מלחמת האזרחים בבורונדי
| תאריכי הסכסוך | 21 באוקטובר 1993 – 15 באפריל 2006 (12 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
בורונדי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו | |||||||||
| תוצאה | הסכם השלום (2005) | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת האזרחים בבורונדי נמשכה שלוש-עשרה שנים משנת 1993 ועד שנת 2006 וכללה שימוש בכוחות מזוינים. המלחמה הייתה תוצאה של מחלוקות אתניות ארוכות שנים בין הקבוצה האתנית של בני ההוטו לקבוצה האתנית של בני הטוטסי. הסכסוך החל בעקבות הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות במדינה מאז עצמאותה מהבלגים בשנת 1962. נראה כי הסכסוך הסתיים באופן רשמי בזמן השבעתו של פייר נקורונזיזה ( Pierre Nkurunziza) לנשיאות בורונדי באוגוסט 2005. שיעור ההרוגים עומד על כ-300 אלף.[1]
רקע כללי
בורונדי היא מדינה קטנה, ענייה וצפופה באפריקה אשר רוב תושביה חיים בכפרים ועוסקים בחקלאות. בורונדי גובלת ברואנדה מצפון, טנזניה מדרום מזרח והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממערב. נכון לשנת 2007 אוכלוסיית המדינה מונה 8.5 מיליון אנשים מתוכם 66% מהאוכלוסייה הם בגילאי 0 עד 24. בורונדי הייתה במשך מאות שנים ממלכה מאוחדת שבה חיו שלוש קבוצות אתניות עיקריות – ההוּטוּ (84%),הטוּטסִי (15%) והטוּוָה (1%). שלוש הקבוצות האתניות חלקו שפה הנקראת קִירוּנדי, תרבות, מנהגים ואף התקיימו ביניהן לא מעט נישואי תערובת.[2]
רקע למלחמה
בשנת 1897, בורונדי ורואנדה היו תחת השלטון הקולוניאלי של גרמניה. שליטה זו המשיכה עד ל-1914. האזור נקרא רואנדה-אורונדי (Ruanda-Urundi) והתייחסו אליו כאל טריטוריה אחת. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הבלגים פלשו לרואנדה-בורונדי ושלטו באזור בין השנים 1916-1962. האזור היה תחת כיבוש במשך 68 שנים, בהן הגרמנים והבלגים שלטו באופן עקיף דרך השלטון של בני קבוצת הטוטסי. הם העצימו את השליטה של הטוטסי, סיפקו להם כלכלה טובה יותר, הזדמנויות ועמדות חברתיות גבוהות יותר. קיטוב הקבוצות האתניות השונות וההתייחסות לבני הטוסטי כעליונים היוו את הבסיס למלחמת האזרחים.[2]
הסכסוך האזרחי בבורונדי התחיל עוד בשנת 1965, כשלוש שנים לאחר שהוענקה לבורונדי עצמאות על ידי הבלגים. באותה השנה קבוצת קצינים בני ההוטו ניסו, ללא הצלחה, להשתלט על השלטון ולהפיל את המלוכה. ניסיון הפיכה זה הוביל לטיהור הצבא, בראשות קפטן מיכאל מקומברו (Michel Micombero), מחיילים בני ההוטו. בנקודה זו הממשלה סימנה את תחילתה של ההדרה הפוליטית. הכוח והמונופול על המדינה היה בידיהם של קבוצת המיעוט העיקרית- הטוטסי.
בשנת 1972 החלו קבוצת ההוטו לפגוע באורח החיים של הטוטסי על ידי התקוממויות אלימות. אותן התקוממויות הובילו לדיכוי של הצבא, בראשות הנשיא מיכאל מקומברו, את קבוצת ההוטו. מיכאל מקומברו היה הגנרל היחיד של בורונדי בשנים אלו (ולמעשה הגנרל הראשון של המדינה) עד שצירף לעמדה זו את תומאס נדאבמיה (Thomas Ndabemeye) כאשר נתן לו דרגת אלוף. במהלך החודשים מאי עד אוגוסט באותה השנה, החל טבח בכל בני קבוצת ההוטו המשכילים. טבח זה הפחית את מעמדה של אותה הקבוצה ובכך צומצם דור שלם של אנשי אופוזיציה. בטבח זה נרצחו בין 200–300 אלף בני אדם. בניסיון לקבל תמיכה מארצות הברית, הממשלה, שנשלטה על ידי הטוטסי, האשימה את המורדים בני ההוטו בנטיות קומוניסטיות, אך אין עדות נאמנה לכך.
