מערב אפריקה הגרמנית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

Deutsch-Westafrika
דגלסמל
Deutsch-Westafrika 1912.png
מערב אפריקה הגרמנית בסביבות 1912: טוגו וקמרון (ירוק כהה), דרום מערב אפריקה הגרמנית (ירוק בהיר)
היסטוריה
הקמה  
הקמה 1884
פירוק  
פירוק 1915

מערב אפריקה הגרמנית (בגרמנית: Deutsch-Westafrika) היה תואר לא רשמי לאזורים במערב אפריקה, שהיו חלק מהאימפריה הקולוניאלית הגרמנית בין השנים 1884–1919. המונח שימש בדרך כלל לשטחי קמרון וטוגו. מערב אפריקה הגרמנית לא הייתה יחידה מנהלית. עם זאת, במסחר ובשפת העם המונח היה לעיתים בשימוש.

אינטרסים גרמניים במערב אפריקה לפני 1884

מפה משנת 1885 המציגה את האינטרסים הגרמניים במערב אפריקה (קפיטאי וקובה מופיעים כ'דובריקה')

העניין הגרמני במערב אפריקה נמשך מהמאות ה-17 וה-18, כאשר דוכסות קורלנד וברנדנבורג-פרוסיה הקימו ביצורים ומוצבי מסחר באזור. לאחר 1720 לא הייתה נוכחות גרמנית במערב אפריקה עד אמצע המאה ה-19, כאשר חברות סחר גרמניות ובהן C. Woermann, Jantzen & Thormählen, Wölber & Brohm ו- GL Gaiser הפכו לפעילות בחוף מערב אפריקה.[1] [2] מיסיונרים גרמנים, כמו אגודת המיסיון בצפון גרמניה, נכחו גם הם מאמצע המאה ה-19. [3] [4]

בתחילת 1880 אינטרסים גרמנים במערב אפריקה כללו:

  • עמדות סחר בגינאה המודרנית בקפיטאי ובקובה שהופעלו על ידי פרידריך קולין.
  • עמדות סחר בטוגו המודרנית בבגוידא ובפופו הקטנה משנת 1857
  • עמדות סחר והסכמים עם שליטי מספר כפרי חוף בקמרון המודרנית, כולל בימביה, מלימבה, בטנגה, קריבי. היו עמדות סחר והסכמים גרמניים בארצם של בני הדואלה, באקווה-טאון, בל-טאון ודידו-טאון, שהיו להם גם הסדרים דומים עם סוחרים בריטיים ואחרים.

האמנה האנגלו-צרפתית משנת 1882 הובילה לדאגה בקרב סוחרי המבורג כי האינטרסים שלהם מאוימים, והם החלו לחפש את הגנת האימפריה הגרמנית על פעילותם.[5] במקביל לאינטרסים המסחריים הגרמניים שהוקמו במערב אפריקה הם חיפשו תמיכה ממשלתית וימית, התנועה החברתית הרחבה יותר לטובת קולוניזציה תפסה מקום. האגודה הקולוניאלית הגרמנית ("Deutscher Kolonialvereinl") הוקמה ב-6 בדצמבר 1882 בפרנקפורט אם מיין עם הרמן, נסיך הוהנלוהה-לנגנבורג כנשיאה הראשון, ובמהרה היו בה כ־15,000 חברים.

נציב קיסרי למערב אפריקה

טענות אירופיות במערב אפריקה 1885: ריבייר דו סוד וקפיטאי וקובה שנויים במחלוקת בין גרמניה לצרפת.

