מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית

מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית
	אין תמונה חופשית
	(למפת סן פרנסיסקו רגילה) מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית

מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (SFMOMA) הוא מוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בסן פרנסיסקו, קליפורניה. המוזיאון שהיה הראשון בחוף המערבי שהוקדש אך ורק לאמנות המאה ה-20, הרכיב אוסף בעל הכרה בינלאומית עם למעלה מ-33,000 יצירות אמנות, פיסול, צילום, אדריכלות, עיצוב ואמנויות מדיה.^[1] האוסף מוצג על פני 16,000 מטרים רבועים, מה שהופך את המוזיאון לאחד הגדולים ביותר בארצות הברית ואחד המוזיאונים הגדולים בעולם לאמנות מודרנית ועכשווית. בשנת 2024, SFMOMA דורג במקום ה-14 ברשימת המוזיאונים לאמנות הטובים ביותר בארצות הברית של הוושינגטון פוסט.^[2]

המוזיאון נוסד בשנת 1935, בשנת 1995 נחנך מבנה הקבע בסאות' אוף מרקט, שתכונן על ידי מריו בוטה. ב-14 במאי 2016, לאחר סגירה של שלוש שנים נפתח המוזיאון מחדש עם מבנה חדש ומורחב שתוכנן על ידי סנופטה, ההרחבה יותר מהכפילה את שטחי התצוגה של המוזיאון.^[3]

היסטוריה

אנרי מאטיס, Femme au Chapeau (אישה עם כובע) 1905

מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית נוסד בשנת 1935 כמוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות. במשך שישים שנותיו הראשונות, שכר המוזיאון את הקומה הרביעית של בניין הווטרנים בשדרת ואן נס במרכז האזרחי. מתנה של 36 יצירות אמנות ביניהם "נושא הפרחים" (1935) מאת דייגו ריברה, היוותה את הבסיס לאוסף הקבוע. האוסף הראשוני נתרם על ידי אלברט בנדר שתרם למוזיאון יותר מ-1,100 פריטים במהלך חייו.^[4]

בשנתו השנייה התחדש המוזיאון עם תערוכה של עבודותיו של אנרי מאטיס. כמו כן, בשנת 1936, הקים המוזיאון את אוסף הצילום שלו, והפך לאחד המוזיאונים הראשונים שהכירו בצילום כצורת אמנות.^[5] בשנת 1940, המוזיאון קיים את תערוכת האדריכלות הראשונה שלו, Telesis: Space for Living .^[4]

במרץ 1945 נאלץ המוזיאון לעבור למתקן זמני ברחוב פוסט כדי לפנות מקום לוועידת האומות המאוחדות לארגון בינלאומי. ביולי באותה שנה, לאחר חתימת מגילת האומות המאוחדות בתיאטרון הרבסט בבניין הווטרנים, חזר המוזיאון למיקומו המקורי. באותה שנה, הציג המוזיאון את תערוכת היחיד הראשונה של האמן האמריקאי ג'קסון פולוק.^[4]

בשנת 1975 הוסיף המוזיאון את המילה "מודרני" לשמו.^[7]

בינואר 1995 חנך המוזיאון את מבנה הקבע שלו שתוכנן על ידי האדריכל השווייצרי מריו בוטה, בעלות של 60 מיליון דולר.^[8]

בשנים הבאות, תחת ניהולו של דייוויד א. רוס (1998–2001) ביצע המוזיאון סדרה של רכישות משמעותיות הכוללות עבודות של אלסוורת' קלי, רוברט ראושנברג, רנה מגריט ופיט מונדריאן, כמו גם את המזרקה האייקונית של מרסל דושאן. רכישות אלו ורכישות נוספות של עבודות מאת ג'ספר ג'ונס, מארק רותקו, פרנסיס בייקון, אלכסנדר קלדר, צ'אק קלוז ופרנק סטלה הציבו את המוסד בין המובילים במוזיאונים האמריקאים לאמנות מודרנית.

המוזיאון רשם מספר שיא של מבקרים בשנת 2008 עם התערוכה פרידה קאלו, שמשכה יותר מ-400,000 מבקרים במהלך שלושת חודשי התצוגה שלה.^[9]

בשנת 2009, קיבל המוזיאון אפוטרופסות על אוסף האמנות העכשווית של דוריס ודונלד פישר מייסדי חברת גאפ.^[10] אוסף פישר כולל כ-1,100 עבודות מגדולי האמנים, ביניהם אלכסנדר קלדר, צ'אק קלוז, וילם דה קונינג, ריצ'רד דיבנקורן, אנסלם קיפר, אלסוורת' קלי, רוי ליכטנשטיין, ברייס מרדן, אגנס מרטין, גרהרד ריכטר, ריצ'רד סרה, סיי טוומבלי אנדי וורהול, ועוד רבים אחרים. האוסף הושאל למוזיאון לתקופה של 100 שנים.^[11]

