מוסואו
המוסואו (בסינית: 摩梭) היא קבוצה אתנית מטריארכלית קטנה שחיה במחוזות יונאן ובסצ'ואן שבסין. רוב האוכלוסייה, המונה כ-40 אלף איש, חיים בקרבת אגם לוגו (Lugu "אמא אגם") ובמישור יונג נינג (Yongning). בגלל התנאים הטופוגרפיים, הקבוצה חיה בבידוד עד שנות ה-80 של המאה ה-19.
המוסואו כחברה מטריארכלית
ברישומים מתקופת הקיסרות של שושלת סווי (618-581 לספירה) וטאנג (618-907 לספירה) נקרא השטח עליו חיים שבט המוסואו כ"ממלכת הבנות". על פי הרשומות הסיניות שלטו במקום מלכות בלבד.
ארכאולוגים משערים כי המוסואו הם קבוצה קטנה שהתערבה בעבר עם שבט בשם נְגוּ. הסינים מחשיבים את מיעוט המוסואו כחלק ממיעוט ה"נאש'י" הסמוכים גאוגרפית ותרבותית אליהם. לאחרונה הוכח כי יש זיקה היסטורית בין שבט הנגו ושבט המוסואו.
נכון לעשור השני של המאה העשרים ואחת, המטריארכליות שבחברה פחתה, עם זאת, הפן התרבותי מסורתי בה עדיין נשמר - המילה "נישואים", "אבא", "בעל" ועוד, אינם קיימים בשפה. האמהות הן ראשי השבט, שמקבלות עזרה מגורמים שונים, כגון: האב הילדים, דודים וחברים. בני המשפחה נשארים יחד עד סוף חייהם, מתוך האמונה שאדם זר (שזורם בו דם אחר), אינו יכול לחיות בשלווה עם משפחה בעלת דם זר לשלו. ולכן, המשפחה תיהרס, וכך גם, הערך העליון בשבט.
הבנות חיות עם האמהות ומקבלות חדר לעצמן אחרי שהן עוברות את "טקס החצאית" (skirt ceremony). הגבר אינו אחראי לילד שייוולד מהקשר, אבל הוא כן אחראי לילדים של אחותו שגרים בביתו. רבים מהילדים אינם יודעים מי הם האבות שלהם. למרות המגבלות וחוסר הידע לגבי זהות האב, אוסרת החברה על גילוי עריות (העונש הוא מוות).
בשנים האחרונות ישנם גברים שעוזבים את משפחתם ועוברים לחיות יחד עם האשה. עזיבה זו היא לתמיד, ולכן, עליהם לדאוג להמשך קיומם במשפחה החדשה אליה עברו. כך, הם הופכים לכוח עובד בבית (מפרנסים, מנקים, מבשלים, ועוד) הנמצא על תנאי. בכל רגע נתון, יכולה "אם הבית" לסלקו. כאשר הוא יסולק לא יהיה לו לאן לחזור.
הילדים בשבט המוסואו עצמאיים מאוד. לא פעם קורה שהם נשלחים למקומות נידחים ביבשת. לפעמים יש "חילופי ילדים" עם ילדים של השכנים.
תפקידים
נשות המוסואו ממלאות תפקיד חשוב במשפחה; הן סוחבות סלעים, בונות בתים, דואגות לילדים, מנקות, מבשלות ומפרנסות.
הגברים מתפקדים במשפחה כ"דוד" והם דואגים לאחיות שלהם או לילדים של אחיותיהם. התפקידים היחידים שהוגדרו לגברים בתחום הבית היו סחר, שחיטת חיות וטיפול בסבתא, או האם הזקנה. במשפחות בהן היו יותר משני גברים בבית, מצאו עצמם הגברים חסרי מעש. לכן, החלה עלייה בכמות הגברים שהחלו לרכוש השכלה. ההשכלה הייתה בסיסית ביותר - קריאה וכתיבה, ששימשה לרשימת קמעות ומגילות בחגים.