הקנצלר אוטו פון ביסמרק ביקש לשמוע על התערבות גרמנית פוטנציאלית במערב אפריקה מצד הסנאטים של ליבק, המבורג וברמן. בתגובה הגיש וורמן בפני הקנצלר תוכניות להקמת מושבת סחר גרמנית במערב אפריקה בשנת 1883, שביסמרק קיבלה בתחילה בהסתייגויות מסוימות. [6] אולם בדצמבר 1883 הממשלה התחייבה לנקוט צעדים להגנת הסוחרים הגרמניים על ידי שליחת נציב קיסרי למערב אפריקה להיכנס להסכמות רשמיות עם שליטים מקומיים.[7][5] במאי 1884 החליט ביסמרק למנות את גוסטב נכטיגל לנציב הקיסרי. משימתו הייתה להפליג ממש לאורך החוף האטלנטי של היבשת, לחקור ולבדוק את האינטרס הגרמני הקיים באזור, ובמידת האפשר להקים יישובים חדשים. [8] תוכניתו של ביסמרק הייתה להשתמש באמנות של נכטיגל כדי לבסס את הריבונות הגרמנית על אזורים מרכזיים במערב אפריקה, אשר אז תישלט בעקיפין, כאשר הממשל יופעל בעיקר על ידי חברה מסחרית. [9][5]

ביוני 1884 הגיע נכטיגל למפרץ סנגרייה ולאיי לוס. הוא שלח משלחת לחוף לחפש חוזים עם שליטי קפיטאי וקובה . [10] עם זאת, עד שהגיעה המשלחת, הצ'יפים המקומיים כבר הגיעו להסכמות עם צרפת, ולא רצו לחתום על אמנות חדשות. [11] בשל כך נכטיגל נותר בעמדות המסחר הגרמניות במפרץ בנין.[7]

ב-5 ביולי 1884 חתם נכטיגל על אמנה עם מלאפה השלישי, שליט טוגו (כפר המכונה היום טוגוויל) שהקים פרוטקטורט גרמני על פני שטח החוף. [12] זה היווה את הבסיס למושבה הגרמנית העתידית טוגולנד.[13] ב-14 ביולי 1884 הניף נכטיגל את דגל גרמניה בעיירה בל וחתם על חוזים והציב תחת ההגנה הגרמנית את האזורים שהפכו למושבה קמרון.[5] הוא בילה כמה שבועות בביקור בנמלים שונים סביב מפרץ ביאפרה לפני ששט דרומה לגבון, אנגולה ודרום מערב אפריקה. הוא שב בחזרה לקמרון בדצמבר 1884 ולדלתה של נהר ניז'ר בינואר 1885. ב-29 בינואר 1885 הוא חתם על אמנה שהביאה את מיינלנד להגנת גרמניה.[14] לאחר מכן החל נכטיגל את מסעו חזרה לגרמניה אך נכנע למלריה ומת בחופי גינאה באפריל. [15]

שייטת מערב אפריקה, 1884–1885

SMS אולגה בהפצצת היקוריטאון (דואלה), 21 בדצמבר 1884
סערת בלטאון על ידי משלחת נחיתה מ-SMS אולגה, דצמבר 1884 (תיאורו של קרל זלצמן, 1885)

לאחר שנכטיגל סיים את משימתו להקמת זכויות גרמניות במערב אפריקה, היה צורך בתמיכה של חיל הים כדי לחזק אותם. ב-30 בספטמבר 1884 הוציא הקיסר וילהלם הראשון צו להקמת שייטת מערב אפריקה בפיקודו של ראש מטה האדמירליות, סגן אדמירל אדוארד פון קנור .[16] השייטת הורכבה מה-SMS ביסמרק (ספינת הדגל), SMS גנייזנאו, SMS אריאדנה, SMS אולגה וספינת הקיטור אדלר. השייטת יצאה למערב אפריקה ב-30 באוקטובר. בהגיעם לאיי קייפ ורדה, נשלחה האריאדנה לליבריה ולחוף גינאה והגנייזנאו נשלחה למזרח אפריקה. ב-18 בדצמבר, ביסמרק ואולגה הגיעו לנהר קמרון.[17]

