מחוז כופרה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית עיר ריקה. כופרה, אל-כופר ( Al Kufra תעתיק מערבית), באיטלקית Cufra. המחוז הגדול ביותר בלוב . בירתו אל ג'אוף, אחד מנאות המדבר באגן הכופרה.[1] במחוז ישנו בית זיקוק נפט גדול ליד אל ג'אוף. בסוף המאה ה -15, דיווח ליאו אפריקנוס על נווה מדבר בארץ הברדואה, בו ביקר נווד שהגיע מאוג'ילה. יתכן כי נוה מדבר זה היה אל ג'אוף או נווה מדבר טזרבו, במפות המודרניות הראשונות, באזור אל אל-כופרה היה מקום ששמו Berdoa המבוסס על דוח זה.
היסטוריה
השם כופרה (מגיע מקופוח ואפר) שבעצמו נגזר מכפיר, מונח ערבי לא-מוסלמי.[2]
כופרה לא הייתה תחת שליטת הערבים או העות'מאנים ונכבשה ידי שבט הבדואים הערבי של צוויאיה רק באמצע המאה ה -19, ובסופו של דבר על ידי האיטלקים בשנות השלושים. בשנת 1931, במהלך מערכה של סירנאייקה, כבש הגנרל רודולפו גרציאני בקלות את כופרה, שנחשבה לאזור אסטרטגי, על ידי כ -3,000 חיילי מחי"ר ארטילריה, ועשרים מפציצים.[3]
גאוגרפיה
כופרה נמצאת בדרום-מזרח לוב וגובלת במצרים, סודאן (יחודי בלוב) וצ'אד. המחוז גובל באזורים הבאים של מדינות אלה: מחוז ניו וואלי במצרים במזרח, מדינת שמאליה בסודן בדרום מזרח, מדינת צפון דרפור, סודן בדרום מזרח הרחוק, אזור בורקו-אנדי-טיבסטי בצ'אד בדרום. מבית, המחוז גובל במחוזות: מורזוק במערב, ג'ופרה בצפון מערב ואל וואט בצפון.
במחוז המדברי קימים מספר ימות חול: ים החול קלנשיו וים החול רביאנה.
אקלים
קופרה היא חלק מהחלוקה הגיאוגרפית של קירנאיקה, האזור הגדול בלוב שלרוב צחיח למחצה. באזור יורדים גשמים שנתיים של 5 אינץ' (130 מילימטרים) בממוצע. אין נהרות רב שנתיים באזור, האזור שופע במי תהום.[4] הטופגרפיה של המחוז: בעיקר מישור ומעט גלי, הגובה ממוצע סביב 423 מטרים (1,388 רגל) .כ91% מהאדמה מכוסה במדבר, 8.8% אדמות חקלאיות ו % 0.1 מיוער. באזור ישנו אקלים מדברי. סופות אבק שנמשכות ארבעה עד שמונה ימים שכיחות למדי במהלך האביב.[5][6]
דמוגרפיה
לפי המפקד משנת 2012, האוכלוסייה באזור מונה 157,747 שמתוכם 150,353 לובים. גודלו הממוצע של משק הבית היה 6.9, ואילו גודל משק הבית הממוצע של הלא-לובים היה 3.7. במחוז היו 22,713 משקי בית 20,907 משקי בית לוביים. צפיפות האוכלוסייה ברובע הייתה 1.86 נפשות לקמ"ר. לפי מפקד 2006, היו במחוז 13,313 אנשים פעילים כלכלית. 6,295 עובדי ממשלה, 2,178 מעסיקים, 6,454 עובדים בדרגה א. 85 עובדים במינהל המדינה, 85 בחקלאות, גידול בעלי חיים וייעור, 2,445 בחקלאות ובציד, 2,029 בחינוך, 1,558 במפעלים פרטיים, 584 בעבודה בתחום הבריאות והסוציאלי, 85 בייצור, 2,214 בעבודה טכנית ו 354 בשירותים. נרשמו לבתי ספר 17,364[7] על פי הדו"ח של ארגון הבריאות העולמי (WHO), היו מרפאה אחת למחלות מדבקות, מרפאת שיניים אחת, מרפאות כלליות, שלוש מרפאות חוץ, חמש בתי מרקחת, 16 מרכזי בריאות ראשוניים, ומרפאות כפריות.[8]
מינהל מקומי
במהלך שנת 2007 הועבר החלק הצפוני של מחוז כופרה למחוז אל ווהאט שנוצר לאחרונה. מלבד קבוצת נווה המדבר העיקרית של אגן כופרה, שייכים לאזור עוד ארבעה נוואות, הנמצאים מצפון-מערב לאגן כופרה: רביאנה, בוזמה, ואדי זיגן וטזרבו . נווה המדבר-העמקים של ג'בל Arkanu ואת ג'בל עווינאת שנמצא דרומית מזרחית באגן.[9] לוב הפכה עצמאית מהאימפריה הקולוניאלית בשנת 1951 והייתה עשירה במשאבי נפט.[10] כחלק מביזור בשנת 2012, המדינה פוצלה מנהלית ל-13 אזורים מ-25 העיריות המקוריות, אשר חולקו עוד ל-1,500 קומונות. נכון לשנת 2016 היו בלוב 22 חטיבות מנהליות בצורת מחוזות.[5]
הערות
- ^ Francesca Di Piazza (2005). Libya in Pictures. Twenty-First Century Books. ISBN 0-8225-2549-6.
- ^ Friedrich Gerhard Rohlfs, Reise von Tripolis nach der Oase Kufra (1881).
- ^ Abun-Nasr, Jamil M. (1987). A History of the Maghrib in the Islamic Period. Cambridge University Press. p. 320. ISBN 9780521337670.
- ^ McColl, R. W. (2014). Encyclopedia of World Geography, Volume 1. Infobase Publishing. p. 543. ISBN 9780816072293.
- ^ 5.0 5.1 "Libya profile". 2016. נבדק ב-23 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Otman, Waniss; Karlberg, Erling (2007). The Libyan Economy: Economic Diversification and International Repositioning. Springer Science & Business Media. pp. 1–3. ISBN 9783540464631.
- ^ "Census of Libya". General Information Authority, Libya. 2012. נבדק ב-17 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Health statistics of Libya". World Health Organization (WHO). 2007. נבדק ב-17 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Bertarelli 1929, p. 515.
- ^ "Libya profile - Timeline". BBC. 2 באוגוסט 2016. נבדק ב-20 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה)
הפניות
- Bertarelli, L.V. (1929). Guida d'Italia, Vol. XVII (באיטלקית). Milano: Consociazione Turistica Italiana.