בעקבות זאת, הכריז המוזיאון על תוכניות להרחבה משמעותית של המוזיאון כדי להתאים את קהל היעד, התוכניות והאוספים הגדלים שלה, ולהציג את אוסף דוריס ודונלד פישר. בשנת 2010 - שנת חגיגות 75 שנה למוזיאון - נבחר משרד האדריכלים סנופטה לתכנן את ההרחבה. המוזיאון נסגר לקהל הרחב במאי 2013, ונפתח מחדש שלוש שנים לאחר מכן.^[12]

בפברואר 2011 השיק המוזיאון קמפיין רכישות, והודיע על רכישת 195 יצירות, כולל ציורים של ג'קסון פולוק, וילם דה קונינג, ג'ספר ג'ונס, רוברט ראושנברג ופרנסיס בייקון.^[13] כמו כן, במסגרת הקמפיין, הוכרזו תרומות שהובטחו ל-473 תצלומים, כולל 26 עבודות של דיאן ארבוס ותרומות משמעותיות של צילום יפני.^[14]

אדריכלות

בניין מריו בוטה, 1995

בקיץ 1988, הוכרזו האדריכלים מריו בוטה, תומאס ביבי ופרנק גרי כמתמודדים סופיים בתחרות האדריכלים לתכנון המבנה החדש של המוזיאון. בין העולים לחצי הגמר היו צ'ארלס מור וטדאו אנדו. שלושת הפיינליסטים היו אמורים להציג הצעות עיצוב ספציפיות לאתר מאוחר יותר באותה שנה, אך המוזיאון ביטל את התחרות לאחר חודש בלבד ובחר בבוטה בן ה-45.^[15]

מייקל קימלמן תיאר את הבניין החדש בניו יורק טיימס:

"המבנה כולל גלריות המתנשאות סביב אטריום מרכזי מואר באור שמיים. באופן כללי, מדובר בסדרה של גושים מדורגים לאחור, כשבמרכזם גליל המכיל את פיר האור הגבוה וגרם המדרגות... מבחוץ, מעל החזית כמעט חסרת החלונות העשויה לבנים מפוספסות, ניצב הסילו הענק בשחור-לבן של הפיר המרכזי, חתוך באלכסון, ומכוסה בסקיילייט אליפטי בגובה של 130 רגל, שכבר הפך לסימן ההיכר של המוזיאון".

העיצוב הפנימי של בוטה מתאפיין ברצועות מתחלפות של גרניט שחור מבריק וצרוב-להבה על הרצפה, קירות קומת הקרקע ובסיסי העמודים, וברצועות של עץ טבעי ועץ צבוע בשחור בדלפקי הקבלה ודלפק שמירת החפצים.^[16]

הרחבת סונפטה, 2016

בשנת 2009, בתגובה לצמיחה משמעותית בקהל ובאוספים של המוזיאון מאז פתיחת הבניין בשנת 1995, הודיעה SFMOMA על תוכניות להתרחב. רשימה קצרה שפורסמה במאי 2010 כללה אדריכלים ידועי שם שנבחנו רשמית לפרויקט: נורמן פוסטר, אליזבת דילר, דייוויד אדג'יה, סטיבן הול, רנצו פיאנו, פטר צומטור וסונפטה.^[17] ביולי 2010 בחר המוזיאון ב-Snøhetta לתכנן את ההרחבה.^[18]

הבניין המורחב כולל שבע קומות המוקדשות לאמנות ולתוכניות ציבוריות, ושלוש קומות המכילות שטחי שירות לפעילות המוזיאון. ה"סילו" המתנשא עם גשר האוקולוס שלו נותר, אך גרם המדרגות של בוטה הוסר.

החזית המזרחית של ההרחבה, ברקע המבנה של בוטה, עוצבה בהשראת מי המפרץ והערפילים של סן פרנסיסקו, מורכבת מיותר מ-700 לוחות ייחודיים בצורתם שיוצרו מחומר מרוכב מחוזק בסיבי זכוכית (FRP – פולימר מחוזק בפיברגלס). במהלך היום, תנועת האור והצללים מחיה באופן טבעי את המשטח הגלי. גבישי סיליקט ממחוז מונטריי המשובצים במשטח קולטות ומשקפות את האור המשתנה.^[19]

הבניין השיג תו תקן LEED זהב, בשל הפחתה של 15% בעלויות האנרגיה, הפחתה של 30% בצריכת המים והפחתה של 20% בייצור שפכים.^[20]