זמן קצר לפני שהשייטת הגיעה, נשרף יישובו של מנגה נדומב בל, שחתם על אמנה עם נכטיגל, והוסר דגל גרמניה. האדמירל קנור החליט על התערבות מיידית ושלח כוחות נחיתה לחוף להשמיד את כפרי המורדים ולעצור את ראשיהם. שתי נחתות, ה-Fan וה-Dualla שימשו ככלי נחיתה להעלאת 307 חיילים לחוף בהיקורטאון ב-20 בדצמבר. כוח הנחיתה קיבל הודעה כי פורעים בגדה הנגדית תקפו את מפעלי Jantzen & Thormählen וחטפו את מנהליהם, והם הסתערו על העיר ג'וס כדי לנסות ולהשיב אותם. למחרת התקדמה האולגה במעלה הנהר עם הגאות הגואה והפגיזה את הכפרים המקומיים. כוח הנחיתה חזר לספינותיו ב-22 בדצמבר. האולגה, עם סגן אדמירל קנור, נשארה באזור בו התרחש המרד האנטי-גרמני. הרגיעה הוחזרה בהדרגה; בינואר 1885 הסתיימה האלימות ובמרץ נמסר רוצחו של מנהל המפעל להוצאה להורג.[17]

ב-23 במרץ 1885 סירת התותחים SMS Habicht הגיעה להחליף את האולגה בתחנת הקבע שלה בנהר, מה שאפשר לאולגה לחזור הביתה יחד עם האדלר. בינתיים, ביסמרק שייטה במעלה ובמורד החוף והניפה את דגל גרמניה במספר מקומות. לאחר הגעתו של המושל הקיסרי הראשון של קמרון, יוליוס פון סודן ב-7 ביולי 1885, קיבלה ביסמרק פקודות להפליג למזרח אפריקה בעוד סירת התותחים ציקלופ (גר') נכנסה לתפקידה כסירת התותחים השנייה בתחנת מערב אפריקה.[16] לאחר הרגעה של מריבות שבטיות ותסיסה באזור בהגנת גרמניה, פוזרה שייטת מערב אפריקה ביולי 1885.

עם זאת, בספטמבר 1885 קפטן קרל פאשן נצטווה להקים מחדש את השייטת באמצעות SMS סטוש, SMS פרינץ אדלברט ו-SMS גנייזנאו, שנפרסה תחת סגן אדמירל קנור במזרח אפריקה, וחזרה לחופי מערב אפריקה. במקרה זה, הדרישה המרובה לכוח הסירות הקטן של גרמניה גרמה לכך שכאשר הן הגיעו לקייפטאון, הוטל על גנייזנאו לחזור למזרח אפריקה, ורק הנסיך אדלברט וסטוש המשיכו למערב אפריקה לפני שיחזרו חזרה לגרמניה, ושייטת מערב אפריקה פורקה סופית בדצמבר 1885. [18] לאחר מכן הקים הצי הגרמני הקיסרי את התחנה המערב אפריקאית, המכסה את האזור הימי מול חופי מערב אפריקה. ספינות מלחמה הוקצו לנמלי המושבות הגרמניות החדשות. [19]

ועידת מערב אפריקה והתאמות טריטוריאליות

קריקטורה של ביסמרק המחלק את אפריקה בוועידת ברלין, 1885

לאחר שביצעה את טענותיה עם נכטיגל וגיבתה בכוח הימי על ידי שליחת שייטת מערב אפריקה, נדרשה גרמניה להבטיח הכרה בינלאומית במעמדה באזור. ביסמרק האמין שרכישת מושבות, אמנם יקרה וללא אינטרס כלכלי או צבאי ממשי, אולם מועילה מבחינת השגת כוח מיקוח עם ממשלות אחרות.[20] מטרתו למדיניות החוץ הייתה להשיג הסכם בינלאומי שיבדוק את ה"אימפריה הבלתי פורמלית" הענפה שבנתה בריטניה. בתמיכת צרפת, הוא כינס אפוא ועידה בברלין שתציב את רכישות גרמניה באפריקה על בסיס הכרה בינלאומית ותקבע את הכללים שכל המעצמות יבצעו בעתיד בעת טענות טריטוריאליות ביבשת.[21]