ב-1976 עלה קולונל ז'אן באפטיסט באגאזה לשלטון בהפיכה ושלט במדינה עד לספטמבר 1987. על אף שבאגאזה הוביל שלטון צבאי עם דומיננטיות טוטסית, הוא עודד רפורמה קרקעית, רפורמה בשיטת הבחירות, ופיוס לאומי. ב-1981 הוכרזה חוקה חדשה, וב-1984 באגאזה נבחר לנשיא המדינה, כמועמד יחיד. אחרי בחירתו, מצב זכויות האדם התדרדר תוך שהוא מדכא פעילויות דתיות ועוצר מתנגדים.
בספטמבר 1987 הוביל הפוליטיקאי מייג'ור פייר בויויה (Pierre Buyoya) הפיכה צבאית, הדיח את קולונל באגאזה, והכריז על עצמו כנשיא הראשון של הרפובליקה השלישית של בורונדי. הוא הכריז על סדר יום של ליברליזציה וטיפול ביחסים בין הקבוצות האתניות הוטו וטוטסי. בויויה פירק את מפלגות האופוזיציה, השעה את החוקה מ-1981, ומיסד את שלטון הוועדה הצבאית להצלה לאומית (CSMN). כמו כן, הוא עמד בראש חונטה שולטת מדכאת שהורכבה ברובה מבני טוטסי.[3]
המתח הגובר בין שלטון הטוטסי והרוב ההוטו גרר עימותים אלימים בין הצבא, האופוזיציה של ההוטו, וקיצוניים מבני הטוטסי. בדומה לדיכוי הצבאי שהתרחש קודם לכן ב-1972, הדיכוי הצבאי נעשה באופן מהיר וגבה מחיר כבד של בני ההוטו המקומיים. הדבר הוביל להתקוממות בני הוטו באוגוסט 1988, שגרמה לכ-20,000 מקרי מוות ועשרות אלפי פליטים שזרמו לארצות סמוכות. לאחר הדיכוי, גינו בני ההוטו את מעשי הטבח של המשטר, בראשות פייר בויויה שהיה מבני הטוטסי, והחלו להפעיל לחצים רבים וכבדים על מנת להתחיל בליברליזציה - תהליך של הגדלת חופש הפרט והקטנת ההתערבות של המדינה. בויויה מינה ועדה כדי למצוא דרך לתווך את האלימות, לחקור את הסיבות לאי השקט ב-1988 ולפתח נוסחה לרפורמה דמוקרטית.
ביוני 1993 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות במדינה. בבחירות אלו, הפוליטיקאי והאינטלקטואל מלכיור נדאדיה (Melchior Ndadaye) מקבוצת ההוטו, נבחר לנשיא. על אף שהבחירות היו דמוקרטיות, ואף על פי ניסיונו לטשטש את החלוקה האתנית המרירה של המדינה, הרפורמות שלו עוררו התנגדות אצל החיילים בצבא הנשלט על ידי טוטסי, והוא נרצח בהפיכה צבאית כושלת באוקטובר 1993, לאחר שלושה חודשי כהונה בלבד. ההתנקשות בו עוררה שורה של מעשי טבח אכזריים בין הקבוצות האתניות אשר עוררה את מלחמת האזרחים של בורונדי. רצח זה מסמן את תחילתה של מלחמת האזרחים.[3]
הרצח של נטאריאמירה- פרוץ המלחמה
סיפריין נטאריאמירה (Cyprien Ntaryamira) החל את דרכו בפוליטיקה בהיותו בן 38 כמייסד וחבר משמעותי ובולט במפלגה הדמוקרטית של הוטו ( Front for democracy in Burundi – FRODEBU). בשנת 1993, בעת הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, הוא מונה כשר החקלאות של בורונדי על ידי הנשיא נדאדיה. על אף היותו צעיר בתחום הפוליטיקה הוא הרשים רבות את הממונים עליו ביכולותיו יוצאות הדופן לפתור בעיות מורכבות. הוא היה אהוד על ידי בני ההוטו וכמו גם על ידי בני הטוטסי. בשנת 1993 כאשר נרצח הנשיא נדאדיה, נראה היה שנטאריאמירה הוא התקווה הטובה ביותר לבורונדי. דעותיו המתונות הן שזיכו אותו בבחירות בתפקיד נשיא בורונדי.
