מלחמת האיכרים הגרמנית
 | ||||||||||||||||||
| מפת הקרבות המרכזיים והתקוממויות האיכרים. | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1524–1525 (כשנה) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גרמניה, שווייץ, אוסטריה, אלזס, צ'כיה. | |||||||||||||||||
| תוצאה | דיכוי המרד והוצאה להורג של ראשי המורדים. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת האיכרים הגרמנית או מרד האיכרים באלזס היה מרד עממי נרחב שהתרחש באזורים דוברי הגרמנית במרכז אירופה בשנים 1524–1525. המרד נכשל בעקבות התנגדות חריפה של מעמד האצולה, שהביאה לטבח של בין 100,000 ל-300,000 איכרים שחימושם דל. הניצולים מהטבח נקנסו והשיגו רק מעט אם בכלל ממטרותיהם. המרד כלל בדומה לתנועת בונדשו ותנועת ההוסיטים שקדמו לו, שורה של מרידות מסיבות כלכליות ודתיות אותם הנהיגו איכרים וחוואים בתמיכתם של כמרים פרוטסטנטים.
מרד האיכרים באלזס היה המרד העממי הגדול והנרחב ביותר באירופה עד למהפכה הצרפתית של 1789. הלחימה האינטנסיבית ביותר התרחשה באביב ובקיץ של 1525.
מכיוון שהמרד היה בעל אופי דתי, רצו האיכרים לטבוח גם ביהודים. הודות להשתדלותו של יוסף בן גרשון מרוסהיים בפני מנהיגי המרד, תוך סיכון חייו, הסכימו הללו שלא לגעת לרעה ביהודים. אמנם לא מעט פעמים לא עמדו בדיבורם ופגעו ביהודים, אך בכל אופן בפעולתו זו מנע כנראה פגיעה קשה יותר ביהודי אלזס וביהודי הארצות בהן פרץ המרד.
המלחמה החלה בסדרה של התקוממויות, שהחלו בדרום מערב גרמניה ובאלזס כשהם מתפשטות למרכז ומזרח גרמניה ולאוסטריה. לאחר דיכוי של המרד בגרמניה, היו מספר התקוממויות שפרצו לזמן קצר בכמה קנטונים בשווייץ. במהלך המרד האיכרים נתקלו במכשולים שלא יכלו להתגבר עליהם. האופי הדמוקרטי של תנועתם הותיר אותם ללא מבנה פיקודי ברור והם סבלו ממחסור ברובים, בחיל פרשים וארטילריה. בנוסף לכך רובם היו איכרים חסרי כל ניסיון צבאי, בשעת קרב הם נטו פעמים רבות לפנות אחורנית ולהימלט משדה הקרב כשהם נטבחים על ידי רודפיהם. הכוחות שעמדו מול האיכרים היו כוחות צבא מאומנים ומחומשים היטב בעלי מבנה פיקודי מאורגן משמעת גבוהה ומקורות מימון.
הרטוריקה והעקרונות שהובילו את המרד נבעו במידה רבה מתנועת הרפורמציה הפרוטסטנטית שבאמצעותה האיכרים קיוו להשיג חירות והשפעה. עם זאת קיימים חילוקי דעות בין ההיסטוריונים לגבי היבטים שונים של המרד הגורמים והאופי של המרד בהקשרים הכלכליים-חברתיים-תרבותיים שלו.
רקע
במאה ה-16 חלקים נרחבים באירופה היו מקושרים פוליטית לאימפריה הרומית ה"קדושה", ישות מבוזרת בראשה עמד קיסר שלו הייתה סמכות שלטונית מועטה מחוץ לנחלות אותן קיבל בירושה, שהיוו רק חלק מזערי מכלל שטחי האימפריה. בזמן פרוץ מרד האיכרים כיהן בכהונה זו קרל החמישי מלך ספרד (נבחר לשמש כקיסר ב-1519). נסיכים שונים שלטו במאות שטחים מעין מדינות, עצמאיות במידה רבה במסגרת האימפריה זאת בנוסף לערי מדינה חצי עצמאיות שנכללו בתוכה. הכנסייה הגרמנית תחת שלטונם של אותם נסיכים לא יכלה להטיל עליהם מיסים כמו הכנסייה של רומא (הוותיקן). לפיכך הנסיכים יכלו רק להרויח כלכלית על ידי הנתקות מרומא כאשר הם משתמשים בסלוגן הלאומי "כסף גרמני לכנסייה גרמנית".
החוק האזרחי הרומאי
הנסיכים בני מעמד האצולה ניסו לעיתים קרובות להפוך את האיכרים החופשיים לצמיתים על ידי העלאת המיסים על האוכלוסייה והחלת החוק האזרחי הרומאי. חוק זה אפשר לנסיכים שרצו לחזק את כוחם על ידי השתלטות על אדמות האיכרים ורכושם לעשות כן תוך שהוא פוטר אותם ממחויבות למתן זכויות לאיכרים בהתאם לעיקרון הפיאודלי של חוזה בין האדון לאיכר המעניק זכויות וחובות לזה האחרון. על ידי הסתמכות על החוק הרומאי העתיק שביסס את הלגיטימציה לשלטונם הנסיכים לא זו בלבד שהתעשרו על ידי החרמת רכושם ורווחיהם של הצמיתים אלא גם הגדילו את כוחם ביחס לנתיניהם האיכרים.
