מוזיקת נשמה
| מקורות סגנוניים | מוזיקת גוספל חילונית, בלוז, רית'ם אנד בלוז |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | שנות החמישים המאוחרות בארצות הברית (במיוחד ממפיס ודטרויט) |
| כלים | גיטרה-גיטרה בס-קלידים-תופים-כלי נשיפה-קולות |
| פופולריות מיינסטרים | בכל העולם החל משנות השישים עד תחילת שנות השמונים |
| נגזרות | פאנק, דיסקו, רית'ם אנד בלוז מודרני, היפ הופ |
מוזיקת נשמה (באנגלית: Soul music) היא שילוב של רית'ם אנד בלוז וגוספל שהחל שנות ה-50 של המאה ה-20 המאוחרות בארצות הברית. רית'ם אנד בלוז (באנגלית: בלוז וקצב, מינוח שטבע המפיק המוזיקלי ג'רי וקסלר) הוא בעצמו שילוב של בלוז וג'אז, כאשר שנות ה-40 של המאה ה-20 קבוצות קטנות של מוזיקאים אמריקאים-אפריקאים, שניגנו בדרך-כלל בסקסופון, שילבו ג'אז עם מסורות של בלוז. מוזיקת נשמה נבדלת מרית'ם אנד בלוז בכך שהיא משתמשת במוטיבים של גוספל, בדגש הגדול יותר על שירה, ובשילוב של נושאים חילוניים ודתיים גם יחד.
הסוגה נחלקת בין סגנון שירה יפה, נעים לאוזן, מלודי ומלטף (כגון זה של סם קוק או הסופרימס) לבין סגנון פרוע יותר, ייצרי ומחוספס שנציגיו הם וילסון פיקט וג'יימס בראון. סגנון נוסף של סול נובע מחיקוי של דרשה של מטיף בכנסייה בהגשה דיקלומית, קצבית ומתחרזת. נציג בולט של סגנון זה הוא סולומון בורק.
אין קשר בין מוזיקת נשמה לבין "שירי נשמה" במוזיקה החסידית.
ניאו סול
כמו כן, ישנו סוג נוסף אשר משויך למוזיקת הנשמה, ושמו הוא נאו-סול. הנאו-סול הוא ז'אנר של המוזיקה הפופולרית. מונח זה נטבע על ידי קידר משנבורג, יזם בתחום המוזיקה בסוף שנות ה-90. סוג מוזיקה זה מבוסס במידה רבה על מילות מוזיקת הנשמה. סגנון זה נקרא כך ומאופיין בכך שזהו סגנון חדש יותר ממוזיקת הנשמה, אשר בו מילות השיר הם כשל שיר נשמה, אך מנגינתם והגשתם (איך שהזמר/ת שר/ה) היא כשל האר אנד בי, עם שילוב אלמנטים מג'אז, פאנק, היפ הופ ופופ.
הצלחת הזרם הזה במהלך 1990, עזר לפריצות דרך מסחריות וביקורתיות של כמה אמנים, בהם ד'אנג'לו, אריקה באדו, לורין היל ומקסוול.
הנוכחות של הזרם ירדה במהלך שנות ה -2000, למרות שאמנים חדשים יצאו באמצעים עצמאיים יותר של שיווק המוזיקה הזאת. לדברי עיתונאי המוזיקה מארק אנתוני ניל, "נאו-סול וגלגוליה השונים סייעו להגדיר מחדש את הגבולות וקווי המתאר של הפופ השחור."[1]
בישראל, נוהגים להגדיר כזמרי מוזיקת נשמה, זמרים המשתמשים בסגנון שירה וסלסולים אמריקאיים או בעלי גוון קול חם ועבה וכמו כן ישנה חשיבות לטקסט ולמידת ההתייחסות שלו לרגש ולהבעה האישית של האמן. זמרים מייצגים של סגנון זה בישראל הם: מרגלית צנעני, מומי לוי, קרולינה וסיון בהנם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אנתוני ניל יאנג (2002). Soul Babies: Black Popular Culture and the Post-Soul Aesthetic. ניו יורק.