באפריל 1994, התקיימה בארושה ועידת שלום. משחזרו נשיא בורונדי ונשיא רואנדה ז'ובנל הבירימנה (Juvenal Habyarimana) נורו טילים על המטוס שלהם ושניהם נהרגו. עד היום לא ברור מי שיגר את הטילים, וישנן מספר תאוריות לכך. אופציה אחת היה שבני ההוּטוּ הקיצוניים הפילו את המטוס עקב החתימה על הסכם ארושה. מנגד, ייתכן כי המשמר הנשיאותי ביצע את השיגור. תמיכה לטענה זו היא מניעת גישת כוחות האו"ם לאזור ההתרסקות שהמשמר ביצע. רצח זה הפך לרצח השני של מנהיג בורונדי בפרק זמן של כחצי שנה. לאחר מותו התמנה ב-8 באפריל סילבסטר נטיבאנטונגאניה לנשיא לתקופה של שנתיים. הרצח היווה זרז למאורעות אלימות נוספים ואלפי בני הוטו החלו למרוד.
רצח העם ברואנדה
ערך מורחב – רצח העם ברואנדה
שתי המדינות, רואנדה ובורונדי, השתייכו לקולוניה הבלגית. הן נחשבות למדינות "תאומות" בעלות תרבות, היסטוריה והרכב אתני דומה. אולם בבורונדי דיכאו הטוטסי את ההוטו ואילו ברואנדה ההפך, כאשר כל מדינה השתמשה בשנייה כצידוק. בבורנדי בני הטוטסי החזיקו ביד רמה את בני ההוטו ורצחו אותם בפעילויות אלימות, דבר שהקצין את תגובות שלטון ההוטו ברואנדה.[4]
ברואנדה בדומה לבורונדי, התקיימה מלחמת אזרחים שהחלה בשנת 1990 בעקבות קונפליקט בין חברי הממשלה בני ההוטו לבין החזית הפטריוטית של רואנדה (Rwandan Partiotic Front, RPF) אשר הייתה מורכבת בעיקר מפליטים טוטסים בגבול רואנדה-אוגנדה והייתה תנועת גרילה. כאשר זו פלשה לרואנדה בשנת 1990 וניסתה לכבוש את המדינה גברה גזענותם של בני ההוטו במדינה.[5]
רצח הנשיא ז'ובנל הבירימנה, אשר נרצח יחד עם סיפריין נטאריאמירה נשיא בורונדי, היווה את העילה המיידית לתחילתו של הג'נוסייד (רצח עם על רקע גזעי) ברואנדה. בבוקרו של אותו יום שודרו קריאות של תחנת הרדיו RTLM כי משהו עומד להתרחש, וכי על בני ההוּטוּ להיות מוכנים להתפתחויות בהמשך היום. מיד לאחר הישמע החדשות בדבר הפלת המטוס, הקימו המיליציות של "בני ההוּטוּ" מחסומי דרכים וקיבלו לידיהן רשימות חיסול. אנשי "כוח ההוּטוּ" תפסו את השלטון במדינה לאחר רצח הנשי, האו"ם והקהילה הבין-לאומית הכירו בהם כמושלים לגיטימיים.[4]
עם שלם השתתף ברצח ונוספו לו בני ההוטו מבורונדי אשר התנקמו בבני הטוטסי. יממה לאחר רצח הנשיא נרצחה גם ראש ממשלת רואנה אגתה אווילינגמיאנה (Agathe Uwilingiyimana) על ידי המשמר הנשיאותי. רציחות אלו היו נקודת פתיחה לפרוץ רצח העם ברואנדה הנקרא גם "ג'נוסייד נגד הטוסטי" אותו הובילו חברי הממשלה המשתייכים לקבוצת ההוטו.[6] מוערך כי נרצחו בין 500,000 ל 1,000,000 רואנדים בפרק זמן של מאה ימים. רצח זה החל בשביעי באפריל והסתיים באמצע יולי 1994.[7] כמות הנרצחים מהווה כ-70% מהאוכלוסייה של בני הטוסטי שהיו במדינה. בנוסף לבני הטוסטי גם כשלושים אחוז מאוכלוסיית בני הטווה (Pygmy Batwa) נרצחו.[8]