בזמן מרד האבירים, "האבירים" בעלי האדמה הזוטרים יותר בחבל הריין במערב גרמניה, פתחו במרד בשנים 1522–1523. הרטוריקה שלהן הייתה דתית ואחדים ממנהיגיהם ביטאו את רעיונותיו של מרטין לותר לגבי ההנתקות מרומא וכינון הכנסייה הגרמנית החדשה. עם זאת מרד האבירים לא היה מרד דתי בבסיסו, היה זה מרד ריאקציונרי באופיו שנועד לשמר את הסדר הפיאודלי. האבירים התקוממו נגד הסדר הכלכלי החדש שחתר תחת עצם קיומם.
לותר ומינצר
מרטין לותר המנהיג הדומיננטי של תנועת הרפורמציה בגרמניה, נקט בעמדת ביניים בזמן מרד האיכרים. הוא ביקר הן את העוולות הבלתי צודקות שנכפו על האיכרים, אך גם את הפזיזות של האיכרים שנקטו במאבק אלים. לותר נטה לתמוך בריכוזיות ובעיור של הכלכלה. עמדה זו גרמה לעוינות כלפיו מצד האצולה הזוטרה, אך העלתה את קרנו בעיני הבורגנות. לותר טען שהעבודה היא חובה מרכזית על פני האדמה, החובה של האיכרים הייתה עבודה חקלאית והחובה של המעמדות השולטים לשמור על השלום. הוא טען כי אינו יכול לתמוך במרד האיכרים משום שזה הפר את השלום, חטא שלדעתו היה חמור אף יותר מהעוולות שהאיכרים לחמו נגדם.
תומאס מינצר היה המנהיג הפרוטסטנטי הבולט ביותר שתמך בתביעות האיכרים, כולל זכויות פוליטיות וחוקיות. אף על פי שמינצר היה מנהיג דתי, מבחינה פוליטית הוא גילה פחות עניין בשאלות דתיות מאשר במעמד החברתי של העם. התאולוגיה של מינצר כללה יסודות מיסטיים ואפוקליפטיים חזקים שהיוו את הבסיס לתמיכתו באיכרים. ככל שהמלחמה נמשכה הוא התמקד יותר ויותר בנושאים שאינם דתיים. במהלך המלחמה מונצר עבר מפרובינציה לפרובינציה כשהוא מספק מנהיגות ועידוד למורדים. הוא הפך למנהיג המרכזי של המורדים בסקסוניה.
לותר ניצל כל הזדמנות לתקוף את רעיונותיו של מינצר. הוא התבטא נגד הדרישות המתונות של האיכרים שהופיעו במסמך 12 המאמרים. במאמר חריף משנת 1525 תקף בחריפות את האיכרים אותם האשים בחטאים כלפי אלוקים ואדם, במעשי רצח ושוד של מנזרים וטירות ובחילול שם שמיים, כשהוא מתנכר בכך למעמדות הנמוכים.
סולם המעמדות באימפריה הרומית ה"קדושה" במאה ה-16
בתקופה זו של שינויים מהירים, הנסיכים המודרניסטים נטו להתאחד עם כמרים בורגנים כנגד האצולה הזוטרה והאיכרים.
- נסיכים
שליטים רבים במחוזותיה השונים של גרמניה תיפקדו כשליטים אוטוקרטיים שסירבו להכיר בכל סמכות שלטונית אחרת בשטחים שבשליטתם. לנסיכים הייתה שמורה הזכות להטיל מיסים וללוות כספים כפי שמצאו לנכון. העלויות הגוברות של מנגנוני המינהל ותחזוקת הצבא הביאה אותם להגברת העול על נתיניהם. כמו כן חתרו הנסיכים לריכוזיות של כוחם בערים ובמחוזות. בהתאם לכך הנסיכים נטו להרוויח כלכלית מהרס האצולה הזוטרה. דבר זה הצית את מרידת האבירים שהתרחשה בחבל הריין בשנים 1522–1523. המרד דוכא על ידי נסיכים קתוליים ופרוטסנטיים ששיתפו פעולה ברצון כנגד סכנה משותפת. העובדה שמעמדות אחרים כגון הבורגנים היו עשויים להרוויח מהריכוזיות של הכלכלה החדשה וההשפעות החיוביות של ביטול הזכויות הטריטוריאליות של האצולה הזוטרה על הייצור והמסחר גרמו לאיחוד כוחות בין 2 המעמדות.
- האצולה הזוטרה (מעמד "האבירים")
הטכנולוגיה הצבאית החדישה שהחלה להופיע בשלהי ימי הביניים הפכה את האצולה הזוטרה (האבירים) למיותרת מבחינה צבאית. התורות הצבאיות החדשות והעלייה הגוברת בחשיבותם של אבק השרפה הארטילריה וחיל הרגלים באו על חשבון חיל הפרשים הכבד והטירות המבוצרות של האבירים. בנוסף לכך אורח חייהם הבזבזני רוקן את הכנסתם הנמוכה יחסית כאשר המחירים החלו לעלות. האבירים השתמשו בזכויותיהם עתיקות היומין על מנת לסחוט כספים מנחלותיהם.
בצפון גרמניה רבים מהאצילים הזוטרים כבר הוכפפו לאדונים החילוניים והבישופים. לפיכך כוחם ושליטתם ביחס לצמיתים היו מוגבלים. לעומת זאת בדרום גרמניה הצליח מעמד זה לשמור על כוחו במידה רבה. בהתאם לזאת יחסם הקשה של האבירים בדרום גרמניה כלפי האיכרים היה הגורם הראשוני לפרוץ המרד. העבודה שיחסם זה היה נוקשה יותר בדרום מאשר בצפון הייתה הסיבה לכך שהמרד החל בדרום.
