מלון פאסט
ערך זה עוסק במלון שפעל בירושלים החל מסוף המאה ה-19. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו
מלון פאסט (Hotel Fast) היה מלון שפעל בירושלים החל משנת 1891. מבנה המלון נהרס בשנת 1975 ובמקומו נבנה מלון פנינת ירושלים.
היסטוריה
מבנה המלון הוקם על אדמות הפטריארכיה הארמנית וביוזמתה של הפטריארכיה, במטרה ליצור מקור הכנסה. המבנה תוכנן על ידי האדריכל הגרמני-טמפלרי תיאודור זנדל, אשר בנה על המגרש מבנה של שלוש קומות, תוך ניצול מלוא היקפו של המגרש. במרכז המלון הייתה חצר קטורה (פאטיו) ובה גינה.
המבנה עוטר בקשתות בקומתו הראשונה, וכניסת המלון עוטרה בעמודים בסגנון יוני, הקומה השנייה מעל החזית עוטרה בסגנון קורינתי והקומה העליונה עוטרה בסגנון דורי. הבניין עוטר בסמל הפטריארכיה הארמנית, מממנת הקמת המבנה. המלון כלל מסעדה, אולם לשתיית תה מנחה, וכן בקומה הראשונה של הבניין הושכרו שטחים לחנויות מזכרות, סוכנות צילום וסוכנות נסיעות, וכן לבית הדואר האיטלקי.
במלון היו 100 חדרים סביב מסדרון מרכזי - מחצית מהחדרים פנו לרחוב, ומחצית פנו לחצר הפנימית. בכל החדרים היו הסקה ומים זורמים, אולם רק במיעוט מהחדרים היו חדרי אמבטיה פרטיים.
לאחר הקמתו נקרא המלון "מלון האוורד" (Hotel Howard) על שם מנהלו, איסכנדר עווד, שנודע בשמו הלועזי - אלכסנדר הווארד, ולאחר מכן שונה שמו ל"מלון דו פארק" (Hotel Du Park). בשנת 1907 שכר את המלון אברהם פאסט, מראשי הקהילה הטמפלרית בעיר, ושינה את שם המלון ל"מלון פאסט". בזמן מלחמת העולם הראשונה, התארחו במלון קציני הצבא הגרמני אשר ייעצו לצבא העות'מאני.
עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים ותחילת המנדט הבריטי שונה שם המלון למלון "אלנבי" והוא נוהל על ידי ג'ורג' ברסקי (מנהל רשת מלונות שכללה את מלון פלטין בתל אביב ומלון הר הכרמל בחיפה ומספר שנים אף את מלון פאלאס, גם כן בירושלים).
החל משנות ה-20 של המאה ה-20 החל לפעול במלון מטבח כשר על מנת להביא למלון לקוחות יהודים. בשנת 1929 שבה משפחת פאסט (ששבה מגלותה במצרים) לנהל את המלון - ובפועל ניהלו את המלון שני בניו של אברהם פאסט - הרמן ופרידריך פאסט.
בשנות ה-30 שימש חלק מהמלון כקונסוליה של גרמניה הנאצית ועל המבנה הונף דגל צלב הקרס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועברו בני משפחת פאסט (כמו יתר הטמפלרים) למחנות בגליל ובהמשך גורשו מן הארץ. המלון הפך למועדון עבור חיילים אוסטרליים, ובהמשך לאכסניה וקנטינה שהופעלו על ידי כנסיית סקוטלנד. לאחר סיום המלחמה עד שנת 1948 שימש המלון את משרד המסחר והתעשייה של הממשלה המנדטורית הבריטית.
עם תום מלחמת העצמאות עבר קו הגבול בין ירדן לישראל בסמוך לקיר המלון המזרחי, אולם המלון כולו נותר בשטח ישראל. בשנות ה-50 שימש הבניין לשיכון עולים חדשים, אולם בשל הקירבה לגבול התגוררו במלון אוכלוסיות במצב סוציו אקונומי נמוך והעזובה וההזנחה במלון הייתה רבה. בשנת 1967, לאחר איחוד העיר הוחלט להרוס את המלון.
המלון נותר נטוש משנת 1967 עד הריסתו בשנת 1975.[1]
לקריאה נוספת
- דוד קרויאנקר, רחוב יפו ירושלים, ביוגרפיה של רחוב - סיפורה של עיר, ירושלים: כתר, 2005, מסת"ב 9650713808
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