ביולי 1994 הביסו כוחות ה-RPFאת שלטון ההוטו ובכך שמו קץ לג'נוסייד. לאחר הג'נוסייד כשני מיליון בני הוטו הפכו לפליטים, והם נמלטו לבורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר (הנקראת בימינו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). לעומתם, בני טוטסי רבים שבו לרואנדה. תחת שלטון ה-RPF החלה רואנדה בהעמדה לדין של אלפי נאשמים בהשתתפות ברצח העם. במקביל, האו"ם הקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה, שמקום מושבו בארושה שבטנזניה. בבית הדין של האו"ם עומדים לדין בכירים לשעבר בממשלה ובצבא הרואנדי, בעוד שמערכת המשפט ברואנדה מעמידה לדין מנהיגים מקומיים וזוטרים.[4]
מהלך המלחמה
בתחילת שנות ה-90 נכנס האו"ם לתמונה. הוא עודד משא ומתן בין הצדדים ובזכות התערבותו ב-10 בספטמבר 1994 נחתמה ברית "אמנת הממשלה". הברית נחתמה בוועדה משותפת לממשלת הקואליציה השיתופית בראשותו של סילבסטר הנטיבאנטונגניה. הברית סיפקה את הפעלת הכוח המשותף בין שתי המפלגות הפוליטיות העיקריות לשאר תקופת כהונתו של הנשיא, אך עם זאת, הלחימה ברחבי המדינה נמשכה כמעט שנתיים. למרות ברית זו, המצב המשיך להתדרדר. כמה פלגים בטוטסי, בעיקר פלג בשם PARENA (המפלגה הלאומית לתיקון, party for national redress) בראשות הנשיא לשעבר באגאזה, סירבו לקחת חלק בהסכם כי חשבו שההסכם פועל לרעתם. כמוהם גם FRODEBU, בהנהגתו של לאונרד ניאנגומה (Leonard Nyangoma), שהיו בני הוטו סירבו להסכם. באותה העת התרחשה פעולה אלימה של בני נוער מקבוצת הטוטסי ופעילים מהכוחות המזוינים שהמשיכו את ההתנגשויות האתניות האלימות במדינה. כתוצאה מכך, התבצע גירוש אלים של אוכלוסיית ההוטו מאזורים מסוימים. כוחות ה-FDD, הזרוע הצבאית של ה-CNDD (מפלגת ימין המשתייכת לבני ההוטו ונמצאת כיום בשלטון אותה הקים ניאנגומה ב-1997) החלו במלחמת גרילה שכללה תקיפת חיילים ואזרחי טוטסי. הצבא בתורו, הגיב לעיתים קרובות על ידי דיכוי ללא הבחנה, דבר אשר החמיר את המשבר שפקד את המדינה.
ב-1996 המדינה עמדה בפני מחאה פנימית ובינלאומית ניכרת שכללה סנקציות כלכליות נגדה. מדינות רבות ברחבי העולם לא הכירו בממשלה בראשותו של פייר בויויה. בשנת 1997 הוקלו הסנקציות והאמברגו הוסר סופית ב-1999.[9]
ניסיונות להסכם שלום
אחד האתגרים הגדולים והארוכים במלחמת האזרחים היה לגרום לקבוצות המורדים השונות לנהל שיח דיפלומטי אשר יוביל להפסקת הלחימה ולשלום במדינה. כשהממשלה וקבוצות המורדים השונות החלו לנהל משא ומתן, היה קושי ליצור הסכמה ועל כן הסיטואציה הסתבכה במשך שנים רבות.
בבסיס הסיבוך שנוצר היו שני גורמים מרכזיים: הראשון הוא הקושי להבחין בין הקבוצות ולקבוע עד כמה קבוצות המורדים המרכזיות שונות זו מזו מפני שיש להן מנהגים משותפים ושפה משותפת. הגורם השני, ואף הבסיסי יותר, הוא שקבוצות המורדים נטו שלא להסכים ולא לפעול על פי ההסכמים שנחתמו. באופן זה נוצרה מציאות בה היה קושי למצוא הסכמים המקובלים על קבוצות המורדים ועל הממשלה דבר שהוביל להארכת מלחמת האזרחים.[10] את שיחות השלום שהחלו ב-1995 בין הפלגים היריבים, יזם והנחה ג'וליוס נייררה, נשיא טנזניה לשעבר. בעקבות מותו של נייררה בשנת 1999, נשיא דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה, לקח על עצמו את תפקיד המתווך. מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את נלסון מנדלה בשנת 2000 כמסייע בתהליך הסכמי השלום "ארושה".