האבירים הפכו ממורמרים כשחלה ירידה משמעותית במעמדם והכנסתם והפכו כפופים יותר ויותר לנסיכים. בין 2 המעמדות התפתח קונפליקט הולך וגובר. האבירים גם ראו את מעמד הכמורה כאנשים יהירים וכמעמד טפילי, וקינאו בזכויות היתר שלהם ובעושרם. בנוסף לכך, מערכת היחסים עם מעמד הפטריצים – האצולה העירונית הייתה מתוחה בשל חובותיהם של האבירים כלפי האחרונים. ביחס לכל המעמדות החברתיים בגרמניה מעמד האבירים היה המעמד השמרני ביותר שלא היה פתוח לשינויים.
- הפטריצים
לערים רבות היו פריבילגיות שפטרו אותם מתשלום מיסים, כך שעיקר עול המיסוי נפל על האיכרים. ככל שהגילדות העירוניות צמחו והאוכלוסייה בעיר גדלה, עמדו הפטריצים בפני אופוזיציה הולכת וגדלה. הפטריציים כללו משפחות עשירות שישבו במועצות הערים והחזיקו בכל המשרות הניהוליות הבכירות. כמו הנסיכים הם שאפו להבטיח את הכנסותיהם שגבו מהאיכרים בכל אמצעי אפשרי. מיסי מעבר שרירותיים הוטלו על מעבר בגשרים, דרכים ושערי העיר על פי רצונם. בהדרגה הפקיעו את שטחי הקומונס (שטחים בבעלות משותפת) ואסרו בחוק על איכרים לדוג או לחטוב עצים מאדמות אלה. בנוסף גבו הפטריציים מיסי גילדות. ההכנסות שנגבו לא היו מפוקחות תחת מערכת מינהל רשמית ודו"חות עירוניים זכו להתעלמות בדרך כלל. מעילות בכספים ומעשי הונאה היו שכיחים בקרב מעמד הפטריציים, הקשורים בקשרי משפחה ענפים, ועם הזמן התעשרו עוד יותר וכוחם גבר.
- הבורגנים
הפטריצים העירוניים ספגו ביקורת הולכת וגוברת מהמעמד הצומח של הבורגנות, שכלל אזרחים ממעמד הביניים שהחזיקו בעמדות ניהוליות בגילדות השונות של בעלי המלאכה או עבדו כסוחרים. הבורגנים דרשו שהמועצות העירוניות יכללו חברים ממעמד הבורגנות בנוסף לפטריציים, או לכל הפחות שיוטלו מגבלות על סימוניות (מכירת משרות כנסייתיות בכסף) והקצאה של מושבים במועצה לבורגנים. הבורגנים הביעו את התנגדותם למעמד הכמורה, בטענם כי מעלו בשליחותם ובעקרונותיהם. הם תבעו לשים קץ לזכויות היתר של אנשי הדת כגון הפטור הגורף ממיסים, ודרשו להפחית את מספרם. האדון הבורגני (אדון הגילדה או האומן) החזיק כעת בבעלותו גם את סדנת העבודה שלו וגם את הכלים, דבר שאפשר לחניכים שלו להשתמש ולספק את הכלים והחומרים להם נזקקו הפועלים שלו.
- פלבאים
הפלבאים כללו מעמד חדש של פועלים עירוניים, אומנים שכירים ונוודים. בורגנים מרוששים נטו אף הם להצטרף לשורותיהם. על אף שמבחינה טכנית האומנים השכירים היו בעלי פוטנציאל להצטרף למעמד הבורגני בדרך כלל הודרו מתפקידים בכירים על ידי המשפחות העשירות שניהלו את הגילדות. לפיכך מעמדם "הזמני" המשולל זכויות אזרחיות נטה להפוך למעמד קבוע. לפלבאים לא היה כמעט רכוש אישי משל עצמם.
- האיכרים
האיכרים ששילמו מיסים גבוהים המשיכו להוות המעמד התחתון של החברה. בראשית המאה ה-16, האיכרים היו מנועים מלצוד, לדוג, או לחטוב עצים בצורה חופשית כפי שיכלו לעשות קודם לכן, מפני שהאדונים ממעמד האצולה השתלטו זה מכבר על שטחי הקומונס. לאדון בעל האחוזה הייתה הזכות החוקית לעשות באדמת האיכרים ככל העולה על רוחו; פעמים רבות היבול של האיכר היה נרמס ונהרס תחת פרסות הסוסים הדוהרים במהלך ציד או משחק פרוע שערכו האצילים על אדמותיו ולא היה ביכולתו לעשות דבר.
כאשר האיכר רצה להתחתן הוא היה חייב לבקש את רשותו של האדון ולשלם מס על החתונה. כאשר האיכר הלך לעולמו האדון היה רשאי לקחת את מיטב רכושו לפי בחירתו. מערכת המשפט שנשלטה על ידי בישופים בורגנים עשירים ופטריצים לא העניקה לאיכר (או ליורשיו) כל פיצוי על רכושם הנגזל. דורות של צמיתות מסורתית והאופי האוטונומי של המחוזות הפכו את מרידות האיכרים למרידות בעלי אופי מקומי.
ארגונים צבאיים
הצבא של הליגה השוואבית
הליגה השוואבית כוננה צבא תחת פיקודו של הטרוצ'ס גיאורג פון וולדבורג, שכונה "שוט האיכרים" על תפקידו המרכזי בדיכוי המרד. מטה הליגה היה ממוקם באולם, בו ישבה מועצת המלחמה שכל אחד מחבריה נדרש לספק כמות מסוימת של חיילים שכללו אבירים רכובים וחי"ר לצבא המשותף. הבישוף של אאוגסבורג לדוגמה, תרם 10 פרשים (וסוסים) ו62 חיילים רגליים, שהיו שווי ערך לחצי פלוגה.
