ממשלת בייאנג
ממשלת בייאנג (באנגלית: The Beiyang government; נקראת גם "ממשלת פיאנג" ו"הרפובליקה הראשונה של סין") מתייחסת לממשלת הרפובליקה הסינית אשר ישבה בעיר הבירה שלה פקין בין 1912 ו-1928. הממשלה הזאת הייתה מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית כממשלה הסינית הלגיטימית. השם נבע מצבא בייאנג, ששלט בפוליטיקה שלה כאשר עלה לשלטון יואן שה-קאי, שהיה גנרל של שושלת צ'ינג.[1] לאחר מותו, התפצל הצבא לסיעות שונות שהתחרו על השלטון, בתקופה המכונה תקופת המצביאים. אף שהממשלה והמדינה היו תחת שליטה אזרחית על פי חוקה, הגנרלים של בייאנג היו למעשה אחראים עליה. עם זאת, הממשלה נהנתה מלגיטימציה מארצות חוץ יחד עם הכרה דיפלומטית, הייתה לה גישה למס הכנסה והכנסות מכס, ויכולת לבקש הלוואות פיננסיות זרות.
הלגיטימיות שלה התערערה ב-1917, על ידי ממשלת הקוומינטנג (KMT) של סון יאט-סן. יורשו, צ'יאנג קאי-שק, ניצח את מצביאי המלחמה של בייאנג במהלך המשלחת הצפונית בין השנים 1926 ו-1928 והפיל את הפלגים השונים ואת הממשלה. בתבוסתם זו הביא ציאנג קאי שק לאיחוד של סין ב־1928. הקואומינטאנג המשיך לקיים את ממשלתו הלאומית בננקינג[2] ; הסדר הפוליטי החדש של סין הפך אותה למדינה של מפלגה אחת, ולאחר מכן קיבלה הכרה בינלאומית כממשלה הלגיטימית של סין.
מבנה השלטון
על פי החוקה הזמנית של הרפובליקה הסינית, כפי שנוסחה על ידי הסנאט הזמני בפברואר 1912, בחרה האספה הלאומית בנשיא וסגן הנשיא לתקופה של חמש שנים, ומינתה את ראש הממשלה לבחור ולהוביל את הממשלה.[3] המשרדים החשובים ביותר היו צבא, כספים, תקשורת ומשרד הפנים. חשיבותו של משרד הצי ירדה במידה ניכרת לאחר שרוב ספינותיה נפגעו במאבקים עם הדרום ב-1917. משרד התקשורת היה אחראי גם לתחבורה, לדואר ולבנקים.[4] משרד הפנים היה אחראי על שיטור וביטחון, ואילו משרד המשפטים החלש יותר, עסק בענייני בתי המשפט ובתי כלא. למשרד החוץ מונה דיפלומט בעל שם עם דמויות כמו וולינגטון קו, והייתה למשרד החוץ עצמאות משמעותית. ההישג הגדול ביותר של המשרד היה ב 1922, החזרת אדמות הזיכיון הגרמני בשאנדונג אשר נתפסו על ידי יפן במהלך מלחמת העולם הראשונה. מהלך אשר חיזק מאוד את המוניטין של הממשלה. משרד החוץ הצליח לפגוע בהכרה הבינלאומית בממשלת הדרום עד אשר התמוטטותה ממשלת בייאנג. סין הייתה חברה מייסדת בחבר הלאומים.
האספה הלאומית הייתה מורכבת מסנט שכיהן שש שנים ולבית הנבחרים בעל שלוש שנות כהונה. הסנאטורים נבחרו על ידי אסיפות במחוזות השונים, והנציגים נבחרו על ידי אלקטורים, שיטה הדומה לשיטת הבחירות בארה״ב. תפקידה של האספה הלאומית היה לכתוב חוקה קבועה, טיוטות חקיקה, לאשר את התקציב, לאשרר את הממשלה, ולפטר פקידים מושחתים. כמו כן הוקמה מערכת שיפוט עצמאית עם בית משפט עליון. החוקים המוקדמים התבססו על רפורמה בקוד המשפטי הגדול של צ'ינג שהיו דומים לחוק האזרחי הגרמני.