בסיועו של מנדלה, נכתבה חוקה שבבסיסה עומדת הכרה בהבדלים האתניים בין האזרחים. החוקה מזהה במפורש את ההבדלים האתניים כתנאי הכרחי על מנת לבטא הן את זכויות המיעוט והן את זכויות הרוב. מטרת החוקה היא ליצור איזון הולם בין ההוטו לטוטסי בארגונים המבצעים והמחוקקים של הממשלה ובמועצות הקהילתיות. בין מרכיבי המפתח בחוקה: על הנשיא להיעזר בשני סגני נשיא כאשר אחד מהם משתייך לקבוצת ההוטו והשני לקבוצת הטוטסי. מרכיב נוסף דן בהרכב הממשלה, וקבע כע הממשלה צריכה להיות מורכבת מ-60% בני הוטו ו-40% בני טוטסי. בנוסף, נשים צריכות לקבל ייצוג של 30% מתוך האספה הלאומית.[11]
בשנת 2000 חתם נשיא בורונדי על הסכם השלום, "הסכם ארושה", ביחד עם מרבית הקבוצות הלוחמות משתי הקבוצות האתניות, אך למרות החתימה היו עדיין חילוקי דעות רבים. אחד הנושאים בהם התבטאו חילוקי הדעות היה מועד תחילת הפסקת האש, ועל כן הלחימה נמשכה גם לאחר חתימת ההסכם. קבוצות המורדים העיקריות של ההוטו סירבו לחתום על הסכם הפסקת אש באותו זמן כי חשבו שהמשך הלחימה ישפר מעמדם, ו -500 מורדים נהרגו בהתקפה שלהם נגד צבא הטוטסי ב -25 בדצמבר 2001. בשנת 2001 השיחות הושלמו, ובהתאם להסכם ארושה הוחלט כי יחידות הביטחון של האו"ם יבצעו אכיפת שלום בבורונדי.
בנובמבר 2001 עלתה ממשלה חדשה לשלטון שהייתה אמורה להיות מורכבת משלטון של נשיא מקבוצת הטוטסי, דומניטיאן נדאייזאזא (Domnitien Ndayizeye), למשך 18 חודשים ולאחר מכן שלטון של נשיא מקבוצת הוטו ל-18 חודשים נוספים, פייר בויויה. עם זאת, כתוצאה מכך שלא כל הכוחות חתמו על הסכם ארושה, הלחימה בין קבוצות המורדים לממשלה נמשכה והאלימות אף החריפה. כשנתיים לאחר מכן, בשנת 2003, חתמה CNDD-FDD, "המועצה הלאומית להגנה על הדמוקרטיה"- מפלגת ימין של הוטו, על הסכם עם נשיא בורונדי.[12]
בשנת 2004 האו"ם לקח על עצמו את האחריות לשמירת השלום בבורונדי כחלק מהניסיון להראות תמיכה בינלאומית לאור ההתקדמות שנעשתה. למרות ההתערבות של האו"ם במצב הביטחוני במדינה הקבוצות המורדות של בני ההוטו לא שמרו על השלום והמשיכו לפעול באלימות. קבוצות אלו היוו מכשול בדרך לשלום. בשנת 2005 נבחר פייר נקורונזיזה, חבר בקבוצת ההוטו, לייצג את מפלגת (CNDD-FDD) במרוץ לנשיאות בו זכה ברוב של שני שלישים מהפרלמנט.[3]
בשנת 2006 חתמה הקבוצה האחרונה, FNL (national forces of liberation, על הסכם הפסקת אש עם הממשלה. קבוצה זו הייתה מורכבת ממורדים שלחמו למען בני ההוטו. חתימה זו נתנה תקווה לאזרחי בורונדי שכעת המדינה תוכל להתמקד בקידום האחדות ובבנייה מחדש של המדינה.[13] על אף שחתמה על הסכם השלום, הפרה אותו קבוצת ה-FNL עוד באותה שנה בפעילויות אלימות. פלגים של ה- FNL ביצעו פעולת התנקשות בבוג'ומבורה, והרגו כ-20 לוחמים. התקפות מורדים דווחו גם בצפון מערב המדינה. הסכם הפסקת האש הוחזר לאחר משא ומתן בין הממשלה לחברי FNL, לאחר שהממשלה העניקה לשלושים ושלושה ממנהיגי הקבוצה משרות בממשלה.[14]
לאחר המלחמה
בקיץ 2005 נבחרה הממשלה המעורבת הראשונה בבורונדי שלאחר מלחמת האזרחים, אך זו לא הצליחה להחזיק למשך זמן רב. בשנת 2010, הואשמה מפלגת השלטון בראשות ההוטו (FDD-CNDD) בזיוף הבחירות שהתקיימו באותה השנה. בעקבות ההאשמות, הידרדרה המדינה שוב לאלימות פוליטית ברוטלית בין בני ההוטו לטוּטסִי.