החיילים הרגליים גויסו משורות הלאנדסקנכט. היו אלה שכירי חרב שבדרך כלל קיבלו משכורת של 4 גילדנים, והיו מאורגנים ברגימנטים ופלוגות של 120–300 איש. כל פלוגה הייתה מורכבת מיחידות קטנות יותר של 10–12 איש שנודעו בשם רוטה. חיילי הלאנדסקנכט הלבישו, חימשו והאכילו את עצמם, והיו מלווים על ידי שיירות של אספקה שכללה סוחרים, אופים, כובסות, זונות ובעלי מקצוע שנדרשו לקיים את הצבא.
שיירות האספקה היו לעיתים גדולות מהכוח הלוחם, אך הם דרשו ארגון ומשמעת.
כל לנדסקנכט שימר מבנה משלו שנקרא gemein ולו סמל בצורת טבעת. לכל gemein היה מנהיג משלו (שנקרא schultheiss) וקצין ממונה שהיה אחראי על הסדר והמשמעת. הליגה נשענה על חיל הפרשים המזוין של האצולה שעמד בבסיס כוחה והורכב מחיל פרשים כבד וחיל פרשים קל ששימש כחיל חלוץ. הפרשים הקלים היו בדרך כלל בנים ונכדים של אבירים עניים בני האצולה הזוטרה ולעיתים הענייה של בעלי אחוזות קטנים ולעיתים כמו במקרה של צאצאי האבירים העניים ללא רכוש או מעמד חברתי. אנשים אלה נטו לעיתים לנדוד ברחבי הארץ בחפשם פרנסה או לעסוק בשוד דרכים.
צבאות האיכרים
צבאות האיכרים היו מאורגנים מחבורות, האופנים (haufen) הדומות ללנדסקנכט. כל האופן היה מורכב מת-יחידה unterhaufen ו rotten. חבורות האיכרים היו שונות בגודלן בהתאם למס' המורדים באותו מחוז. ההאופן היו יחידות מקומיות בעוד שהלנדסקנט גייסו אנשים מאזורים שונים. חלק מהחבורות הגיעו ל-4,000 איש אחרות כמו הכוח האיכרי בפרנקנהאוזן הגיע עד 8,000 איש. האיכרים האלזאסיים שנטלו חלק בקרב זאברן (כיום סאברן) מנו 18,000 איש.
ההאופן היה מורכב מפלוגות שמנו כ-500 איש, וחולקו לכיתות rotte בנות 10–15 איכרים. השדרה הפיקודית של צבאות האיכרים כללה מפקד עליון בדרגה המקבילה לקולונל וקצינים זוטרים בדרגות שונות. בראש כל פלוגה עמד קצין בדרגת סרן ולה דגל משלה שכלל את סמל הפלוגה. לפלוגות גם היה סמל ומפקדי כיתות שנקראו rottmeister. הקצינים בדרך כלל נבחרו על ידי האיכרים בייחוד המפקד העליון והלויטננטים.
האיכרים היו מתאספים באספה שכונתה "הטבעת" בה היו מתכנסים במעגל לדון בטקטיקות קרב, תנועות חיילים, בריתות וחלוקת השלל. הטבעת הייתה גוף קבלת ההחלטות. בנוסף למבנה הדמוקרטי הייתה לכל האופן שרשרת פיקודית שכללה את המפקד העליון ומרשל ששמרו על סדר ומשמעת. תפקידים אחרים כללו לויטננטים, רס"נים, דגלנים, רובאים ראשיים, רוכבים ראשיים, מנהלי שיירות, 4 תצפיתנים ראשיים, 4 רב-סמלים, סמל פלוגתי, 2 אפסנאים, מפרזלי סוסים, סייסים, קצין תקשורת ואחראי על הביזה.
משאבי האיכרים
ברשות האיכרים עמד משאב חשוב והוא הכישורים לבנות ולתחזק מכונות מלחמה. הם השתמשו בצורה אפקטיבית במבצר-מרכבות, טקטיקה בה השתמשו מאה שנה קודם לכן במלחמות ההוסיטים. המרכבות היו נקשרות בשרשרת אחת לשנייה במבנה הגנתי מבוצר כאשר אמצעי הלחימה ממוקמים במרכז. האיכרים היו חופרים חפירות חיצוניות מסביב למבצר והשתמשו בקורות עץ על מנת לסגור את הרווחים בין המרכבות ומתחתם. היתרון של מבצר-המרכבות היה שניתן היה להקים ולפרק אותו במהירות ואפשר ניידות בשדה הקרב. עם זאת הוא התאים יותר להגנה מאשר למתקפה ונזקק לשטח מישורי נרחב לשם הקמתו.
האיכרים שירתו במשמרות, לעיתים פעם בחודש למשך שבוע וחזרו לכפריהם בתום המשמרת. בזמן שירותם עמיתיהם ביצעו את עבודתם הנדרשת בכפר. לעיתים היה מדובר בעבודה שבוצעה לטובת אויביהם, כמו במקרה של הארכיבישוף של זלצבורג, כשהאיכרים הפיקו כסף בו השתמש הארכיבישוף לגיוס חיילים טריים ליחידות הלנדסקנכט של הליגה השוואבית.
עם זאת לאיכרים חסר את חיל הפרשים שעמד לרשות הליגה והם סבלו ממחסור בנשק ובסוסים. המחסור בפרשים להגן על אגפיהם ולחדור בהתקפה את מבנה הריבועים של הלנדסקנכט התברר בטווח הארוך כבעיה טקטית ואסטרגית מכרעת.
