-אינקה. ב-1 ביוני 1572 החלה העימות הראשון של המלחמה בעמק וילקבמבה. בני האינקה תקפו בתחילה במורל גבוה, אף על פי שהחימוש שלהם היה גרוע. שוב ושוב, האינקה ניסו לפרוץ את המצור שהטילו הספרדים ובני בריתם הילידים, אך נאלצו לסגת. ב-23 ביוני נכנע מבצר ואיינה פוקרה (Huayna Pucará) לאש התותחים הספרדית. צבא האינקה שנמצא כעת בנסיגה בחר לנטוש את עירם האחרונה ולצאת לג'ונגל כדי להתארגן מחדש. ב-24 ביוני הספרדים נכנסו לווילקבמבה ומצאו אותה נטושה והסאפה אינקה נעלם. העיר נהרסה כליל ומדינת נאו-אינקה חדלה רשמית להתקיים. טופק אמארו נתפס מאוחר יותר והוצא להורג על ידי הספרדים.
אימוץ שיטות הלחימה של הספרדים
צבא האינקה אימץ נשק אירופי במהירות; לוחמים רבים לכדו קסדות, מגנים וחרבות במהלך ההתנגשויות הראשוניות עם האירופים ולמדו במהירות כיצד להשתמש בהם. בניגוד בולט לכמה תרבויות אינדיאניות אחרות, כמו האצטקים, האינקה היו להוטים לשלוט בנשק שהיה "זר" להם לחלוטין. כבר בשנת 1537, כאשר מאנקו אינקה הביס את הספרדים באויאנטאיטמבו הגיעו לרשותם כלי נשק ספרדיים מתקדמים יותר, כולל ארקבוזים, תותחים וקשתות מוצלבות. בשלבים המאוחרים יותר של המצור על קוסקו, הספרדים כבר דיווחו שלוחמי האינקה השתמשו בכלי נשק שלל וכן בסוסים בהצלחה מסוימת. מאנקו אינקה אף הכריח אירופאים שנשבו לייצר אבק שריפה עבור צבאו. בני האינקה גם ניסו לאמץ כמה טקטיקות קרב אירופאיות: בהזדמנות אחת לפחות, קבוצה של לוחמי האינקה הקימה יחידה הדוקה, המבוססת על תורת הקרב של ספרדי שנתפס, והשתמשה בקשתות, בקלעים ובחיצים שלהם בצורה מסוימת. כדי להשיג קצב אש מהיר יותר. בשנת 1538 תועד מאנקו אינקה כמיומן מספיק כדי לרכוב על סוס לקרב. בשלב זה, הוא ושלושה מאציליו תועדו כמי שביצעו הסתערות פרשים שהשמידה חיל רגלים ספרדי חזק של 30 איש.[1] עם זאת, המיומנות של האינקה בשימוש בכלי נשק מודרניים עדיין הייתה חסרה בשלב זה, והכרוניקן פדרו פיסארו דיווח שלעיתים קרובות הרובאים של האינקה שהשתמשו בארקבוזים החטיאו משום שלא ידעו כיצד לטעון את הכדורים. בקרבות 1536–1538 בין האינקה לספרדים, לא גרמו כלי הנשק האירופיים שנפלו בידי האינקה הבדל מוחשי.
בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-16, מספר פליטים ספרדים לימדו את לוחמי האינקה כיצד להשתמש בנשק ספרדי במלוא הפוטנציאל שלהם. בסך הכל, לקח לאינקה כשני עשורים לגשר על הפער הטכנולוגי עם הספרדים. בשנות ה-60 של המאה ה-16, תועד כי בני אינקה רבים פיתחו מיומנות ניכרת בשימוש בארקבוזים וברכיבה על סוסים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 314). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
