מודה ועוזב ירוחם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" הוא פסוק המבטא את רחמנותו של ה', ופתח התשובה שתמיד פתוח בפני עוברי עבירה. מקורו בספר משלי: ”מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם”[1].

מהות הביטוי

חציו הראשון של הפסוק, "מכסה פשעיו לא יצליח", מזהיר כי דרך ההסתרה והכיסוי לא תצלח - ויש כאן עידוד ברור להכרה בטעות ולהודאה בה. הפסוק ניתן בהוראה מפורשת "מודה ועוזב", קרי - לקבלת רחמים ומחילה, אין די בהודאה והכרה בטעות ובחטא; חייבת להתלוות אליה נטישת דרך הרע.

הביטוי בחז"ל

בתוספתא[2] ובעקבותיה בתלמוד[3] מובא בהקשר זה משל על טובל ושרץ בידו:

"אמר רב אדא בר אהבה, אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה - לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו - כיון שטבל בארבעים סאה, מיד עלתה לו טבילה, שנאמר[4] ומודה ועוזב ירוחם; ואומר[5] 'נישא לבבנו אל כפים אל אל בשמים'"[6]

במדרש מובא אף מטבע הלשון המוכר כיום "טובל ושרץ בידו":

"שנו רבותינו אדם שיש בו עבירות ומתודה ואינו חוזר למה הוא דומה, לאדם שטובל ושרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה בידו טבילה, זרקו מידו וטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם וכו'"[7]

הרמב"ם בספרו ההלכתי הביא את דברי חז"ל אלו ”כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב--הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ; וכן הוא אומר "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג)”[8].

במדרש תהילים זיהו את האימרה עם אישים מהתנ"ך כקין ודוד, שהודו על פשעיהם ורוחמו משמים[9].

יש המפרשים את העונש הקשה שקיבל דוד (מות בנו התינוק) בכך שאמנם הודה בחטאו, אך לא עזב את בת-שבע. ובכך לא ביצע את ההוראה "ועוזב", ועל כן נענש.[10]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ג
  2. ^ תוספתא, מסכת תענית, פרק א, הלכה ח
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט"ז עמוד א'
  4. ^ ספר משלי, פרק כ"ח
  5. ^ מגילת איכה, פרק ג'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט"ז עמוד א'
  7. ^ (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסא)
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ג'
  9. ^ מדרש תהילים מזמור ק
  10. ^ אראל סגל הלוי, "אסור להסתיר פשעים בין אדם לחברו" (ראו לעיל ב"קישורים חיצוניים")