הסיבות למרד
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם בדבר טיבו של המרד וסיבותיו, האם הוא נבע מהמחלוקת הדתית הגוברת סביב מרטין לותר, או שהונהג על ידי שכבה אמידה של איכרים שראתה את עושרה וזכויותיה חומקים מידיה, ושאפה להחזירם בדרך חוקית לאחר מאבק אלים, או שהאיכרים מרדו עקב הופעתה לראשונה של המדינה המודרנית בעל השלטון הריכוזי.
הגורם הכלכלי
דעה אחת רואה את שורשי מרד האיכרים נובעים בחלקם עקב הדינמיקה החקלאית והכלכלית של העשורים שקדמו למרד. מחסור בכוח עבודה במחצית השנייה של המאה ה-14 אפשר לאיכרים למכור את תוצרתם במחיר גבוה יותר. מחסור במזון ומוצרים שונים אפשר גם כן לאיכרים להעלות את מחיריהם. בעקבות כך חלק מהאיכרים בייחוד איכרים עצמאיים בעלי האלודיום שלא היו כפופים לאדון בעל אחוזה, יכלו ליהנות מיתרונות כלכליים, חברתיים וחוקיים משמעותיים. האיכרים היו מוטרדים בעיקר משמירה על הזכויות החוקיות שאיבדו בעקבות "הסדר החדש" ובדרך כלל לא חתרו להשיג מעבר לשמירה על מעמדם זה.
צמיתות
נסיונם של האיכרים להשיג פריצת דרך היה בראש ובראשונה הניסיון להגדיל את חירותם על ידי ביטול מעמדם כצמיתים. השיטה המנוריאלית דעכה במחצית המאה הקודמת והאיכרים לא רצו לראות בהשבתה.
הרפורמציה של לותר
אנשים מכל שכבות החברה, צמיתים או יושבי ערים חברי גילדה או חוואים, אבירים ואריסטוקרטים, החלו לבקר את ההיררכיה הקיימת. הספר המכונה "ספר מאה הפרקים" למשל שנכתב בין 1501 ל-1513, קידם חירויות דתיות וכלכליות, תקף את המוסדות השולטים והעמיד על נס את האיכר ה"טהור". מרידות בונשו (Bundscuh) שהתחוללו בשנים 1493–1517 סיפקו במה נוספת לביטוי רעיונות אנטי-אוטוריטריים, ולהפצתם של רעיונות אלה ברחבי גרמניה.
המהפכה של לותר הוסיפה עוצמה לתנועות אלה אבל לא יצרה אותם. שני האירועים הרפורמציה הפרוטסטנטית של לותר, ומרד האיכרים של גרמניה היו אירועים נפרדים שהתרחשו באותן שנים - אבל התחוללו באופן בלתי תלוי. עם זאת הדוקטרינה של לותר "הכמורה של כל המאמינים" יכלה להתפרש כאילו הציעה שוויון חברתי גדול מזה שאליו התכוון לותר. לותר התנגד בחריפות למרידות האיכרים. ופרסם עלון בו הוא כינה את המורדים רוצחים ושודדים.
ההיסטוריון רונלד באינטון ראה את המרד כמאבק שהחל כמהפכה שהושפעה מהרטוריקה של לותר כנגד הכנסייה הקתולית, אך למעשה נדחפה מעבר לגבולות הצרים של הדת על ידי בשל גורמים כלכליים בעיקרם.
מאבק מעמדות
הוגה הדעות הקומוניסטי פרידריך אנגלס פירש את המרד כמקרה בו הפרולטריון המתהווה (הפלבאים) לא הצליח לגבש תודעה מעמדית כמעמד אוטונומי לנוכח הכוח של הנסיכים ונטש את מעמד האיכרים לגורלו.
התפרצות המרד
במהלך קציר 1524, בסטוילינגן בדרום היער השחור, הרוזנת של לופפן הורתה לצמיתיה לאסוף קונכיות שבלולים על מנת שישמשו לליפוף חוטי תפירה זאת לאחר שורה של ימי קציר מתישים. בתוך ימים ספורים 1,200 איכרים התאספו, ערכו רשימה של דרישות, בחרו במפקדים והניפו את נס המרד. בתוך שבועות ספורים המרד התפשט ברחבי דרום מערב גרמניה. המרד החל ביער השחור ומשם התפשט לאורך נהר הריין אל אגם קונסטנץ, לרמות השוואביות לאורך הדנובה עילית ואל בוואריה וטירול.
המרד מתרחב
בפברואר 1525, 25 כפרים בתחום שליטתה של העיר ממינגן התמרדו, כשהם דורשים מהמגיסטראטים (מועצת העיר) שיפור במצבם הכלכלי והפוליטי. הם התלוננו על הפיאונאג', ותבעו הקלות על השימוש בקרקע, ביערות ובשטחי הקומונס וכן הקלות בחוקי הכנסייה לגבי תנאי שירותם והתשלום המגיע להם.
מועצת העיר כינסה אספה של האיכרים על מנת לדון בדרישותיהם כשהיא מצפה לרשימה של דרישות ספציפיות וטריוויאליות. אלא שהאיכרים יצאו בהצהרה מפתיעה שחתרה תחת היסודות של יחסי האיכרים-מגיסטראטים. האיכרים שטחו את טענותיהם ומענותיהם במסמך שכלל 12 דרישות מרכזיות. המועצה דחתה את מרבית הדרישות. לדעת רוב ההיסטוריונים מסמך זה הפך לבסיס למסמך 12 המאמרים שסביבו התאגדה הקונפדרציה של איכרי שוואביה עילית ב-20 במרץ 1525.
