מנשר ה-363
מנשר ה-363 היה מסר אל האומה שנחתם ב-18 במאי 1877 על ידי נציגי הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים של צרפת אחרי שנשיא הרפובליקה, המרשל פטריס דה מק-מהון פיטר את ראש הממשלה ז'ול סימון, החליף אותו עם הדוכס דה ברוי המונרכיסט ואחר כך נוכח ההתנגדות הפרלמנטרית, פיזר את בית הנבחרים.
nous vous appelons à prononcer entre la politique de réaction et d’aventures qui remetbrusquement question tout ce qui a été si péniblement gagné depuis six ans, et lapolitique sage et ferme,pacifique et progressive que vous avez déjà consacrée
אנו קוראים לכם להכריע בין מדיניות הריאקציה וההרפתקנות המעמידה באופן חד בסימן שאלה כל מה שהושג בעמל רב בשש השנים האחרונות לבין המדיניות הנבונה, ההחלטית, השוחרת שלום והמתקדמת שכבר אישרתם אותה
ההקשר ההיסטורי
הבחירות לפרלמנט צרפת בשנת 1876 העניקו לרפובליקנים ניצחון עם הזכייה ב־363 מושבים בבית הנבחרים מול 200 מושבים של האופוזיציה המונרכיסטית. אף על פי כן ב-16 במאי 1877 החליט הנשיא מק-מהון לפטר את ראש הממשלה ז'ול סימון ה"גמבטיסט" (רפובליקני מתון) ולמנות במקומו את הדוכס דה ברוי, מונרכיסט נלהב שיישם בעבר ללא פשרות את מדיניות "הסדר המוסרי" הימני. הרפובליקנים התנגדו בתוקף למהלך זה. באותו ערב, מעל שלוש מאות נבחרים רפובליקנים התכנסו במלון "גראן אוטל דה פארי" על מנת לגנות את מדיניותו של מק-מהון וקראו להצביע בעד החלטה הדורשת לכבד את מעמד הפרלמנט בקביעת הרכב הממשלה ומדיניותה. ב-17 במאי בית הנבחרים הביע אי אמון בממשלה החדשה של דה ברוי עם 349 נגד 149 קולות ולאון גמבטה נשא נאום שבו גינה את החלטות הנשיא. כתגובה ב-18 במאי שר הפנים פוטרו הודיע על דחיית דיוני בית הנבחרים למשך חודש ובהמשך על פיזור בית נבחרים . מול ההתגרות הזאת ב-18 במאי החליטו הרפובליקנים שהתכנסו במלון "אוטל דה רזרבואר" בוורסאי לחתום על המנשר מכוון אל האומה, שנודע לאחר מכן כ"מנשר ה-363".[1]
מנשר ה-363 וחותמיו
ב-18 במאי 1877 בחר המחנה הרפובליקני לערוך מנשר נגד הנשיא מק-מהון, שהזכיר קצת את אופן פניית הפרלמטרים הליברלים ("פניית ה-221") שהוקיעה בזמנו את שרירות שלטונו של המלך שארל העשירי. הרפובליקנים דרשו הקמת ממשלה אחראית בפני בתי האספה, מה שנגד את מדיניותו של מק-מהון. הנשיא הגדיר את עצמו "מעל למפלגות" וסבר שיכול למנות את השרים כראות עיניו. המנשר הזמין את הבוחרים לא לאשר "מדיניות ריאקציונית והרפקתנית" זו שממשלת דה ברוי התכוונה ככל הנראה לאמץ. למעשה היווה המנשר מעין הצעת אי אמון של הרפובליקנים בממשלת דה ברוי. מחבר המנשר היה אז'ן ספולר, המקורב ללאון גמבטה. חותמי המנשר היו נציגי הסיעות הבאות:האיחוד הרפובליקני (גמבטה, דאנפר-רושרו ואחרים) השמאל הרפובליקני (ז'ול גרווי, ז'ול פרי, מארי פרנסואה סדי קארנו, ארמאן פאלייר ואחרים), המרכז שמאל (ז'אן קזימייה-פרייה, רישאר ודינגטון, קאמי סה ואחרים) השמאל הקיצוני (ז'ורז' קלמנסו, לואי בלאן, אלפרד נאקה ואחרים) ועוד נבחרים כמו הנסיך נפוליאון בונפרטה.
השלכות המנשר
אז מק-מכון החליט בהסכמת הסנאט לפזר את בית הנבחרים. הסנאט החליט זאת ב-22 ביוני 1877 עם 149 קולות נגד 130. החלה מערכת בחירות אינטנסיבית שבה המונרכיסטים התומכים במרשל פעלו בצורה כושלת, בעוד שהרפובליקנים המאוחדים מסביב לתמונתם של אדולף טייר וגמבטה היושבים ביחד בארוחה ב-3 ביולי, נראו מקשה אחת. טייר נפטר
בתחילת ספטמבר ולווייתו זימנה מפגן רפובליקני מלא אפטימיות. בינתיים, גמבטה יצא בפעם שנייה בחייו למסע בחירות שהקיף את צרפת כולה, על מנת לשכנע את האזרחים. יצר רושם מיוחד נאומו ב-15 באוגוסט 1877 בעיר ליל שבו קבע שמי שיעמוד בפני (רמז לנשיא ולתמוכיו) דרישות "קולה של צרפת הריבונית" לא תהיה דרך אחרת אלא :se soumettre ou se demettre -
"להיענות או להתפטר"
בבחירות הפרלמנטריות ב-1877 התבדו תקוות המורכיסטים אחרי שהרפובליקנים, על אף אבדן 39 מושבים, זכו בכל זאת ברוב. אחרי היסוסים מסוימים, ב-13 בדצמבר 1877 החליט מק-מהון להטיל על ז'ול דיפור (Dufaure) להרכיב ממשלה כעבור שנה, אחרי שהמונכיסטים איבדו את הרוב גם בסנאט, מק-מהון ראה את עצמו במיעוט ובינואר 1879 נאלץ להתפטר. במקומו נבחר כנשיא ז'ול גרווי הרפובליקני. התקוות האחרונות לרסטורציה של המלוכה אפסו והרפובליקה יצאה מוחוזקת. מנשר ה-363 נתן תוקף לעקרון ברית הרפובליקנים בעלי המגמות השונות כשרובצת סכנה בפתח הרפובליקה. [1] הקואליציה נגד מק-מהון הגשימה אחדות אמיתית של השמאל הפרלמנטרי, המגובש על ידי נטייה עזה אנטי-קלריקלית
קישורים חיצוניים
- לפי מאמר מאת "פידוס" Fidus ב-Revue des Deux Mondes" /uploads/2016/11/6614e8485d3a6ffaf77cb0c4690700b0.pdf
- על מנשר ה-363 באתר החינוכי "La Dissertation
הערות שוליים