במציאות, מוסדות אלה התערערו על ידי קשרים אישיים ופוליטיים חזקים. בסך הכל, הממשלה הייתה מושחתת מאוד, לא כשירה, ופעלה בעריצות. רוב הכספים הוצאו על החזקת וחימוש הכוחות הצבאיים של כל סיעה כשהייתה בשלטון. המחוקקים שירתו זמן קצר, והיו נתונים לשוחד והפחדות, מה שהביא להתפוררות הממשלות ולפיטורי שרים שרירותיים.
בתקופת המצביאים (1928-1916) נותרה הממשלה בלתי יציבה לחלוטין, עם שבעה ראשי מדינות, חמש ממשלות, 34 ראשי ממשלה, 25 קבינטים, חמישה פרלמנטים וארבע חוקות בתוך 12 שנים. מצבה הפיננסי היה קרוב לפשיטת רגל. היו כמה פעמים שבהם רק מיליון דולר יכלו לקבוע את גורלו של השלטון. הכנסותיה נבעו בעיקר מהמכס, מהלוואות החוץ ומהאג"ח הממשלתיות, שכן היה קושי לגבות מיסים מחוץ לעיר הבירה, גם אם האזורים הסמוכים נשלטו בידי בעלי-ברית. לאחר מלחמת ז'ילי-אנאחוי של 1920, לא הועברו מיסים לבייג'ינג מחוץ למחוז ז'ילי.[5]
בשליטת יואן
לאחר מהפכת שינהאי של 1911–1912, המורדים הקימו את ממשלת הרפובליקה בנאנג'ינג בראשות הנשיא סון יאט-סן וסגן הנשיא לי יואנהונג. כיוון ששלטו בדרום סין בלבד, נאלצו לשאת ולתת עם מפקד צבא בייאנג, יואן שיקאי, כדי לשים קץ לשושלת צ'ינג. ב-10 במרץ 1912, הפך יואן לנשיא זמני בעודו ממוקם בבייג'ינג, בסיס הכוח שלו. הוא סירב לעבור לנאנג'ינג, מחשש לניסיונות התנקשות נוספים. נראה כי היה גם חסכוני יותר לשמור על הביורוקרטיה הקיימת של ממשל צ'ינג בבייג'ינג, כך שגם הסנאט הזמני עבר צפונה. הממשלה החלה את כהונתה בבייג'ינג ב-10 באוקטובר 1912.
בחירות האספה הלאומית של 1912–1913 נתנו למעלה ממחצית המושבים והשליטה בשני הבתים למפלגה הלאומית של סאן (הקואומינטנג). המפלגה השנייה בגודלה, ה"פרוגרסיבים" בהנהגתו של ליאנג קצ'או, העדיפה את יואן בדרך כלל. היה צפוי כי סונג ג'יאורן יהיה ראש הממשלה הבא, אבל הוא הבטיח לבחור ממשלה רק עם שרי הקואומינטנג. הוא נרצח פחות משבועיים לפני כינוס האספה. החקירה הטילה את האשמה על ראש הממשלה ג'או בינגג'ון, שטען שיואן מילא תפקיד מרכזי בהתנקשות. יואן הכחיש כי הוא או ג'או הרגו את סונג, אבל הלאומנים לא השתכנעו. סאן הוביל סיעה של לאומנים נגד יואן במהפכה שנייה בקיץ 1913, אך הם ספגו תבוסה מלאה בתוך כחודשיים.
תחיית הקייסרות
בתגובה לאיומים ולשוחד, הפרלמנט בחר ביואן לתקופת כהונה של חמש שנים, שהחלה ב-10 באוקטובר 1913. לאחר מכן הוא גירש את המחוקקים הלאומנים מהאסיפה הלאומית. בשנת 1914, התכנסה ועידה לעניין החוקה, שהייתה למעשה נתונה בחסדו של יואן, ולכן התקבלה חוקה חדשה שנתנה לו סמכויות נשיאותיות גורפות. אבל למועצה המחוקקת החדשה, הייתה סמכות להדיח אותו, אבל גם לנשיא יואן היה הכוח לפטר את המועצה לפני שתהליך ההדחה יתקיים. יואן עדיין לא היה מרוצה, והניח כי העם הסיני היה רגיל לשלטון טוטליטרי, ולכן הוא ניסה להכריז על עצמו כקיסר חדש. במקביל, התחיל להשתתף בטקסים קונפוציאניים ישנים הקשורים למלוכה.
