מימן נוזלי
מימן נוזלי (LH2) הוא היסוד הכימי מימן במצב צבירה נוזל.
כאשר המימן בטמפרטורת החדר הוא נמצא במצב צבירה גז, כדי שמימן יתקיים במצב צבירה נוזל, הוא חייב להיות מקורר לנקודה קריטית של 240.15– מעלות צלזיוס. אך כדי שמימן יהפוך לנוזלי לחלוטין בלי לרתוח בלחץ אטמוספירי, הוא צריך להיות מקורר לטמפרטורה של 252.87– מעלות צלזיוס (20.28 מעלות קלווין ; 432.17– מעלות פרנהייט). כמו בכל גז, אחסון המימן במצב צבירה נוזל תופס פחות מקום מאחסונו במצב צבירה גז בלחץ ובטמפרטורה נורמליים. לעומת זאת, צפיפות המימן הנוזלי נמוכה מאד בהשוואה לדלקים נפוצים. לאחר שעובה, יכול המימן להישאר נוזלי, אם הוא מאוחסן במיכלים מבודדים תרמית בלחץ.
היסטוריה
בשנת 1885, פרסם זיגמונט פלורנטי ורובלסקי (אנ') את הטמפרטורה לעיבוי מימן: 240.15– מעלות צלזיוס; בלחץ של 13.3 אטמוספירות ; ואת נקודת הרתיחה: 250.15– מעלות צלזיוס.
המימן עובה לראשונה בשנת 1898 על ידי ג'יימס דיואר (אנ') על ידי שימוש בקירור רגנרטיבי ועל ידי ההמצאה שלו - תרמוס. הצורה היציבה של המימן הנוזלי (פראהידרוגן) הושגה על ידי פל הארטק (אנ') וקארל פרידריך בונהופר (אנ') ב-1929.
שימושים
מימן נוזלי הוא דלק נפוץ לטילים ורקטות. נאס"א וחיל האוויר של ארצות הברית מפעילים מספר רחב של מיכלי מימן נוזלי עם קיבולת של עד 3.8 מיליון ליטרים ליחידה. במרבית מנועי הרקטות המונעים על ידי מימן נוזלי, המימן הנוזלי מקרר תחילה את הזרבובית וחלקים אחרים במנוע ולאחר מכן מעורבב עם מחמצן - בדרך כלל חמצן נוזלי (אנ') ונשרף כדי להפיק מים עם עקבות של אוזון ומימן על-חמצני. מימן נוזלי יכול לשמש דלק עבור מנוע בעירה פנימית או תא דלק. צוללות שונות וכלי רכב פרטיים המתודלקים במימן נבנו באמצעות שיטה זו של תדלוק במימן.
הפצצה התרמו-גרעינית הראשונה, אייבי מייק, השתמשה בדאוטריום נוזלי (מימן -2), לצורך מיזוג גרעיני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שימוש נרחב במימן כדלק בעל אפס פליטות צובר תאוצה באסיה, באתר המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה, יוני 2018
