רודולפו גרציאני
 | |
| פילדמרשל רודולפו גרציאני | |
| לידה |
11 באוגוסט 1882 פילטינו, פרוזינונה, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
11 בינואר 1955 (בגיל 72) רומא, איטליה  |
| השתייכות | צבא איטליה |
| תקופת הפעילות | 1903–1945 (כ־42 שנים) |
| דרגה | מרשל איטליה |
| תפקידים בשירות | |
| ראש המטה הכללי של צבא איטליה | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה מלחמת העולם השנייה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| משנה למלך במזרח אפריקה האיטלקית | |
פילדמרשל רודולפו גרציאני, המרקיז מנגלי (באיטלקית - Rodolfo Graziani; 11 באוגוסט 1882 - 11 בינואר 1955) היה איש צבא איטלקי שלחם במלחמת העולם הראשונה, במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ובמלחמת העולם השנייה. גרציאני התייחס לעמים הכבושים על ידי צבאו בברוטליות ובאכזריות, ודיכא מרידות בשטחי הכיבוש של האימפריה האיטלקית באמצעות מעשי רצח וטבח. מבחינה אידאולוגית תמך גרציאני בפשיזם ועמד לצדו של בניטו מוסוליני עד לימיו האחרונים, כאשר שלט במדינת הבובה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. לאחר מלחמת העולם השנייה נדון על ידי טריבונל איטלקי ל-19 שנות מאסר בשל שיתוף פעולה עם הנאצים. בפועל ריצה ארבעה חודשים.
מוצא ונעורים, קריירה מוקדמת
גרציאני נולד בשנת 1882 בעיירה פילטינו בנפת פרוזינונה באיטליה. ב-1903 החל בקריירה צבאית, וב-1904 קיבל דרגת קצונה. בתחילה שירת מספר שנים בצבאותיה הקולוניאליים של איטליה. במלחמת העולם הראשונה הצטיין בלחימה, נפצע מספר פעמים, קיבל עיטורים, והיה לקולונל הצעיר ביותר בצבא איטליה.[1]
בשנות ה-20 פיקד על הכוחות האיטלקיים בלוב. השיטות בהן השתמש לדיכוי מרידות נחשבו לברוטליות במיוחד. בתקופת שירותו בלוב נהרגו חמישים אלף איש מהאוכלוסייה המקומית כתוצאה מפעולותיו לדיכוי המרידות.[2] ב-1930 היה למושל קירנאיקה והחזיק בתפקיד זה עד 1934. ב-1935 היה למושל סומלילנד האיטלקית.
פעולותיו באתיופיה
ב-1935–1936 פיקד על החזית הדרומית במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. כוחותיו פלשו לאתיופיה מסומלילנד האיטלקית, והוא פיקד על הכוחות האיטלקיים בקרבות ג'נאלה, דוריה ואוגדן. הכוח הפולש של גרציאני היה כוח משני לכוח העיקרי שפלש מאריתריאה בפיקודו של אמיליו דה בונו, ולאחר מכן בפיקוד המרשל פייטרו באדוליו. היה זה באדוליו ולא גרציאני שנכנס לאדיס אבבה ב-5 במאי 1936 וזכה בתהילה הכרוכה בכך. עם זאת, ניתן לגרציאני התואר מרקיז מנגלי והוא קודם לדרגת מרשל על תפקידו בפיקוד על זרוע הפלישה הדרומית.
לאחר המלחמה מונה גרציאני לתפקיד המשנה למלך במזרח אפריקה ומושל כללי של מחוז שאווה ואדיס אבבה. כבר מהימים הראשונים בהם שימש בתפקיד נודע על התאכזרות לתושבי המקום, והוצאות להורג שרירותיות.[3] ב-19 בפברואר 1937 נערך ניסיון התנקשות בחייו. בתגובה הורה גרציאני על ביצוע טבח חסר רחמים באוכלוסייה האזרחית, טבח הזכור בתולדות אתיופיה כטבח "ה-12 ביכתית", הוא ה-19 בפברואר בלוח השנה האתיופי. אלפי אזרחים נהרגו, עונו ונכלאו בטבח שנמשך שלושה ימים.[4] בסוף 1937 נקרא לשוב לרומא, והוחלף בדוכס מאאוסטה.[5]
בנובמבר 1939, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מונה לראש המטה הכללי של צבא איטליה.
