מישל פבלו
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. מישל פאבלו (ביוונית: Μισέλ Πάμπλο; 24 באוגוסט 1911 – 17 בפברואר 1996) היה שם העט של מיכאליס נ. ראפטיס (ביוונית: Μιχάλης Ν. Ράπτης), מנהיג פוליטי טרוצקיסטי יווני.
אקטיביזם מוקדם
בסוף שנות השלושים של המאה העשרים ביוון החל פאבלו מעורבות בפוליטיקה מהפכנית. כשהוא נמשך לסיעת "ספרטקוס", הוא ייצג טרוצקיסטים יוונים בכנס המייסד של האינטרנציונל הרביעי בפריס בשנת 1938. יליד אלכסנדריה שבמצרים, סיים פאבלו את האוניברסיטה הטכנית הלאומית באתונה והמשיך בלימודי תכנון עירוני בסורבון. בפריס, שם היה אמור לבלות חלק גדול מהעשורים הבאים. במהלך הדיקטטורה הצבאית של יואניס מטאקסס בשנת 1936, נעצר פאבלו והוגלה באי האגאי פולגנדרוס. שם לא התקבל על ידי הקומוניסטים האורתודוקסים, גם הם בגלות, ולכן הצטרף לחבורת גנבי בקר וסוסים, שבאותה עת נענשו בגלות. בפולגנדרוס הוא פגש את אשתו לעתיד אלי דיובוניוטי. יחד הם ברחו מהאי ומאוחר יותר מיוון. פאבלו היה חולה בפריס כשחל מלחמת העולם השנייה. אותה בריאות לקויה עד שנת 1944 גרמה לכך שהוא מילא חלק מועט בפעילותם של הטרוצקיסטים הצרפתיים אם כי דווח כי העביר שיעורים חינוכיים ל"איגוד הקומוניסטי" של דייוויד קורנר, מנהיג קומוניסטי רומני-צרפתי ממוצא יהודי.
הנהגת האינטרנציונל הרביעי
עד 1944 היה מעורב לחלוטין בתנועה ונבחר למזכיר הארגוני של הלשכה האירופית שלה, וחידש את הקשר בין המפלגות הטרוצקיסטיות. לאחר המלחמה הפך פאבלו למנהיג המרכזי של האינטרנציונל הרביעי בתמיכת ה-SWP (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית) האמריקנית וג'יימס פ. קאנון. פאבלו מילא תפקיד מפתח באיחוד מחדש, ריכוזו מחדש וכיוונו של האינטרנציונל. בשנת 1946 ביקר פאבלו ביוון כדי לאחד בהצלחה את ארבע המפלגות הטרוצקיסטיות הנפרדות. פבלו וארנסט מנדל סייעו בשנים אלה בכך שהאינטרנציונל הרביעי קיבל עמדה שטענה כי מדינות מזרח אירופה שנכבשו על ידי הכוחות הסובייטיים בשנים 1944–1945 הפכו עד 1948 למה שתוארו כ"מדינות עובדים מעוותות".
בעקבות התהום הלא וודאית של מלחמת העולם השנייה, כאשר הטרוצקיסטים התגמדו מספרית על ידי המפלגות הקומוניסטיות ההמוניות ותקוותיהם לפריצת דרך מהפכנית נופצו, קידם פאבלו גם טקטיקה חדשה עבור ה- אינטרנציונל הרביעי משנת 1951 ואילך. הוא טען שמלחמת עולם שלישית, שלדעת אנשים רבים הייתה קרובה, תתאפיין בהתפרצויות מהפכניות במהלך המלחמה בפועל. פיצולים של מתנגדים מהפכניים עשויים להתפתח במפלגות הקומוניסטיות. כדי להשיג השפעה, לזכות בחברים ולהימנע מלהפוך לקליקות עדתיות קטנות שרק מדברות זאת עם זאת, על הטרוצקיסטים – ככל האפשר – להצטרף, או במינוח טרוצקיסטי "להיכנס", למפלגות הקומוניסטיות ההמוניותה סוציאל-דמוקרטיות (לייבור). זה היה ידוע בשם "אנטריזם סוי ג'נריס" או כניסה לטווח הארוך. לכל חבר היה ברור כי האינטרנציונל הרביעי ישמור על זהותו הפוליטית ועל העיתונות שלו.
באותה תקופה האמינו כי "המרכז" הבינלאומי צריך להיות מסוגל לכפות משמעת צנטרליסטית דמוקרטית על ידי התערבות ישירה בפוליטיקה של מפלגות מקומיות. פאבלו השתמש גם בחשיבות האינטנציונל לתמוך בנטיות שהיו הכי קרובות למיינסטרים בתוך האינטרנציונל. לדוגמה, פבלו וקאנון נתנו חסות משותפת לסיעה אנטריסטיסטית בתוך התנועה הבריטית שהתנגדה להנהגתו של ג'וק האסטון ב-RCP, ותרמה לקריסת ה-RCP כארגון פתוח.
