מסיעון
מַסִּיעוֹן (באנגלית: people mover, או automated people mover, לעיתים בקיצור APM) הוא מערכת אוטומטית להסעת נוסעים למרחקים קצרים במתחמים קטנים. מערכת זו מונעת על ידי מסוע הפועל באופן רציף והמניע את הקרונות, והיא אוטומטית במובן זה שאין בקרונות או ברכבות נהג.
מערכות מסוג זה משמשות בעיקר במתחמים קטנים בהם נדרשת הסעה מהירה של אנשים על פני טווחים קצרים. דוגמאות למערכות אלה קיימות בעיקר בשדות תעופה והן מקשרות בין טרמינלים שונים בנמלי התעופה או בין המבנה המרכזי של נמל התעופה לשערי היציאה.
מקור המונח בכינויה של מערכת הסקייבס (האוטובוס האווירי) שפותחה על ידי תאגיד האלקטרוניקה וסטינגהאוס בשנת 1964[1][2].
מתקן נוסף שנבנה בשנת 1967 בסגנון זה היה המתקן של חברת גודייר אשר נבנה בפארק השעשועים דיסנילנד שבקליפורניה ונקראה פיפלמובר (PeopleMover - הלחם בסיסים של שמו של סוג המתקן באנגלית)[3].
עם השנים הפך המונח לשם גנרי לתיאור מערכת הנעת המונים מסוג זה, אף שלעיתים נעשה שימוש במונח "מערכת הנעה אוטומטית מונחית" (automated guideway transit).
היסטוריה
מערכת Never-Stop Railway
המערכת האוטומטית הראשונה להסעה המונית של אנשים הייתה ה"רכבת שאינה עוצרת" (ה-'Never-Stop-Railway') שנבנתה עבור תערוכת האימפריה הבריטית שנערכה בוומבלי שבלונדון בשנת 1924. רכבת זו כללה 88 קרונות שנעו ללא הפסקה סביב מתחם התערוכה, באופן אוטומטי וללא נהג. קרונות אלה נעו לאורך מסילת ברזל צרה שנבנתה עבורם, כאשר בורג מסתובב לאורך המסילה הניע אותם קדימה. קצב הנסיעה של הקרונות השתנה באופן אוטומטי בהתאם לסיבוב הבורג, וכך בהתקרבם לתחנות נעו הקרונות בקצב הליכה שאיפשר לנוסעים לעלות ולרדת מהם, ובין התחנות הם נעו בקצב מהיר יותר.
הרכבת פעלה במשך שתי שנות התערוכה, ופורקה עם סיומה.
מערכות חברת גודייר
בשנת 1949 החלה חברת הצמיגים והגומי גודייר, ביוזמת המהנדס אל נילסון, וביוזמת מייק קנדאל, המהנדס הראשי של חברת סטפנס-אדמסון (Stephens-Adamson) לתכנן מערכות הסעה אוטומטיות. לגודייר היה ניסיון רב בבניית מדרגות נעות ומסועים אוטומטיים.
במשך ארבע שנים עבדו שתי החברות על פיתוח המערכת, ומספר אבות טיפוס נבנו. אבות טיפוס אלה זכו לכינויים: "ספידווק" (Speedwalk - הליכה מהירה), "ספידראמפ" (Speedramp - רמפה מהירה) ו"קארוויור" (Carveyor - הלחם בסיסים של המילים "מכונית" ו"מסוע" באנגלית).
- "ספידווק" - הייתה המערכת הראשונה שנמכרה על ידי שתי החברות. מערכת זו הייתה מדרכה נעה במהירות של 2.4 קמ"ש (מהירות הליכה איטית), כאשר נוסעים יכלו להישען על מעקה הנע עם המדרכה, ויכלו לעלות ולרדת מהמדרכה הנעה בשל מהירותה האיטית. מערכות אלו נועדו עבור שדות תעופה, תחנות רכבת גדולות, ופארקי שעשועים.