ב־1915 כונן יואן תנועה מונרכית, שרצתה לראות אותו על כס המלוכה. הוא סירב בנימוס בכל פעם שפנו אליו, עד אשר ועידה לאומית מיוחדת של קרוב לאלפיים צירים תאשר אותו פה אחד. לאחר פנייה זו יואן שיקאי קיבל "באי רצון" את התואר הקיסר של סין.
שר המשפטים, ליאנג צ'יצ'או, זיהה את התחבולה של יואן, ועודד את חבורת יונאן להתקומם נגד יואן, מה שגרם למלחמה. המלחמה הייתה קשה עבור יואן, כשעמד מול התנגדות אוניברסלית כמעט. רוב מפקדיו נטשו אותו. כדי לזכות בהם חזרה הוא הכריז על קץ ההקיסרות של סין ב-22 במרץ 1916. עם זאת, אויביו קראו להתפטרותו כנשיא. בחודש יוני נפטר יואן והותיר רפובליקה שבורה ומפורקת.
בתקופת המצביאים
לאחר מות יואן, לי יואנהונג, שהיה סגן הנשיא התמנה כנשיא ב-7 ביוני. בשל עמדתו האנטי מונרכית מינו את פנג גוזאנג לסגן נשיא. דואן צ'ירוי שמר על מקומו כראש ממשלה. הפרלמנט המקורי שנבחר ב־1913 שב והתכנס ב־1 באוגוסט ושחזר את החוקה הזמנית. באותה העת היו שלוש סיעות בפרלמנט: המפלגה המהפכנית הסינית של סון יאט סן, הפלג של ליאנג צ'יצ'או, והפלג של טנג הולונג.
הנושא הראשון היה הקמת צבא לאומי. הנושא היה בעייתי כי אנשי הדרום הגיבו בחשדנות וחששו שכוחם יפגע על ידי הגנרלים של צבא בייאנג, שנראו להם לא אמינים. לא חלה שום התקדמות בנושא זה.
הנושא השני הייתה מלחמת העולם הראשונה. ראש הממשלה דואן וליאנג קצ'או היו בעד כניסה למלחמה בצד בעלות הברית. הנשיא לי וסאן יאט-סן התנגדו. דואן הצליח לשכנע את הפרלמנט לנתק את הקשרים עם האימפריה הגרמנית. הנשיא לי פיטר את ראש הממשלה דואן כאשר התגלה עניין ההלוואות הסודיות שהוא קיבל מיפן. דואן טען כי פיטוריו אינם חוקיים והקים בסיס כוח חדש בטיאנג'ין. רוב הגנרלים של בייאנג עמדו לצד דואן ודרשו את פירוק הפרלמנט. ביוני 1917 הציע הגנרל ג'אנג שון לתווך ויצא לבייג'ינג עם חייליו. מגובה בקרנות כספיים ובכוחות גרמניים, הוא כבש את הבירה והכריח את לי לפזר את הפרלמנט. ב־1 ביולי הוא זעזע את הארץ על ידי החזרתו של פוי לקיסרות. מהלך שנקרא הרסטורציה של מאנצ׳ו.
לאחר שנמלטו לשגרירות היפנית, מינה לי את דואן צ'ירוי כראש ממשלה והטיל עליו את ההגנה על הרפובליקה. דואן הוביל צבא שהביס במהירות את הרסטוראציה של מאנצ'ו. לי התפטר כנשיא והוחלף על ידי פנג גוז'אנג. דואן סירב להחזיר את הפרלמנט בשל חוויותיו הלא נעימות איתו בעבר. דואן טען כי הניצחון שלו על הרסטורציה של מאנצ'ו נחשב כהמהפכה השנייה של שינהאי ופנה להקים סנאט זמני חדש אשר ינסח את כללי הבחירות לפרלמנט חדש.