הגדוד השוואבי שהוצב באזור וכלל כ-200 פרשים וכ-1,000 רגלים לא הצליח להתמודד עם המרד שפרץ במלוא עוזו ובמהלך 1525 המרידות ביער השחור, בבריסגאו, בהגאו, סאנדגאו ואלזס לבדן הצריכו תוספת תגבורת של 3,000 רגלים ו-300 פרשים.
מסמך 12 המאמרים
ב-6 במרץ 1525, כ-50 נציגים של ההאופנים של איכרי שוואביה עילית התכנסו בממניגן על מנת להסכים על מטרה משותפת במאבקם. יום לאחר דיונים מתישים הכריזו על הקמתה של אגודה נוצרית חדשה הקונפדרציה של איכרי שוואביה עילית. האיכרים התכנסו שוב ב15 וב-20 במרץ בממניגן, ולאחר דיון נוסף אימצו את מסמך 12 המאמרים ואת חוקת הסדר הפדרלי Bundesordnung. סמלם הבונדשו (מגף עם שרוכים) הוטבע על גבי מסמך 12 המאמרים. במשך החודשיים הבאים הודפסו מעל 25,000 עותקים ממסמך זה (בטכנולוגיית הדפוס שהומצאה זה מכבר), שהתפשט במהירות ברחבי גרמניה.
במסמך 12 המאמרים תבעו האיכרים את הזכות של הקהילות לבחור בעצמם את הנציגות הקלריקאלית (אנשי כמורה) ואת השימוש במס שהטילה הכנסייה על האיכרים "המעשר הגדול" שגבה מהאיכרים מעל 10% מהכנסתם (בצורת תבואה וכרמי יין) לצורכי הציבור. כמו כן הם תבעו את ביטולו של מס נוסף "המעשר' הקטן" שהוטל על יבולים נוספים של האיכר. דרישות אחרות כללו את ביטולה של הצמיתות, ביטול עונשי מוות, ביטול ההגבלות על זכויות צייד ודיג, ושימוש חופשי ביערות שדות מרעה ופריבילגיות נוספות שנשללו מהאיכרים על ידי האצולה, הגבלה חוקית על מטלות האיכרים, על מיסים ועל תשלום שכירות. בנוסף לזאת הועלתה דרישה לשים קץ לשיטת המשפט והמנהל השרירותית שהפלתה לרעה את מעמד האיכרים.
מהלך המלחמה
מרידת קמפטן
קמפטן אים אלגאו הייתה עיר חשובה באזור שהפך מאוחר יותר לבוואריה בגבול עם ויטנברג ואוסטריה. בראשית המאה ה-8, נזירים קלטים ייסדו במקום מנזר, קמפטן אביי. ב-1213 קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" פרידריך השני העניק לראש המנזר מעמד של דוכס החולש על המחוז בתחום העיר. ב-1289 המלך רודולף מבית הבסבורג הכריז על מעמדה של קמפטן כעיר אימפריאלית חופשית. ב-1525 זכויות הקניין האחרונות של ראשי המנזרים בקמפטן הועמדו למכירה. במהלך מרד האיכרים, האיכרים המסונפים למנזר קמפטן התמרדו כשהם בוזזים את המנזר ופושטים על העיר.
קרב ליפהיים
ב-4 באפריל 1525, 5,000 איכרים, ההאופן של ליפהיימר התאספו סמוך לליפהיים כשהם מתכוננים לעלות על העיר אולם. כ-5 גדודים של איכרים כשהם מגובים בתוספת של כ-25 אזרחים מליפהיים תפסו עמדות דרומית לעיר, סיור מודיעיני של הליגה דיווח למפקדי הליגה שהאיכרים חמושים היטב. לפי דיווח זה לרשות האיכרים עמדו תותחים אבק שרפה ופגזים והם מנו 3,000-4,000 איש. האיכרים התמקמו בעמדה שולטת על הגדה המזרחית של הדנובה, כאשר משמאלם ניצב היער ומימינם הנהר ואדמות ביצה, מאחוריהם הם הקימו את מבצר המרכבות כשבמרכזו קני ארטילריה קלה ורובים נטעני לוע.
כפי שעשה בעבר בהיתקלויות עם האיכרים מפקד הליגה הטרוצ'ס ניהל עמם משא ומתן בעוד הוא מקדם את חייליו לעמדות אסטרטגיות. בעוד הוא מציב את מרבית חייליו סמוך לליפהיים, העביר יחידות של פרשים מהסן ואולם לאורך הדנובה לאלכינגן. יחידות הפרשים נתקלו בקבוצה מבודדת של כ-1,200 איכרים שרצו להציג את דרישותיהם, הפרשים תקפו את האיכרים שנסוגו בבהלה כשהם מותירים אחריהם 250 שבויים.
באותו זמן המפקד הפסיק את המשא ומתן עם האיכרים, וספג מטח ירי מהעמדה המבוצרת על גדת הדנובה. בתגובה הוא הקצה יחידת פרשים קלה וקבוצה קטנה של רגלים שהובילה כוח צבאי שכלל 1,500 פרשים, 7,000 רגלים ו18 תותחי שדה כנגד העמדה המבוצרת של האיכרים על גדת הדנובה. כשהאיכרים הבחינו בגודלו של הצבא שעמד מולם הם פתחו בנסיגה. מ-4,000 האיכרים שאיישו את העמדה המבוצרת כ-2,000 הצליחו להיחלץ משדה הקרב ולהגיע לליפהיים כשהם סוחבים איתם את הפצועים בעגלות משא. אחרים ניסו לחצות את הנהר בשחייה וכ-400 מתוכם טבעו שם. יחידות הפרשים של הטרוצ'ס חסמו את נתיבי המילוט של 500 הנותרים. זה היה הקרב המשמעותי הראשון במלחמה.
