ואיינה קאפאק
| קובץ:Retrato de Huayna Cápac.jpg |
ואיינה קאפאק (בקצ'ואה: Wayna Qhapaq, בספרדית: Huayna Cápac; סביבות 1467–1527) היה קיסר האינקה האחד-עשר (שלט 1493–1527) של אימפריית האינקה. אביו היה טופאק אינקה יופאנקי, ובניו היו הקיסרים ואסקאר ואטוואלפה. הוא השלים את מסכת הכיבושים של קודמיו כשהשתלט על החלקים המזרחיים של פרו ואקוודור, אך הוא גם זרע את המחלוקת שעתידה הייתה להכשיל את האינקה.
רקע ומשפחה
המקום והתאריך המדויק של לידתו של ואיינה קאפאק אינם ידועים. אף על פי שהוא גדל בקוסקו, ייתכן שהוא נולד ב-1468 בטומבמבה (קואנקה של ימינו) ובילה שם חלק מילדותו. הוא היה בנו של הקיסר טופאק אינקה יופאנקי (שלט בשנים 1471–1493) שהרחיב את שלטון האינקה צפונה לתוך אקוודור של ימינו, תהליך שנמשך על ידי ואיינה קאפאק.
אשתו הראשונה של ואיינה קאפאק הייתה אחותו, הקויה (המלכה) "קוסי רימאי" (Kusi Rimay). היא מתה בתחילת שלטונו של בעלה ולא ילדה לו יורשים זכרים. ואיינה קאפאק נישא לאחות נוספת, ראווה אוקיו (Rawa Okllo), כאשתו המלכותית. היא ילדה לו בן שעתיד למלוך כקיסר ואסקאר. בנוסף לקוסי רימאי וראווה אוקיו, היו לוואיינה קאפאק יותר מ-50 נשים והן ילדו לו יותר מ-50 בנים וכ-200 ילדים בסך הכל.[1]
בניו כללו את נינאן קויוצ'י (Ninan Cuyochi, נסיך הכתר), אטוואלפה, טופאק ואייפה (Túpac Huallpa), מאנקו אינקה יופאנקי, פאויו אינקה שעתידים לקבל את תואר הקיסר (סאפה אינקה), חלקם כשליטי בובה של הספרדים.
ביוגרפיה
בתור "ילד צ'יף" או "ילד ריבון", היה לוואיינה קאפאק מורה, ואייפאייה (Wallpaya) אחיינו של טופאק אינקה יופאנקי. מזימתו של מורה זה לקבל את תואר הקיסר התגלתה על ידי דודו, המושל ואמאן אצ'צ'י, אשר הרג את ואייפאייה.[2]
בדרום המשיך ואיינה קאפאק בהרחבת אימפריית האינקה לצ'ילה וארגנטינה של ימינו וניסה לספח שטחים לכיוון צפון במה שהם כיום אקוודור ודרום קולומביה.
באקוודור, שנודעה בעבר כממלכת קיטו, שילב ואיינה קאפאק את קונפדרציית קיטו באימפריית האינקה לאחר שהתחתן עם מלכת קיטו פאצ'ה דוצ'יצ'לה שיריס ה-16 (Paccha Duchicela Shyris XVI) על מנת לעצור מלחמה ממושכת. מנישואים אלה נולד אטוואלפה (1502 לספירה) בקרנקי (Caranqui) אקוודור. אטאוולפה היה אמור לרשת את ממלכת קיטו, על פי צוואתו של אביו ואיינה קאפאק, ומאוחר יותר הפך לקיסר האינקה לאחר שהביס את אחיו, קיסר האינקה ואסקאר במלחמת האזרחים, בעקבות הניסיון של ואסקאר אינקה לכבוש את ממלכת קיטו לאחר שבע שנים של שלום. אקוודור התחבבה על ואיינה קאפאק והוא בילה שם את רוב זמנו, והקים ערים כמו אטונטאקי (אנ'). בירת האימפריה הייתה בקוסקו, ואיינה קאפאק בנה מחדש את קיטו כדי להפוך אותה ל"בירה השנייה" של האימפריה.
