ממלכת דלמטיה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה |
קרואטית איטלקית | ||
| עיר בירה | זאדר | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | קונגרס וינה | ||
| תאריך | 1815 | ||
| פירוק | תבוסת אוסטריה במלחמת העולם הראשונה | ||
| תאריך | 1918 | ||
| ישות קודמת |
 המחוזות האיליריים | ||
| ישות יורשת |
 מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים | ||
| שטח בעבר | 12,831 קמ"ר (נכון ל־1910) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 645,666 (נכון ל־1910) | ||
ממלכת דלמטיה הייתה חלק מממלכת הבסבורג, ולאחר מכן חלק מהאימפריה האוסטרית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר תבוסת האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, הצטרפה דלמטיה למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, אשר מאוחר יותר התאחדה עם ממלכת סרביה ליצירת ממלכת יוגוסלביה.
רקע
לאחר פירוק הרפובליקה של ונציה כתוצאה מכיבוש ונציה על ידי כוחותיו של נפוליאון בונפרטה, סופחו הנחלות הוונציאניות בחוף המזרחי של הים האדריאטי, כמו גם רוב שאר שטחה הוונציאני, לאוסטריה בהסכם קמפו פורמיו בשנת 1797. נחלת הכתר האוסטרית של דלמטיה הוקמה מהשטחים הוונציאנים בדלמטיה ובמפרץ קוטור. עיר המדינה הימית דוברובניק הצליחה לשמור על עצמאותה אז.
לאחר הכיבוש על ידי חייליו של נפוליאון בונפרטה, סופחה המדינה לצרפת בשלום פרסבורג בשנת 1805 והייתה חלק מהמחוזות האיליריים. בשנת 1815, לאחר קונגרס וינה, כל האזור, כולל אזור רפובליקת רגוזה לשעבר, נמסר לידי האימפריה האוסטרית.
1815–1867
מבצר נבנה על חצי האי פרובלאקה כדי לשלוט באופן צבאי בתנועת הספנות למפרץ קוטור. לאחר אירועי מהפכות 1848 באימפריה האוסטרית, דלמטיה הוכפפה זמנית לשליטתו של הבאן יוסיפ ילאצ'יץ' הקרואטי. במהלך המהפכות של 1848 הציעו לאומנים קרואטים בסאבור את איחוד הממלכה המשולשת, שתהיה איחוד תרבותי ופוליטי קרואטי אוטונומי בתוך האימפריה ההבסבורגית. [1] [2] [3] נציגים פוליטיים של קרואטיה הביאו את הרעיון לקיסר, ודרשו את איחוד שלוש הממלכות הקרואטיות. [4] [5] [6] מאידך, האליטה דוברת האיטלקית השולטת בדיאט הדלמטי דחקה באוטונומיה של הממלכה כאדמת כתר אוסטרית – נגד דרישת תנועת התחייה הלאומית הקרואטית לממלכה משולשת.
הפשרה האוסטרו-הונגרית
לאחר הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867, ממלכת קרואטיה-סלאבוניה נשארה חלק מטרנסלייטניה כמדינה אוטונומית, בעוד שדלמטיה הפכה לחלק מציסלייטניה, וכך נשארה חלק מאוסטריה. בניגוד לרצונו של הרוב הקרואטי, לא התקיים איחוד רשמי עם ממלכת קרואטיה-סלאבוניה. ההפרדה הפוליטית המתמשכת נותרה נקודת עימות פוליטית עד לסופה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
שפה
בדלמטיה האוסטרית, כפי שהיה תחת השלטון הוונציאני, האיטלקית המשיכה לשמש כשפה הרשמית. בין השנים 1870–1880 הפכה השפה הקרואטית או הסרבית לשפת העסקים של הפרלמנט הדלמטי לאחר שמפלגות דרום סלאביות זכו ברוב. במהלך תקופה זו, קרואטית או סרבית הפכה לשפה הרשמית החיצונית של רשויות המדינה חלד עפ איטלקית, אולם השפה הרשמית הפנימית של רשויות המדינה נשארה עד זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה איטלקית בלבד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Jakić & Balta 2007, p. 273.
- ^ Motyl 2001, p. 104-105
Encyclopedia of Nationalism, Volume II
The first stage of Croatian nationalism is associated with the Illyrianist movement (1836-1848) [...] During the revolutions of 1848 the Illyrianists sought to achieve Croatian political autonomy within a federalized Habsburg monarchy. - ^ Korunić 1999, pp. 12–13.
- ^ Goldstein & Jovanović 1999, p. 68.
- ^ Goldstein & Jovanović 1999, p. 77.
- ^ Goldstein & Jovanović 1999, pp. 102–103.