טבח ויינסברג
במהלך המרד האיכרים של אודנוואלד שהשתלטו זה מכבר על המנזר הציסטריאני בשוינל, חברו להאופנים מלימפורג והוהנלוהה. האופן גדול של איכרים מעמק נקאר, בהנהגתו של ג'ק רוהרבאך חברו אליהם ויצרו חבורה מורחבת של איכרים, חבורה זו שכונתה "החבורה הזוהרת" צעדה לעבר העיר ויינסברג, בה נכח באותה עת הרוזן של הלפנסטיין, המושל האוסטרי של וירטמברג.
המורדים תקפו ולכדו את הטירה של וויינסברג, שרוב החיילים שהיו אמורים להגן עליה היו באותה עת מוצבים באיטליה. הם שלקחו בשבי את הרוזן יחד עם 70 אצילים נוספים ששהו בטירה, והוציאו אותם להורג בשיטת גאונטלט. שיטה שהייתה פופולרית בקרב חיילי הלנדסקנכט. בשיטה זו הנידונים רצים במסלול בין 2 שורות של לוחמים המכים אותם למוות בכלי נשקם. בזמן ההוצאה להורג הורה רוהרבאך לחלילן ההאופן לנגן מוזיקה.
רבים ממנהיגי האיכרים של ההאופנים האחרים התנגדו בתוקף לפעולותיו של רוהרבאך. הוא סולק מתפקידו והוחלף על ידי אביר, גץ פון ברליכינגן שבסופו של דבר נבחר למפקד העליון של צבא האיכרים. רבים מהאיכרים לא היו מרוצים מהמינוי של האביר שעמד מאחורי דיכוי התקוממות איכרים (מרד קונרד) שהתרחשה 10 שנים לפני פרוץ המרד. בסוף אפריל צעדו חבורות האיכרים הללו לעבר ארמורבאך, כשאליהם מצטרפים איכרים רדיקלים מאודנוואלד כשהם מחפשים את ראשו של ברליכינגן. במהלך מצעדם העלו באש את טירת ויילדנברג כשהם מפרים בכך את אמנת הלחימה עליהם התחייבו האיכרים.
טבח ויינסברג עורר את זעמו של לותר וגרם לו לפרסם מאמר חריף בו הוא מגנה את מעשי הגנבה והרצח של האיכרים ומאשים אותם ב"פשעים שאין כדוגמתם". יתרה מזאת, במאמר זה מפגין לותר את התנגדותו המוחלטת למרד האיכרים אותם הוא מאשים ב"עזות מצח".
הטבח בפרנקנהאוזן
ב-29 באפריל הפכה מחאת האיכרים בסביבות העיר פרנקנהאוזן למרד גלוי. חלקים רבים באוכלוסייה הצטרפו למרידה. המורדים השתלטו על בית העירייה והסתערו על טירת שוורצבורג. כאשר מינצר הגיע עם 300 לוחמים ממיולהאוזן ב-11 במאי, מס' אלפי איכרים מהמחוזות הסמוכים הצטרפו והקימו מחנות בשדות שתחמו את העיר. הכוח שעמד עכשיו לרשות צבא האיכרים באזור עמד על כ-8,000-10,000 איש. פיליפ הראשון, רוזן הסן וגאורג, דוכס סקסוניה עלו על עקבותיו של מינצר וכיוונו את חיילי הלנדסקנכט שלהם לעבר פרנקנהאוזן. בקרב שהתחולל בסמוך לעיר ב-15 במאי הביסו הכוחות המאוחדים של פיליפ הראשון, רוזן הסן וגאורג, דוכס סקסוניה את צבא האיכרים עליו פיקד תומאס מינצר.
חילות הנסיכים כללו כ-6,000 שכירי חרב, הלנדסקנכט. הללו היו חיילים מנוסים, מצוידים היטב ומאומנים ובעלי מורל גבוה. לאיכרים לעומת זאת היה ציוד לחימה דל אם בכלל למעט 300 הלוחמים של מונצר, הם היו בלתי מאומנים וללא ניסיון בלחימה. חלק מהאיכרים אף התווכחו ביניהם אם להילחם או לנהל משא ומתן עם הנסיכים. ב-14 במאי הדפו כוחות הסחה קטנים של צבא הנסיכים, אך לא הצליחו למנף את הצלחתם, במקום זאת המורדים השיגו הפסקת אש ונסוגו אל מבצר המרכבות.
למחרת ב-15 במאי התאחדו חילותיהם של פיליפ וגיאורג והפרו מיידית את הפסקת האש כשהם פותחים במתקפה משולבת של רגלים, פרשים וארטילריה. ההתקפה תפסה את האיכרים בלתי מוכנים והם נסוגו בבהלה לתוך העיר כשכוחות הלנדסקנכט מזנבים בהם. רוב המורדים נהרגו והקרב הפך במהרה לטבח של ממש. מס' האבדות בקרב האיכרים אינו ודאי והוא מוערך בין 3,000 ל-10,000 איש בעוד שבקרב הלנדסקנכט נספרו רק 4 הרוגים ו-2 פצועים. תומאס מינצר נתפס, עונה והוצא להורג במיולהאוזן ב-27 במאי 1525.