- מערכת ה"ספידראמפ" - הייתה מדרכה נעה שהסיעה נוסעים בין מפלסים וקומות שונות. מערכת זו נועדה להחליף מדרגות נעות בשדות תעופה ותחנות הרכבת, ולאפשר לנוסעים עליה, בשל משטחה המישורי, לנוע עם הכבודה שלהם (המזוודות) אותה לא ניתן להעלות במדרגות נעות. ההתקנה הראשונה של מערכת זו הייתה בשנת 1954 בתחנת הרכבת הדסון ומנהטן (Hudson and Manhattan) בעיר ג'רזי סיטי. אורכה של המערכת היה 69 מטרים והיא העלתה נוסעים לגובה של 6.7 מטרים בשיפוע של 15 מעלות[4].
- מערכת ה"קארוויור" כללה מספר תאים נעים שיכלו להסיע אנשים על פני מסוע חשמלי בין שתי נקודות. תאים אלו נעו על מסועים מכניים, כאשר מהירות התאים השתנתה בהתאם להתקרבות התא לתחנה או להתרחקותו מהתחנה. הושבת הנוסעים בתוך תא איפשרה את שינויי המהירות, שכן שינוי מהירות יכול להביא לנפילתם של נוסעים העומדים על מסוע. במערכת זו עלו הנוסעים על התאים בעת שהתאים נסעו במקביל למדרכה הנעה במהירות הזהה למהירות התאים. מערכת זו תוכננה עבור רכבת רחוב 42 המקשרת בין כיכר טיימס ותחנת גרנד סנטרל. לאחר פגישות רבות שנערכו בין מהנדסי החברה לבין רשות התחבורה של ניו יורק, והחולט בנובמבר 1954 על הקמת הפרויקט[4], אולם הפרויקט לא הוקם בשל קשיי מימון, והרכבת נבנתה לבסוף בפארק השעשועים דיסנילנד שבקליפורניה, ובהמשך בפארק השעשועים ממלכת הקסם באתר הנופש דיסניוורלד שבפלורידה. בדיסנוורלד הותקנה המערכת במספר מתקנים, ובהם המתקן "אם היו לך כנפיים".
בדיסנילנד זכה המתקן לשם "פיפלמובר" - הלחם בסיסים של השם הגנרי של המתקן.
בשנות ה-70 נבנו מערכות מסוג זה ברחבי העולם. בין המערכות הידועות הן מערכת הקבינטקסי שפותחה בגרמניה על ידי חברת מנסמאן דמאג (Mannesmann Demag) ומסרשמיט-בולקוו-בלום (Messerschmitt-Bölkow-Blohm). מערכת זו כללה תאי נוסעים בני שמונה מושבים, אשר תוכננו לאסוף נוסעים לפי הזמנה בנקודות קבועות מראש ולהסיעם ליעדם. מערכת ניסיונית הושלמה בשנת 1975 ופיתוח הושלם בשנת 1979 אולם אף מערכת לא נבנתה בפועל.
בשנת 1966 הקצה הממשל הפדרלי בארצות הברית משאבים להקמת מערכות מסיעון בפרויקט שנקרא פרויקט מסיעון מרכז עירוני (Downtown People Mover Program). במסגרת פרויקט זה הוקמו ארבע מערכות: מערכת רומאג של חברת רוהר, מערכת איירטרנס של חברת LTV, מערכת מסיעון של חברת פורד ומערת הוברקראפט של חברת אוטיס מעליות.
המערכת הראשונה הותקנה בנמל התעופה הבינלאומי טמפה בפלורידה בשנת 1971 ומערכת נוספת הוצגה בשנת 1972 בנמל התעופה הבינלאומי וושינגטון דאלס.
קשיי תקציב בשנות ה-80 של המאה ה-20 גרמו לעצירת הפרויקטים, אולם במיאמי נבנתה מערכת מטרומובר וכן נבנתה בדטרויט מערכת המסיעון של דטרויט.
בלונדון נבנתה באותה עת מערכת מסיעון באזור הדוקלנדס שנקראה הרכבת הקלה של הדוקלנדס, בצרפת הוקמה הוהיקל אוטומטיק לג'ר ובקנדה הבומברדייה ART, ורכבת השמים של ונקובר, שהיא המערכת הגדולה בעולם ובה למעלה מ-60 ק"מ של מסילות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מסיעי אנשים |
הערות שוליים