באוקטובר 2011 הקימה ממשלת בורונדי, בלחץ המערב, וועדת אמת ופיוס אשר אמורה הייתה להגיש דו"ח לפרלמנט עד דצמבר 2012 בנוגע למלחמת האזרחים.[9] מטרת הדו"ח הייתה לחקור את מעשי הטבח ורצח העם שהתחוללו במדינה מאז 1962 ועד 2008. הוועדה לא הגישה דו"ח וכנראה גם לא פעלה. דוח של Human Rights Watch משנת 2012 תיאר מספר מעשי טבח שהתבצעו בבורונדי וקובע כי עשרות מנהיגים ופעילים פוליטיים נרצחו בידי הממשלה מאז 2010. בנוסף, הדו"ח מזהיר מפני תנועת נוער המחומשות ומאומנות על ידי הממשלה.
בינואר 2012 דווח כי ממשלת הטוטסי השחיתה באמצעות דחפורים בורות הריגה, בהם נרצחו יותר מ-430 בני הוטו בשנת 1995.[9] בנוסף, בדצמבר 2014 נערכה הצבעה בפרלמנט על הרכב הוועדה. האופוזיציה החרימה את ההצבעה בטענה שתהליך הקמת הוועדה היה חד צדדי. וכך פצעי העבר נפתחו שוב, והזעם בקרב הציבור תועלו להתפרצות נוספת של גל אלימות.[15]
באפריל 2015 הודיע הנשיא פייר נקורונזיזה על כוונתו להתמודד לקדנציה שלישית. הודעתו של נקורונזיזה הציתה גל מהומות במדינה משום שהיא נתפסה כמנוגדת לחוקה, המגבילה את כהונתו של הנשיא לשתי קדנציות בלבד. במאי, כשנקורונזיזה יצא מהבירה, התקיים ניסיון הפיכה צבאי כושל שרק הגביר את הפרנויה בקרב האליטה השלטונית. ביולי 2015 ניצח קורונזיזה את הבחירות, לאחר שקיבל לטענת ועדת הבחירות המרכזית במדינה 69.41% מקולות הבוחרים. יום הבחירות עצמו לווה בעימותים אלימים ברחובות ובחילופי אש בין המשטרה למתנגדי הממשלה. ניצחונו של קורונזיזה, שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, העמיק את השסע האתני והפוליטי בבורונדי ואת ההגירה ממנה.[16]
שימוש באמצעי לחימה
במהלך הלחימה חלה התפשטות נשק בקרב האוכלוסייה. לפי ההערכות בבורונדי הגיע מספר כלי הנשק שהוחזקו (נכון לשנת 2005) באופן לא חוקי על 100,000.[17][18] התפשטות הנשק הייתה גבוהה ביותר בעיר הבירה בוג'ומבורה, בה רוב כלי הנשק בהם נעשה שימוש ללחימה היו אקדחים בעוד באזורים הכפריים נטו להשתמש יותר בנשק קל שהיה נגיש.
במהלך הלחימה נעשה שימוש בסוגים רבים של כלי נשק, בהם; רימונים, מרגמות, רובים, סכינים ואף מצ'טות. רוב קרבנות האלימות נפגעו מפגיעות כדור, אך עם זאת, מחיר כבד נגבה בעקבות שימוש בנשק הקל, בייחוד בכפרים.