בתור סאפה אינקה, הוא גם בנה מצפי כוכבים באקוודור כמו אתר אינגפירקה (אנ'). ואיינה קאפאק קיווה להקים מעוז צפוני בעיר טומבמבה באקוודור, שבה חיו בני הקניארי (Cañari). בעמק ה"קדוש", עדיין ניתן למצוא את השרידים הדלילים של אחת מאחוזותיו של ואיינה קאפאק והארמון הכפרי שלו בשם קיספוואנקה (אנ') בעיירה אורובמבה (אנ') של ימינו.
בבוליביה של ימינו היה ואיינה קאפאק אחראי לפיתוח קוצ'במבה כמרכז חקלאי ומנהלתי חשוב, עם יותר מאלפיים ממגורות (קולקה) שנבנו באזור לאחסון תירס. צפונה יותר באקוודור, ניסו כוחותיו של ואיינה קאפאק להתרחב אל השפלה של אגן האמזונס, עד לנהר צ'ינצ'יפה (אנ'), אך הם נהדפו לאחור על ידי השואר (אנ').[3]
ואיינה קאפאק רכש חיבה מיוחדת למרכז האנדים הפרואני ולגולות הכותרת המקומיות שלו; הוא מתועד כמי שנפש באגם צ'ינצ'ייקוצ'ה (אנ') ברמת בומבון. רפסודות רבות של האינקה הובאו לאגם ישירות מאקוודור לשם השעשוע שלו.[4]
בדרכה לקוסקו, לאחר מותו של ואיינה קאפאק בקיטו, נעצרה התהלוכה הנושאת את גופתו בסביבת שוושה (Shawsha), עיר במרכז האנדים הפרואני, מתוך הכרה בחיבה לאזור שחש לאזור ומשום שהתושבים היו מהנאמנים ביותר למטרותיו.
אימפריית האינקה הגיעה לשיא גודלה ועוצמתה תחת שלטונו, והשתרעה על פני רוב בוליביה, פרו, ארגנטינה, צ'ילה, אקוודור ודרום-מערב קולומביה של ימינו. היא כללה שטח שונים מהאנדים הקפואים הגבוהים ועד הביצות הצפופות ביותר. נתיניו כללו יותר ממאתיים קבוצות אתניות שונות, כל אחת עם מנהגיה והשפות שלה. האימפריה השתרעה לאורך 3,500 קילומטרים מצפון לדרום, שכללה את חוף האוקיינוס השקט במערב ואת הרי האנדים בדרום-מזרח ואגן האמזונאס במזרח.[5]
למרות האתגרים הגאוגרפיים והתרבותיים, אימפריית האינקה או "טוואנטינסויו" (Tawantinsuyu, "ארבעת האזורים המאוחדים") הייתה מתוחכמת לזמנה ולמקומה. בשיאה, היו בה ערים מונומנטליות, מקדשים, מבצרים מאבן מתוכננים להפליא, דרכים שנחצבו במדרונות הרי הגרניט, טרסות חקלאיות מסיביות ועבודות הידראוליות. כשליט מסור, תרם ואיינה קאפאק רבות כדי לשפר את חיי עמו. בנוסף לבניית מקדשים ועבודות אחרות, הוא הורה להרחיב מאוד את מערכת הדרכים של האינקה. הוא בנה לאורכה מחסנים (קולקה) למזון כך שניתן היה להגיש במהירות סיוע לכל מי שנמצא בסכנת רעב.
ואיינה קאפאק ידע על הגעת הספרדים לחופי האימפריה שלו כבר ב-1515.
מוות ומורשת
ואיינה קאפאק מת בשנת 1527. כאשר הוא חזר לקיטו הוא כבר היה חולה בקדחת בזמן המערכה הצבאית בקולומביה של ימינו (אם כי כמה היסטוריונים חולקים על כך), כנראה כתוצאה מהכנסת מחלה אירופאית כמו חצבת או אבעבועות שחורות, הספרדים הביאו איתם מגוון רחב של מחלות קטלניות לאמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, ולאינדיאנים לא הייתה חסינות נרכשת נגדם. מיליוני תושבים מתו במגפה זו, כולל אחיו של ואיינה, אוקי טופאק אינקה (Auqui Tupac Inca), ובנו הבכור של ואיינה, נינאן קויוצ'י (Ninan Kuyuchi). בניו: אטוואלפה אינקה וואסקאר אינקה קיבלו שני אזורים נפרדים של אימפריית האינקה: אטוואלפה החביב עליו, את החלק הצפוני שבמרכזו קיטו; ויורשו הלגיטימי ואסקאר את החלק הדרומי שמרכזו בקוסקו. ואסקאר הבטיח במהירות את השלטון בקוסקו ואחיו נכלא, אך אטוואלפה נמלט ממאסרו בעזרת אשתו. אטוואלפה השיג את תמיכת המצביאים ביותר של ואיינה קאפאק, קיסקיס (Quizquiz) וצ'אלקוצ'ימק (Chalkuchimac), שהיו במקרה ליד קיטו, העיר הגדולה הקרובה ביותר. אטוואלפה מרד באחיו וניצח במלחמת האזרחים שלאחר מכן וכלא את ואסאקר בתום המלחמה.