מלחמת העולם השנייה
עם תחילת המלחמה שימש עדיין גרציאני כראש המטה הכללי של צבא איטליה. לאחר מותו בתאונת טיסה של מרשל איטלו באלבו קיבל גרציאני את מקומו כמפקד זירת צפון אפריקה ומושל כללי של לוב. כראש המטה הכללי תכנן גרציאני את הפלישה האיטלקית למצרים וקבע לה תאריך יעד ל-15 ביולי 1940. כמפקד בשדה בצפון אפריקה הטיל ספק במוכנות של אנשיו, במיוחד מבחינת הניידות, ודחה את מועד תחילת המתקפה ככל יכולתו. הוא נקרא לרומא, וננזף על ידי בניטו מוסוליני, שרצה לצאת למתקפה מוקדם ככל האפשר, על מנת להשיג הישגים כנגד בריטניה בטרם יכבוש אותה היטלר.[6]
הפלישה האיטלקית למצרים החלה ב-9 בספטמבר 1940. הכוח הלוחם העיקרי שעמד תחת פיקודו של גרציאני היה הארמייה העשירית של הצבא האיטלקי, ובה חמש דיוויזיות. לאחר התקדמות ראשונית נעצרו האיטלקים והתבצרו. בנובמבר 1940 יצאו הבריטים למבצע מצפן, והביסו את הארמייה העשירית, הצליחו להדוף את האיטלקים ממצרים, ולהתקדם עמוק אל תוך לוב.[7] ב-25 במרץ 1941 התפטר גרציאני ממשרת מפקד הכוחות בצפון אפריקה, והוחלף על ידי איטלו גריבולדי. במשך שנתיים נותר מחוץ לשירות פעיל.
ביולי 1943 הדיחה המועצה הפאשיסטית העליונה, בראשות דינו גראנדי, את מוסוליני והחלה בניהול משא ומתן על שביתת נשק עם בעלות הברית. מוסוליני נעצר, אך שוחרר על ידי צנחנים גרמנים בפיקודו של אוטו סקורצני, והקים בצפון איטליה ממשלת בובות שנקראה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית", שהייתה למעשה ממשלה פאשיסטית ששימשה לעשיית דברם של הגרמנים. גרציאני היה המרשל היחיד בצבא איטליה שנותר נאמן למוסוליני ולממשלה החדשה. הוא מונה ל"שר ההגנה" בממשלה החדשה, והיה מפקד לצבאה של הרפובליקה, שהיה מורכב מיחידות מעורבות איטלקיות וגרמניות. בתפקידו זה ניהל מלחמה כנגד פרטיזנים איטלקים שלחמו כנגד הפשיסטים.
לאחר המלחמה
בסוף המלחמה נעצר גרציאני על ידי כוחות גרילה איטלקיים, והוחזק במעצר במילאנו. הוא הוסגר לידי בעלות הברית ונשלח לצפון אפריקה, שם שהה עד פברואר 1946. אז הוחזר לאיטליה והועמד לדין. משפטו נמשך כארבע שנים.[8] במאי 1950 נדון על ידי טריבונל צבאי איטלקי ל-19 שנות מאסר בגין שיתוף פעולה עם הנאצים. הוא זוכה מהאשמות על פשעי מלחמה. לאחר שנלקחו בחשבון השנים בהן בילה במעצר, וכן חנינה שקיבל עם תום המלחמה, נקבע שיישב בכלא רק ארבעה חודשים.[9]
לאחר שיצא מן הכלא חידש, בשנת 1953, את פעילותו הפוליטית במסגרת המפלגה הנאו-פאשיסטית "התנועה הסוציאלית האיטלקית" (Movimento Sociale Italiano) ואף מונה כנשיא כבוד של המפלגה.[10]
בשנת 1955 מת ברומא והוא בן 72.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פילדמרשל רודולפו גרציאני באתר "קומנדו סופרמו".
- ^ פילדמרשל רודולפו גרציאני באתר "קומנדו סופרמו".
- ^ Graziani as Italy's Ethiopia viceroy, פלסטיין פוסט, 28 במאי 1936
- ^ Discussion in commons on Ethiopoan massacre, פלסטיין פוסט, 9 במרץ 1937
- ^ New viceroy to replace Graziani, פלסטיין פוסט, 21 בנובמבר 1937
- ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 126
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה - היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2011, עמ' 148
- ^ רבי הפאשיסטים באיטליה נהנים מכל טוב, על המשמר, 17 במרץ 1950
- ^ גראציאני נדון למאסר 19 שנים, דבר, 4 במאי 1950
- ^ איטליה בפרשת דרכים, מעריב, 5 ביוני 1953
| המשנה למלך במזרח אפריקה האיטלקית
| |
|---|---|
|