"פאבלואיזם"
פאבלו המשיך עם המזכירות הבינלאומית האירופית של האינטרנציונל הרביעי, שפעלה מאמסטרדם ופריס. את הטקטיקה האנטרליסטית שהציע לא ניתן היה ליישם במדינות רבות והצליחו רק במידה מסוימת במדינות בהן ניתן 'להיכנס' לתוך מפלגה סוציאל-דמוקרטית גדולה.
אף אחת מהקבוצות הטרוצקיסטיות השונות לא זכתה למספר רב של חברים חדשים בשנות המלחמה הקרה הראשונות, בין אם 'בוני מפלגות עצמאיות' או 'אנטריסטיים'. לאחר הפלישה להונגריה בשנת 1956, אינטלקטואלים רבים התפצלו מהמפלגות הקומוניסטיות, והיה פיצול פוליטי נוסף שנבע מהפיצול הסיני-סובייטי, אך הטרוצקיסטים כמעט ולא קיבלו מהם תומכים חדשים.
בשנות ה-50 של המאה ה-20, פבלו היה משוכנע שהסיכויים המהפכניים הטובים ביותר נמצאים כעת במה שהיה עתיד להיקרא העולם השלישי של אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה. הוא כתב גם חיבור נבואי שצפה בתנועת השחרור של הנשים.
הוא היה מעורב באופן אישי בתמיכה במאבק השחרור הלאומי של אלג'יר נגד צרפת, שהביאו למאסר בהולנד בקשר לכסף מזויף ופעולות הברחת נשק. קמפיין לשחרורו הושק על ידי ז'אן-פול סארטר. בשנת 1961 נדון לבסוף פאבלו ל-15 חודשי מאסר, ושוחרר בתום משפטו. הוא מצא מקלט במרוקו. לאחר ניצחונה של המהפכה האלג'יראית, הוא הפך לשר בממשלת FLN.
עד שנת 1963, כוחות ICFI סביב מפלגת הפועלים הסוציאליסטים התקדמו לאחדות עם ISFI וחלקו עמדות משותפות לקראת המהפכה הקובנית. פאבלו נתפס על ידי ה-SWP כמחסום לאיחוד זה. הקונגרס העולמי בשנת 1963 הקים את הבינלאומי הרביעי המאוחד. פאבלו ניהל החלטה נגדית בקונגרס האיחוד המחודש בשנת 1963, כמו גם את ההחלטה העיקרית על אלג'יריה, ונבחר לוועד המנהל הבינלאומי. המתיחות הלכה וגברה, ופבלו והלשכה האפריקאית שלו היו מחוץ לאינטרנציונל בסוף 1965 מסיבות שנויות במחלוקת: לדעתם של תומכיו של פאבלו, האיחוד מחדש הביא במהירות את הרוב החדש להדיח את פאבלו; לדעתו של האינטרנציונל, נטייתו של פאבלו נפרדה עם האינטרנציונל הרביעי באופן ציבורי והציבה את עצמה מחוץ לאינטרנציונל הרביעי. באותה תקופה היו לפאבלו הבדלים פוליטיים מרכזיים עם האינטרנציונל הרביעי.
מחוץ לאינטרנציונל הרביעי
השפעתו של פאבלו במהלך תקופה זו הייתה בעיקר באמצעות כתביו. הנושא המרכזי במחשבתו של פאבלו בשנות ה-60 וה-70 המאוחרות היה זה של "ניהול עצמי של עובדים" (Arbeiter-selbstverwaltung). בתחילת שנות ה-70 הוא היה פעיל פוליטי בצ'ילה, תחת ממשלת איינדה. לאחר נפילת החונטה היוונית הוא שב ליוון, ומשנת 1981 שימש כיועץ המיוחד של ראש הממשלה אנדראס פפנדראו; הטלוויזיה היוונית גם ערכה סרט תיעודי על חייו. פאבלו המשיך בפוליטיקה המהפכנית שלו, וארגן את ה"נטייה המרקסיסטית המהפכנית" ואת ה"נטייה המרקסיסטית המהפכנית הבינלאומית" שבסיסה בצרפת. אלה לא היו מתחרים רציניים עם הקבוצות הטרוצקיסטיות הגדולות יותר. הסיעות של ה- IRMT הצטרפו לאינטרנציונל הרביעי המאוחד ב-1994 וב-1995, אם כי ההסכם לא הוחל במקרה הפרטי של פאבלו.
באופן בלתי רגיל למהפכן, הלווייתו הייתה אירוע ממלכתי ביוון הולדתו. זה מוסבר על ידי ידידותו האישית משנות השלושים עם אנדראס פפנדרו שהיה טרוצקיסט בצעירותו. המוטו של פאבלו היה: "משמעות החיים הם החיים עצמם" (Νόημα της ζωής είναι η ίδια η ζωή)[1].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