לפרנסיסקו פיסארו ואנשיו היה המזל לעלות להרי האנדים בדיוק בזמן שאטוואלפה חזר לקוסקו לאחר סיומם המוצלח של מסעות המלחמה הצפוניים. לאחר שפתח במתקפת פתע בקחאמרקה וטבח למעלה מ-6,000 חיילי האינקה, לקח פיסארו בשבי את אטוואלפה. כדי להבטיח את שחרורו התחייב אטוואלפה למלא חדר של כ-88 מטר מעוקב בחפצי זהב יקרים, חדר הכופר המפורסם של אטוואלפה. במהלך החודשים אחר-כך הובילו שיירות של סבלים חפצים יקרים מרחבי האימפריה. אלו כללו צנצנות, סירים, כלים ולוחות מוזהבים גדולים שנעקרו מקירות מקדש השמש של קוריקנצ'ה בקוסקו. ב-3 במאי 1533 הורה פיסארו להתיך את האוסף הגדול של חפצי זהב, תהליך שנמשך שבועות רבים. לבסוף, ב-16 ביולי, חולק השלל בין אנשיו. עשרה ימים לאחר מכן הורה פיסארו להוציא להורג את אטוואלפה.
המומיה האבודה
גופותיהם של כל קיסרי האינקה נחנטו לאחר מותם. המומיה של ואיינה קאפאק הוצגה בארמון שלו בקוסקו ונצפתה על ידי הכובשים הספרדים של אימפריית האינקה. מאוחר יותר, היא נלקחה מקוסקו לאחוזתו המלכותית קיספווואנקה, שם הוסתרה מהספרדים על ידי קרובי משפחתו ומשרתיו של ואיינה קאפאק. בשלב מסוים היא הוחזרה לקוסקו, שם היא התגלתה בשנת 1559 על ידי הספרדים. יחד עם מומיות של 10 קיסרי אינקה אחרים ונשותיהם, המומיה נלקחה ללימה שם הוצגה בבית החולים סן אנדרס. מצבם של המומיות הלך והידרדר באקלים הלח של לימה ובסופו של דבר הן נקברו או נהרסו על ידי הספרדים.[6]
ניסיון למצוא את המומיות של קיסרי האינקה מתחת לבית החולים סן אנדרס בשנת 2001 לא צלח. הארכאולוגים מצאו קריפטה, אך היא הייתה ריקה. ייתכן שהמומיות סולקו משם כאשר הבניין תוקן לאחר רעידת אדמה.
קישורים חיצוניים
- Sarmiento de Gamboa, Pedro. The History of the Incas. Austin: University of Texas Press, 2007. מסת"ב 978-0-292-71485-4.
- Helen Pugh, Intrepid Dudettes of the Inca Empire (2020) מסת"ב 9781005592318
הערות שוליים
- ^ ":1">Niles, Susan A. (1999). The Shape of Inca History: Narrative and Architecture in an Andean Empire (באנגלית). University of Iowa Press. ISBN 9781587292941.
- ^ Terence N. D'Altroy. The Incas
- ^ "Salazar1977">Ernesto Salazar (1977). An Indian federation in lowland Ecuador (PDF). International Work Group for Indigenous Affairs. p. 13. נבדק ב-16 בפברואר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ El *Peru: 1 (בספרדית). 1876.
- ^ maya>"Maya, Aztecs, Inca, Inuit: before Columbus." (אורכב 20.03.2011 בארכיון Wayback Machine) Worldwide Story for Civilization. (retrieved 3 July 2011)
- ^ McCaa, Robert; Nimlos, Aleta; Hampe Martinez, Teodoro (27 בינואר 2017). "Why Blame Smallpox" (PDF).
{{cite web}}: (עזרה)