השלכות המלחמה
השלכות כלכליות - בין השנים 1990 ל-2002 ירדה ההכנסה החודשית לנפש מ-210 דולר אמריקאי ל-110 דולר אמריקאי, ירידה של כמעט 50%. אחוז האנשים החיים תחת קו העוני גדל בצורה דרמטית מ-35% בשנת 1992 לכ-68% בשנת 2002. בנוסף, הסיוע הבינלאומי קפא במהלך המלחמה, כאשר בשנת 1992 עמד על סכום של כ-300 מיליון דולר ולאחר מכן ירד ל-100 מיליון דולר. בעקבות הידרדרות המצב הכלכלי, מחירי השוק עלו בצורה משמעותית ורבים מהאזרחים לא יכלו לקנות מזון. כמו כן, ההוצאה הצבאית עלתה במידה ניכרת על חשבון שירותי החינוך והבריאות במדינה.[19]
השלכות בריאותיות - המצב התזונתי במדינה בעקבות הלחימה התדרדר בצורה משמעותית. לאחר הלחימה 42.4% מהילדים במדינה סובלים מתת תזונה בינונית עד חמורה. נתון זה אף נוסק כאשר מתייחסים לאזורים הכפריים בלבד בהם 60% מהילדים סובלים מתת תזונה בינונית עד חמורה. על פי ההשערות., השלכות המצב הבריאותי במדינה מגדילות וימשיכו להגדיל את מספר ההורגים בעקבות הלחימה. במהלך המלחמה גם מחלות שונות כגון; מלריה ו-HIV היוו איום בריאותי חמור על ברונדי. בשנת 2000 דווח על מגפת מלריה שהגיעה ל-700,000 אנשים בכל חודש. בשנת 2001 היו 2,855,868 אזרחי בורונדי המאובחנים כחולים במלריה ומתוכם 1,289 מתו מהמחלה. גם מחלת האיידס פקדה את בורונדי, מאז שב-1983 דווח האדם הראשון הנושא את המחלה התפשטה המחלה במהירות ונכון ל-2008 מתוך 100,000 איש 3,132 היו נשאים של המחלה. העלייה החדה בשכיחות ה-HIV נובעת בעיקר מהמצב הסוציו-אקונומי, המשבר שהחל ב-1992 ועקירה של בורונדים רבים מבתיהם.[19]
השלכות בתחום החינוך - במהלך מלחמת האזרחים נהרסו 25% מבתי הספר במדינה, מורים רבים נהרגו והיה קושי לגייס מורים לאזורים שנפגעו בלחימה. בשנת 1999, במהלך הלחימה אושרה והוקמה אוניברסיטת נגוזי. אוניברסיטה זו הוקמה בשביל לתמוך באוניברסיטה הציבורית היחידה בתקופה זו (אוניברסיטת בוג'ומבורה) עקב עלייה משמעותית במספר התלמידים בחינוך העל יסודי ואחוז סטודנטים נמוך ביחס לאוכלוסייה באפריקה בתקופה זו. מטרת הפרויקט הקהילתי שהוליד את האוניברסיטה הייתה להציע לצעירי בורונדי אלטרנטיבה לאלימות, המאפשרת להם להמשיך ללמוד למרות הסכסוך במדינה.[20]
פליטים
נכון לסוף מאי 2017 413,490 פליטים מבורונדי מוכרים על ידי האו"ם, כאשר רובם המכריע עזב את המדינה בעקבות מלחמות האזרחים והפרעות החוזרות ונשנות.
על פי האו"ם בשנים 1994–1997 עלה מספר האנשים להם צריך לדאוג (פליטים, עקורים ומבקשי מקלט) כאשר בשנת 1996 מספרם הגיע ל-1.01 מיליון נפשות. בשנת 2007 כשנה לאחר המלחמה, עמדו מספר האנשים לדאגה על כ-71,831 נפשות. מספר זה היה הנמוך ביותר מאז שנות ה-80. במשך כל שנות המלחמה מרבית הפליטים חצו את הגבול ונשארו במדינות השכנות (רואנדה, טנזניה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) כאשר רובם המכריע עבר לקונגו.[21]
ילדים בזמן המלחמה
בריאות – למלחמה היו ויש עדיין השלכות רבות על המצב הבריאותי של ילדי בורונדי. במהלך המלחמה עקב מחסור רב במזון החל יחס גובה-משקל של ילדי בורונדי לרדת. נמצא כי כל חודש תחת המלחמה מעלה סבירות למוות של ילדים.[22] בנוסף לזה, מצב בריאותם השלילי יפחית את רמות הרווחה העתידיות של אותם הילדים. מלחמת האזרחים קרתה במקביל לאמברגו כלכלי ולשתי תופעות אלו השפעה שלילית ייחודית על בריאות הילדים ובמיוחד על האוכלוסיות הכפריות שעליית מחירי המזון השפיעה עליהם רבות. נראה כי אצל ילדים אשר סבלו משתי תופעות אלו במקביל המצב הבריאותי היה ירוד יותר.