קרב בויבלינגן
קרב בויבלינגן התחולל ב-12 במאי 1525 והיה אחד הקרבות בעל מספר האבדות הגבוה ביותר במהלך המרד. כאשר נודע לאיכרים שהטרוצ'ס מולדבורג מקים מחנה סמוך לרוטנבורג, הם התקדמו לכיוונו וכבשו את העיר הורנברג ב-10 במאי. בתגובה להתקדמות כוחות הליגה לעבר הורנברג במטרה לכבשה מחדש נסוגו האיכרים (ההאופן של וורטמברג) והתמקמו על מדרונות הגבעות שבין בויבלינגן וסינדלפינגן.
האיכרים הציבו 18 קני ארטילריה על גבעת גלדנברג שהשקיפה על כוחות האויב. בקרב שהתפתח פתחו פרשי הליגה השוואבית בהסתערות מתואמת תוך שהם מכתרים את כוחות האיכרים. המערך של האיכרים התפורר במהירות והפרשים פתחו במרדף ממושך אחרי הבורחים תוך שהם מסיבים להם אבדות כבדות. בעוד שההאופן איבד לפי ההערכות בין 2,000 ל-9,000 איש, הסתכמו אבדות הליגה בכ-40 חיילים בלבד.
קרב קויניגסהופן
בקויניגסהופן, ב-2 ביוני מפקדי האיכרים וונדל היפפלר וגאורג מטצלר הקימו מחנה מחוץ לעיר. היפפלר ומטצלר הבחינו בהתקדמות של פרשי הליגה במטרה לאגפם משני הכיוונים. בניסיון להתגונן בפני טקטיקה זו שכבר גרמה לתבוסות קשות בקרב הקימו את מבצר המרכבות על גבעה הצופה על העיר אותה אישו בקני ארטילריה ורובים. האיכרים הסתדרו על הגבעה ב-4 שורות מאחורי התותחים אבל לפני מבצר המרכבות שנועד להגן עליהם מהתקפה מאחור. האיכרים ירו מטח לעבר הפרשים הדוהרים שתקפו אותם משמאל.
במקביל ערכו הרגלים של הליגה התקפה חזיתית אך בטרם הגיעו לכלל מגע הורה הטרוצ'ס על התקפה מאחור. האבירים תקפו את השורות האחוריות של האיכרים תוך שהם יוצרים בהלה וגורמים למנוסה כוללת. היפפלר ומטצלר נמלטו יחד עם התותחנים הראשיים. 2,000 איכרים הגיעו ליערות הסמוכים התארגנו מחדש והפגינו התנגדות מסוימת לכוחות הליגה. לפנות ערב נותרו בשדה המערכה רק 600 איכרים. הטרוצ'ס הורה על חייליו לבצע חיפוש אחרי איכרים נוספים וחייליו גילו כ-500 איכרים שהעמידו פני מתים. הקרב קרוי גם קרב טורמברג על שם מגדל תצפית הצופה על שדה הקרב.
המצור על פרייבורג אם ברייסגאו
פרייבורג שהייתה טריטוריה הבסבורגית, התקשתה לגייס מספיק כוח אדם על מנת להלחם באיכרים, ואשר הצליחו לגייס מספיק כוחות וצעדו להתעמת עמם האיכרים פשוט נעלמו לתוך היער. לאחר סירובו של ארנסט, מרקיז באדן לקבל את הצהרת העקרונות, האיכרים תקפו מנזרים ביער השחור, מנזר האבירים ההוספיטלרים בהייטרשיים נפל לידיהם ב-2 במאי. כמו כן בזזו את המנזרים בטננבאך ואטנהיימונסטר. בראשית מאי הגיע הנס מולר עם 8,000 איש לקירצנאך בסמוך לפרייבורג. האופנים נוספים הגיעו לאזור ומסי האיכרים שהתאסף הגיע ל-18,000 איש. בתוך ימים ספורים פרייבורג כותרה והאיכרים נערכו למצור על העיר.
הקרב השני על וורצבורג (1525)
לאחר שהאיכרים השתלטו על פרייבורג, הנס מולר לקח חלק מכוחות האיכרים לסייע לו במצור על רדולפצל. שאר האיכרים חזרו למשקיהם. ב-4 ביוני סמוך לוורצבורג, מולר וקבוצה קטנה של חיילים-איכרים הצטרפו לחוואים הפרנקוניים מהאופן הלן ליכטן. בוולדבורג-זייל סמוך לוורצבורג נתקל הכוח המאוחד בצבא בפיקודו של גוטס "יד הברזל" פון ברליכניגן (שעבר בינתיים לשורותיו של צבא הליגה). האבירים האימפריאליים וחיילים מיומנים הצליחו על אף מספרם המועט יחסית להביס בקלות את האיכרים. בתוך שעתיים בלבד נהרגו למעלה מ-8,000 איכרים.
השלבים הסופיים של המרד
מרידות קטנות נוספות שפרצו בהמשך דוכאו גם כן. למשל ב23/24 ביוני בקרב פפדרסהיים שהיה חלק ממערכה משנית - מלחמת האיכרים של פפאלץ, ההאופנים המורדים הוכרעו סופית.
עד ספטמבר 1525 כל הלחימה ופעולות העונשין כנגד האיכרים הסתיימו למעשה. הקיסר קרל החמישי והאפיפיור קלמנס השביעי הודו לליגה השוואבית על הצלחתה בדיכוי המרד. תנועת האיכרים נכשלה למעשה באופן מוחלט, כאשר צבאות הנסיכים מיהרו להשיב את ה"סדר הישן" תוך הפגנת יחס נוקשה במיוחד כלפי האיכרים, תחת השגחתו ופיקוחו של קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" קרל החמישי ואחיו הצעיר פרדיננד ששימש כנציגו בגרמניה.
קישורים חיצוניים