הסנאט החדש קיצץ לחצי את מספר המושבים בפרלמנט. מתנגדיו של דואן, לא הסכימו למהלכים שלו, בטענה כי הוא צריך להתפטר כראש הממשלה. מאחר שהוא לא יכול להתקיים בנפרד מהפרלמנט. סון יאט סן ותומכיו עברו לגואנגג'ואו כדי להקים ממשלה יריבה תחת התנועה להגנה חוקתית עם גיבוי של חבורת יונאן וחבורת גואנגשי.
ממשלת בייאנג הכריזה מלחמה על מעצמות הציר (גרמניה ושותפיה) באוגוסט 1917 והחלה לשלוח גדודי חיילים לצרפת וכוח סמלי לסיביר. דואן השיג הלוואות גדולות מיפן וטען כי בכוונתו להקים צבא של מיליון איש כדי לשלוח לאירופה, אך יריביו ידעו כי הצבא לעולם לא יעזוב את הארץ, מטרתו האמיתית היא להכריעה את המחלוקת הפנימית. בינתיים, המלחמה בין ממשלות הצפון לדרום הובילה למבוי סתום, שכן שני הצדדים לא הצליחו להביס את הצד האחר. העדפתו של דואן בקידום בני משפחה וידידים, לתפקידים בכירים בצבא ובממשל גרמה לחלוקות חזקות בתוך צבא בייאנג. מתנגדיו התקהלו סביב הנשיא פנג ויצרו את הפלג של ז'ילי. חבורת ז'ילי העדיפה משא ומתן שקט עם הדרום בעוד דואן רצה לכבוש אותו. דואן התפטר כראש הממשלה בשל ההתערבות של הנשיא אבל הופעל לחץ על הנשיא פנג כדי להחזיר אותו לשלטון.
בבחירות של 1918 לפרלמנט החדש היו לטובת פלג אנחווי של דואן, אשר השיג שלושה רבעים מהמושבים. השאר ניתנו לפלג של ליאנג שיאי, או לעצמאיים. מאחר שהנשיא פנג סיים את תקופת כהונתו של יואן שהחלה ב-1913, הוא נאלץ להתפטר באוקטובר. דואן החליף אותו עם המתחרה שלו שו שיצ'אנג כנשיא. דואן הבטיח לבעל בריתו של פנג, קאו קון, את תפקיד סגן הנשיא, אך שתי המפלגות הנוספות התנגדו לכך לאחר שעיתונים דיווחו כי קאו בזבז כמויות גדולות של כסף על פריצות. הם גם העדיפו למסור את התפקיד לדמות מהדרום, כסמל לאפשרות פיוס. עם זאת, לא נמצא אדם שהיה מוכן למלא את התפקיד והוא נשאר בלתי מאויש. האירוע מדגים את האיבה בין קאו קון לבין דואן. כשפנג ויתר על הנשיאות, התפטר דואן מראשות הממשלה. דואן, לעומת זאת, נשאר האיש החזק ביותר במדינה באמצעות הקשרים שלו בממשלה ובצבא. ב-12 באוגוסט הקדיש הפרלמנט החדש את רוב זמנו בניסיון לנסח חוקה חדשה שתחליף את החוקה הזמנית של 1912, ותתמודד עם המחלוקת מול הפרלמנט הישן בדרום.
בוועידת השלום של פריז ב־1919, סגן שר החוץ של דואן, קאו רולין, הבטיח ליפן את כל נכסיה של גרמניה בשאנדונג. הדבר עורר את מרד הסטודנטים האנטי אימפריאליסטים בבייגין- "תנועת הארבעה במאי" שהחלישה מאוד את כוח פלג אנחוי בממשלה. אף על פי שמלחמת-העולם הראשונה הסתיימה, הצבא שיצר דואן כדי לשלוח לאירופה לא פורק. במקום זאת, הוא יועד לפלוש למונגוליה החיצונית. כוונה זאת גרמה לקרע ביחסים עם ג'אנג דזוו-לין מחבורת פנגטיאן של מנצ'וריה, שראתה איום רציני מצבא כה גדול הגובל בשטחה.
