מנשה שאוה
מנשה שאוה (1944 - 21 במרץ 2003) היה פרופסור לדיני משפחה ודיני ירושה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
ביוגרפיה
שאוה נולד בעיראק להוריו דוד ונעימה. עלה לישראל עם משפחות בהיותו כבן שבע. לאחר סיום שירותו בצה"ל למד לתואר ראשון במשפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה. את התואר סיים בשנת 1967 בהצטיינות יתרה, והמשיך לתואר שני, אותו סיים בשנת 1969. למד לדוקטורט אותו סיים בשנת 1972 בציון מעולה. מאז סיום לימודיו לתואר ראשון שימש כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב בתחומים דיני משפחה, דיני ירושה ומשפט בין-לאומי פרטי ובין-דתי. שאוה נודע כמרצה אהוב על הסטודנטים, אשר מתבל את הרצאותיו בהומור רב, מצטט מהזיכרון אינספור פסקי דין ומראי מקום מדויקים, ואף טורח ושולח מכתבי ברכה לסטודנטים אשר קיבלו אצלו ציונים גבוהים. הוא זכה פעמים רבות בתואר המרצה המצטיין בפקולטה למשפטים, ואף זכה בתואר מצטיין רקטור בהוראה בשנת תשס"א. בשנת 1979 הועלה לדרגת פרופסור חבר, ובשנת 1983 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. כיהן כחבר ועדת המינויים וועדת ההוראה של הפקולטה למשפטים וחבר סנאט האוניברסיטה.
בשנת 1986 היה פרופסור שאוה עורכו של כתב העת היוקרתי עיוני משפט, ומאז שנת 1990 שימש ישב ראש הוועדה לדיני משפחה מטעם לשכת עורכי הדין בישראל. בשנים 1991–1996 כיהן כמנהל המכון להכשרת עורכי דין של לשכת עורכי הדין.
פרופסור שאוה כתב שלושה ספרים, בראשם הדין האישי בישראל שיצא לאור בשנת 1977 וכן ערך מספר ספרים ובהם ספר הזיכרון בן שלושת הכרכים לשופט ביתה משפט העליון חיים כהן. כמו כן פרסם כ-80 מאמרים משפטיים בארץ ובחו"ל בביטאונים משפטיים יוקרתיים, וכתיבתו מצוטטת בהסכמה בעשרות רבות של פסקי-דין של בית-המשפט העליון. תרומה גדולה בתחום דיני המשפחה תרם בקביעת כללים בסוגיה המורכבת והרגישה של מרוץ סמכויות בין בית המשפט האזרחי ובית הדין הרבני.
שאוה היה חתן פרס צלטנר הראשון (1978). כמו כן זכה בפרס משרד המשפטים על שם השר פנחס רוזן (1973), פרס לחכמת ישראל (1986), ופרס לשכת עורכי הדין (1993).
שאוה נפטר מדום לב בשנת 2003. שלוש שנים לאחר מותו יצא לאור ספר מנשה שאוה: מחקרים לזכרו בעריכת השופט אהרן ברק ופרופסור דניאל פרידמן.
קישורים חיצוניים