שימוש צבאי – בשנת 2002 הואשמו ממשלת בורונדי והמורדים בשימוש בילדים כצבא בזמן המלחמה על ידי האומות המאוחדות. ביוני 2008 אישרה הממשלה את פרוטוקול הפקולטה לבריאות בנוגע לאמנת זכויות הילד לפיו ניתן לגייס לצבא מגיל 18 בלבד. מתנגדים מקבוצת ה-FNL המשיכו לגייס ילדים גם לאחר 2008 (לפחות 55 ילדים) כאשר רובם היו תלמידים שעבדו עם מוריהם. ההצטרפות לקבוצות המורדים נעשתה לעיתים ברצון כדי לזכות בזכויות יתר ולהשתלב בכוחות הביטחון הלאומי בעתיד. ב-10 באפריל 2009 שוחררו כ-340 ילדים המקושרים לארגון ה-FNL. במשך כמה שנים ארגון יוניצ"ף ריכז את נושא חינוך הילדים ודאג לאי שימוש הילדים בציוד צבאי.[23]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Heavy shelling in Burundi capital". BBC News. 18 באפריל 2008. נבדק ב-30 בינואר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 Fransen, S.; Ong’ayo, A. "Migration in Burundi: History, Current Trends, and Future Prospects" (PDF). Paper Series: Migration and Development Country Profiles. Maastricht: Maastricht Graduate School of Governance.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Howard, Lise Morje (2008). UN Peacekeeping in Civil Wars. Cambridge University Press, New York. ISBN 9780521881388.
- ^ 4.0 4.1 4.2 הועד לרצח עם
- ^ Aimable Twagilimana. Historical Dictionary of Rwanda. Rowman & Littlefield, 2015. ISBN 9781442255913.
- ^ TheEastAfrican
- ^ Rwanda: How the genocide happened, BBC, 17 במאי 2011
- ^ The Pygmies, survivalinternational
- ^ 9.0 9.1 9.2 International Commission of Inquiry for Burundi
- ^ .Cunningham, D. E (2016). Barriers to peace in civil war. Cambridge University. ISBN 9781107416635.
- ^ Lemarchand, R. (2006). "Consociationalism and power sharing in Africa: Rwanda, Burundi, and the Democratic Republic of the Congo". African Affairs. doi:10.1093/afraf/adl041.
- ^ Africa: Three Tutsi Parties To Sign Accord, AllAfrica, 15 בספטמבר 2000
- ^ Burundi; Nqakula Seeks to Implement Ceasefire Agreement, AllAfrica, September 18, 2006
- ^ Burundi rebels in ceasefire pact, BBC, 26 במאי 2008
- ^ Burundi country profile, BBC, 21 במאי 2018
- ^ ליאור לרנר, עוני, מחלות וסכנת ג'נוסייד: בורונדי על סף תהום, באתר TheMarker, 19 בנובמבר 2015
- ^ Burundi — Gun Facts, Figures and the Law
- ^ Pézard, S., & Florquin, N., Small Arms in Burundi: Disarming the Civilian Population in Peacetime., Small Arms Survey, Graduate Institute of international Studie
- ^ 19.0 19.1 Fransen, S., & Ong’ayo, A, Migration in Burundi: History, Current Trends, and Future Prospects, Paper Series: Migration and Development Country Profiles Maastricht: Maastricht Graduate School of Governance
- ^ היסטוריית אוניברסיטת נגוזי
- ^ מסד הנתונים הסטטיסטי של ארגון הפליטים של האו"ם UNHCR
- ^ Bundervoet, T., Verwimp, P., & Akresh, R, Health and civil war in rural Burundi, Journal of Human Resources
- ^ הדו"ח השישי של המזכיר הכללי של האומות המאוחדות למועצת הביטחון של נציגות האו"ם באו"ם בבורונדי. La sesa raporto de la Ĝenerala Sekretario de la Unuiĝintaj Nacioj al la Konsilio de Sekureco pri la Unuiĝinta reprezentejo de la UN en Burundo.