חבורת ז'ילי דרשה השפעה רבה יותר בממשלה, אבל בדצמבר פנג גואז'אנג מת והשאיר את החבורה ללא מנהיג. קאו קון וו פאיפו הופיעו כמנהיגי חבורת ז'ילי והפיצו מברקים המגנים את חבורת אנחווי. קאו וג'אנג לחצו על הנשיא לפטר את שו שו-שנג. הנשיא כבר התנגד לדואן שחיבל בשיחות השלום שלו בשאנגחאי עם הדרום ב־1919. שניהם, שו ודואן, גינו את הפיטורין והכריזו מיד על המלחמה ב־6 ביולי 1920. ב־14 ביולי התנגשו שני הצדדים במלחמת ז'ילי-אנחווי. בתוך ימים ספורים הובסה מפלגת/פלג אנחווי ודואן פרש מהצבא. הפרלמנט החדש פורק ב-30 באוגוסט.
השליטה של חבורת ז'ילי
אף על פי שז'אנג זואולין מחבורת פנגטיאן שיחק תפקיד קטן בסיוע לחבורת ז'ילי במלחמה, הם הורשו לחלוק את השלטון בבייג'ינג. ג'ין יונפנג, שהיה בעל קשרים עם שני הצדדים, נבחר כראש ממשלה. הנשיא שו קרא לבחירות לפרלמנט בקיץ 1921, אך מכיוון שרק 11 מחוזות השתתפו בבחירות לא התכנסה האספה.
ג'אנג היה מודאג מכוחו הצבאי הגובר של וו פאיפו ועמדתו האנטי-יפנית שאיימה על תומכיו ביפן. באמצעות משבר פיננסי כעילה, הוא החליף את ג'ין עם ליאנג שיאי בדצמבר 1921. לאחר חודש, וו אילץ את ליאנג להתפטר והאשים אותו בהיותו פרו-יפני. הוא חשף את המברק של ליאנג שהורה לדיפלומטים הסיניים לתמוך ביפן בבעיית הריבונות בשאנדונג במהלך ועידת הצי של וושינגטון. ג'אנג יצר ברית עם דואן צ'ירוי וסאן יאט סן. שני הצדדים שלחו מברקים כדי לגייס את קציניהם ולהוקיע את אויביהם. ב-28 באפריל החלה מלחמת ז'ילי-פנגטיאן הראשונה. וו נלחם בצבא של ג'אנג וזכה בניצחון גדול שהכריח את ג'אנג לסגת למנצ'וריה.
לאחר מכן, החלה החבורה של ז'ילי במסע לאומי לשיקום הנשיאות עם לי יואן-הונג כנשיא. אף על פי שעברו רק שנתיים מאז הופל דואן, ממלא מקומו שו שיצ'אנג הוכרז כנשיא לא חוקי, מאחר שלפי הטענה הוא נבחר על ידי פרלמנט לא חוקי. הם דרשו שו וסון יאט סן יפרושו מתפקידם בנשיאותם היריבות לטובת ממשלה מאוחדת. וו שיכנע את צ'ן ג'ונגמינג להדיח את סאן מגואנגג'ואו תמורת הכרה בשליטתו על גואנגדונג. קבוצה גדולה של חברי הפרלמנט הישן עברו חזרה לבייג'ינג כדי להוות קוורום שנתן לממשלה דימוי שהיא פועלת כפי שהיה לפני הרסטוראציה של המאנצ'ו ב-1917.
הממשל החדש של לי היה חסר אונים יותר מאשר הראשון. פגישות הקבינט היו חייבות להיות מאושרות על ידי וו פאיפו. כוחו ויוקרתו ההולכים וגדלים של וו העצימו את הקצין הבכיר, קאו קון, אשר תיווך ביחסים בין השניים. קאו רצה להיות נשיא בעצמו, אבל וו ניסה לרסן את שאיפותיו. הנשיא לי ניסה ליצור קבינט המורכב ממומחים אבל הוא הרס אותו על ידי מעצר של שר האוצר על שמועות שווא שסופקו על ידי דוברי הפרלמנט.