בימינו, עם הפתיחות לעולם המודרני, המצב השתנה ורבים מהגברים פונים לעבודה בשלטון ולעבודות בתחום התיירות. כיום, חברת המוסואו היא פחות מטריארכלית; הגברים מהווים חלק ניכר מכוח העבודה בעיקר בתחום התיירות שבחלק מהאזורים הוא מקור הפרנסה העיקרי. לכן, בימינו, רוב השליטה במקומות ציבוריים נמצאת בידי הגברים. מספר דגשים חשובים:
- הגברים העובדים במקומות ציבוריים נבחרו בידי החברה. החברה מחלקת בינה את מקומות הפרנסה באופן שווה, הוגן ומתחשב.
- מעמד האישה עדיין נחשב למעמד עליון.
בעבר, קומץ מהגברים הפכו להיות לאנשי דת ("לאמה"). גברים אלו נבחרים בידי אימהותיהם להיות לאמה והם החלו מסע ארוך אל ההרים שנמצאים בקרבת האזור. פעמים רבות, לא שבו הביתה. בשנים האחרונות חלה עלייה במספר גברים במשפחות שאמהותיהם שולחות אותן להיות איש לאמה.
פרנסה
על אף התפתחות וחדירת הטכנולוגיה אל אזורים נידחים בעולם, בני המוסואו עדיין חיים באורח חיים מסורתי כבעבר, כלומר, חזירי בר עדיין מסמלים עושר, כלבים הם חיות קדושות, ועוד. בדרך כלל, האנשים שחיים רחוק מאגם, עובדים בחקלאות. רק בשנים האחרונות החלו להיכנס מכשירים חקלאיים טכנולוגיים. שאר האוכלוסייה, שחיה קרוב אל אגם, עוסקת במקצועות שקשורים לדייג ולתיירות.
דת
המוסואו מאמינים בשתי דתות: "דאבה" (הדת שלהם) ובודהיזם טיבטי. הדאבה היא דתם של המוסואו שליוותה אותם במהלך השנים. הדאבה מבוססת לפי תפיסת עולם אנמיסטי, המייחסת נפש גם לחיות ועצמים, לעצים, אבנים, אגמים והרים והיא כוללת מערכת כללים מפורטת שבעיקר מדגישה את מערכת היחסים בין בני האדם. למשל, אחד מהחוקים אוסר לצעוק. למוסואו יש שני חגים: "תחילה של שנה חדשה" וחג "אלת ההר".
ברבות השנים, המוסואו הושפעו מהבודהיזם הטיבטי והיא שולבה בצורה ייחודית בתרבותם. כך למשל, נזיר יכול להיות עם נשים.
המסורת של המוסואו מספרת על ראשיתו של השבט - היה מבול על הארץ והאלילה הצילה צעיר וצעירה מבני המוסואו כאשר הביאה להם סירה עשויה מעור חזיר. הם שטו בסירה על המים עד שהגיעו למקומו הנוכחי של השבט, בהרים הגבוהים בצפון סין[דרוש מקור]. המסורת הזאת מזכירה את סיפורי המבול במקרא, במסופוטמיה, אצל האינדיאנים באמריקה ועוד.
כתב
למוסואו אין כתב משלהם. ביום יום הם כותבים בכתב סימניות סיני (Chinese character). כתיבה בכתב טיבטי נעשה רק עבור כתבים דתיים. בימינו ישנם מאמצים ליצירת "כתב מוסואו".
בגלל שלמוסואו אין שפה כתובה, המסורת והיסטוריה עברה מאם לבת, כשעל "אנשי הדאבה" מוטלת האחריות לשנן את זיכרונות אלו. בתקופה בה סין ניסתה לשנות את אורח החיים של אנשי המוסואו נוצר משבר. סין הכניסה כוהנים לא חוקיים וכך נעלמו אנשי הדאבה שפוחתים מיום ליום בימינו. לכן קיים החשש הגדול מהיעלמות התרבות וההיסטוריה של החברה.
לקריאה נוספת
- יאנג ארצ`ה נאמו וכריסטין מאתייה, פרידה מאמא אגם. תרגום: עודד פלד. הוצאת משכל (ידיעות אחרונות, ספרי חמד) (2005).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