קאו קון בילה את החודשים הבאים בקידום הנשיאות שלו על ידי ההצעה הגלויה לשלם חמשת אלפים דולר לכל חבר הפרלמנט שמוכן לבחור אותו. דבר זה יצר גינוי אוניברסלי, אך הוא נבחר בכל זאת והושבע עם חוקה חדשה, היחידה שהייתה רשמית עד 1947. הוא הזניח את חובותיו לנשיאות, והעדיף להיפגש עם הקצינים שלו מאשר עם הממשלה. תפקיד סגן הנשיאות שוב נשאר ריק כדי למסרו לידי ג'אנג זואולין, דואן צ'ירוי, או לו יונג-שינג, אבל אף אחד מהם לא רצה לקשור את גורלו עם הנשיא קאו.
בחודשים ספטמבר ובאוקטובר 1924, נערכו קרבות בין הפרובינציות על השליטה בשנחאי, ומאוחר יותר נעשה גם ניסיון הפיכה בביג׳ין, כאשר חלק מצבא פלג ז׳ילי הכניס את הנשא קאו למעצר בית, תוך כדי לחימה עם כוחותיו של וו שבאו לסייע לנשיא.
הממשלה הזמנית
ב-2 בנובמבר נעשה הואנג פו נשיא בפועל לאחר בקשתו של פנג יושיאנג. הוא הכריז שהנשיאות של קאו קון בלתי חוקית, כי הושגה על ידי שוחד. כל חבר פרלמנט שהצביע לו היה נתון למעצר. חוקת 1923 בוטלה והוחלפה "בתקנות הממשלה הזמנית". פוי, מבית המלוכה, גורש מן העיר האסורה ונעשו כמה רפורמות אחרות. ז'אנג, שהיה מונרכיסט, התנגד לגירוש של יורש העצר והתנגד לממשלתו של הואנג. פנג וג'אנג הסכימו להפוך את דואן צ'ירוי לראש הממשלה הזמנית ולבטל את הפרלמנט הישן לצמיתות. למנכ"ל הזמני של הממשלה היו סמכויות משותפות של הנשיא ושל ראש הממשלה. הייתה לו היכולת לבחור את הקבינט שלו בחופשיות, ויכול היה לשלוט בלי מחוקקים. בעוד שבתאוריה היה זה מעמד חזק מאוד, לפועל היה דואן נתון לחסדיהם של פנג וג'אנג.
פנג, ג'אנג ודואן הזמינו את סון יאט סן לבוא צפונה כדי לדון באיחוד הלאומי. סון נסע לבייג'ינג אך מחלת סרטן הכבד שלו התקדמה. דואן כינס ועדה לשיקום השלטון שכללה 160 חברים ב-1 בפברואר. סון היה ספקני לגבי דואן וג'אנג שהשתעשעו ברעיון של קיסרות חדשה של פוי. סון נפטר בחודש מארס, והשאיר את חסידיו הדרומיים מחולקים.
דואן כינס את הממשלה הזמנית ב-30 ביולי, היה זה הכינוס האחרון של ממשלת בייאנג. דיונים בטיוטות חוקתית התקיימו מאוגוסט עד דצמבר, אך אף טיוטה לא אושרה מעולם כי פרצו קרבות מחדש נגד פנגטיאן. וו פיאפו כרת ברית עם ג'אנג נגד פנג כנקמה על ההפיכה שעשו קודם בביג׳ין.
הלחימה בין הפלגים הייתה קשה. פנג התפטר מתפקידו ועבר לברית המועצות, אך חודשים אחדים מאוחר יותר הוא נקרא לחזור לעמוד בראש חייליו. כשהסתבך המצב הפוליטי והצבאי, דואן החזיר את תפקיד ראש הממשלה כדי להוריד מעצמו את האחריות על המצב. המצב שיצא משליטה בעיר הבירה, הביא לטבח של 18 במרץ בבייג'ינג, שבו נרצחו מפגינים אנטי מילטריסטים. טבח זה הוביל למפלתו של דואן.
תחת לחץ כבד ניהל דואן ישיבה מיוחדת של בית המחוקקים הזמני, אשר העביר החלטה המגנה את הטבח. הדבר לא מנע מחיילי המורדים לפרק את המשמר של דואן ולהכריח את מנכ"ל הממשלה לברוח לשגרירות זרה. כשכוחותיו של ג'אנג כבשו מחדש את הבירה לאחר שבועיים, הוא סירב להחזיר את דואן, שאותו ראה כאופורטוניסט בוגדני. תושבי עיר הבירה סבלו מאוד במהלך הקרבות האלה מחיילי הכובשים שפגעו ועינו אזרחים.
סוף הממשלה
ג'אנג ושותפו וו לא הסכימו מי צריך להמשיך בתפקיד של דואן. וו רצה להחזיר את קאו קון כנשיא אבל ג'אנג התנגד בתוקף. מה שהביא לסדרה של ממשלות ביניים חלשות. השירות הציבורי התמוטט בשל הבזבוז וחוסר תשלום השכר. המשרדים הממשלתיים היו קיימים רק בשמם. היו התפטרויות המוניות של אנשי הממשלה, והנותרים נשארו בתפקידם בלחץ אנשי הצבא. החלקים היחידים שתפקדו בביורוקרטיה היו שירות הדואר, שירות מכס ותפקידים ממשלתיים שמולאו על ידי עובדים זרים. שום בית מחוקקים לא נוצר משום שהיה יקר מדי וקשה להרכיב.
ביולי 1926 יצאו הכוחות הדרומיים למבצע "המשלחת הצפונית". הם הביסו במהירות את צבאות וו וסאן צ'אפאנג. באפריל 1927 טיהר צ'יאנג קאי שק את הקומוניסטים מהצבא המהפכני הלאומי שלו והמבצע נעצר. עם תבוסתה של חבורת ז'ילי ועצירת המבצע של אנשי הדרום, השתלט ג'אנג דזוו-לין על ממשלת בייאנג באופן אישי תוך הכרזת ממשל צבאי. זו הייתה הפעם היחידה בה הייתה הממשלה בתואר של ממשלה צבאית מפורשת. ג'אנג הצהיר כי מטרת ממשלתו היא להביס את "האדומים" כדי להציל את המסורת והתרבות של סין. השירות הציבורי החל להשתפר והתחיל לפעול שוב. משרדי חיל הים והצבא התאחדו כדי ליצור את משרד הביטחון.
מושל גו-ג'ין ושאנשי, יאן שיאן, התקשר עם הלאומנים נגד בייג'ינג. ביוני 1928 החליט ג'אנג לנטוש את בייג'ינג ונרצח בידי היפנים. כוחותיו של יאן שיאן כבשו את העיר שהוביל להפלת ממשלת בייאנג. בייג'ינג שינתה את שמה לפיפינג עד סוף מלחמת האזרחים הסינית ב-1949. בנו של ג'אנג, ג'אנג צ'ו-ליאנג, הקים ממשלה גולה בראשותו של ראש הממשלה פו פו. עם זאת, עובדי מדינה רבים, כולל שרים ונשיאים לשעבר, כבר עברו לממשלה הלאומנית של ציאנג קאי שק. ארצות-הברית הפכה למדינה העיקרית הראשונה שנתנה את ההכרה בממשלה הלאומנית בנאנג'ינג ב־1 באוקטובר. יפן הייתה המעצמה הגדולה האחרונה שהכירה, משום שהם תיעבו את הגישה האנטי- יפנית של הקואומינטנג.
ג'אנג ניהל משא ומתן עם צ'יאנג קאי-שק כדי לסיים את הכפילות הפוליטית הזאת, פעולה שהובילה לאיחוד הצפון והדרום ב-29 בדצמבר 1928.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Gao, James Z. (2009). Historical dictionary of modern China (1800-1949). Lanham, Md.: Scarecrow Press. p. 22
- ^ Wakabayashi, Bob Tadashi (2007). The Nanking atrocity, 1937-38 : complicating the picture. Wakabayashi, Bob Tadashi, 1950-. New York: Berghahn Books. p. 202
- ^ Teon, Aris (2016-05-31). "Provisional Constitution Of The Republic Of China (1931)". The Greater China Journal. Retrieved 2019-03-14.
- ^ Chung, Stephanie Po-Yin (1998). Chinese business groups in Hong Kong and political change in South China, 1900-25. New York: St. Martin's Press. p. 9.
- ^ Christopher R. Lew; Edwin Pak-wah Leung (2013). Historical Dictionary of the Chinese Civil War. Scarecrow Press.