ועידת ברלין (המכונה 'ועידת מערב אפריקה' [22] [23] [24] או 'ועידת קונגו') התכנסה בנובמבר 1884 ונשארה במושב עד פברואר 1885. [25] החוק הכללי של הוועידה לא הזכיר את טוגו, קמרון או כל שטח ספציפי שאינו אגן קונגו. [26] עם זאת, הוועידה אכן אישרה את הצעדים הנדרשים כדי שהמעצמות יכירו בתביעות טריטוריאליות זו של זו במערב אפריקה - צעדים שביצע נכטיגל. יחד עם מספר תביעות של מעצמות אחרות, תביעות גרמניות במערב אפריקה הוכרו למעשה באמצעות הוועידה. במקביל למפגשי הכנס המרכזיים, נערכו דיונים שנועדו למנוע סכסוכים אפשריים על ידי סידור טענות חופפות והחל להגדיר גבולות. [27] [28] חודשיים בלבד לאחר ועידת ברלין, ב-22 באפריל 1885, סיכמה גרמניה אמנה עם אנגליה שקבעה את הגבולות סביב הר קמרון. בשנה שלאחר מכן, ב-6 במאי 1886, הרחיבה אמנה נוספת את הגבול מזרחה. הסכם עם צרפת ב-24 בדצמבר 1885 קבע את נהר קאמפו כגבולו הדרומי של קמרון. [29]

עם התקדמות הסכמי הגבול הללו, גרמניה זנחה חלק מתביעותיה במטרה לאחד את מעמדה בטוגולנד ובקמרון. כך, ב-24 באוקטובר 1885, נמסרה מיינלנד לחסות בריטית בתמורה לפיצוי טריטוריאלי לגרמניה. [30] ב-24 בדצמבר 1885 נמסרו קפיטאי וקובה לצרפת בתמורה לפיצויים בטוגו.[13]

בשנת 1884 משלחת בראשות אדוארד שולץ (גר') ניסתה להקים מושבה גרמנית ליד נוקי בקונגו, אך היא לא זכתה לתמיכה רשמית. [31] [32] [33] ההתאחדות האפריקאית הבינלאומית הכירה בתביעה הגרמנית שגבולותיה מעולם לא הוגדרו. עם זאת בוועידת ברלין ביסמרק ויתר על זכויות גרמניה בנוקי לפורטוגל. [34]

מרוץ לניז'ר

בעוד ועידת ברלין עסקה בעיקר בקונגו, הייתה גם תחרות בין גרמניה, צרפת ובריטניה על זכויות על נהר ניז'ר, עורק חשוב להתיישבות בפנים הארץ. למרות כישלונו של גוטליב לאונרד גייזר במיינלנד, סוחרים גרמנים עדיין רצו גישה חופשית לניגריה העליונה. [35] משלחת Benue של פאול שטאודינגר בשנת 1885/86 ביקש ליצור קשרים עם חליפות סוקוטו ואמירות גוואנדו, אך הדבר לא הוביל לכיבוש או להגנה. [36] כמו כן ניסיונו של פרידריך קולין להגיע למים העליונים של הניז'ר מגינאה עלה בתוהו לאחר שגרמניה הסכימה למסור את קפיטאי וקובה (המכונה גם 'קולינסלנד') לצרפת.

ב-1894/95 משלחת במימון ועדת טוגו אשר הובלה על ידי הנס גרונר ניסתה לרכוש שטחים עבור גרמניה באזור ניז'ר המרכזית. גרונר וארנסט פון קארנפ-קוורהיימב נסעו בניז'ר וחתמו "חוזי הגנה" עם ראשי גולמו.[37] עם זאת, הנציגים הצרפתים והבריטים חתמו על הסכמים דומים עם אותם ראשי שבטים, כך שלא היה להם ערך לגרמניה. גיחות גרמניות אחרות לעבר ניז'ר, מאת אריך קלינג, גסטון תיירי, לודוויג וולף יוליוס פון צך אאוף נויהויפן לא הצליחו באופן דומה. בסופו של דבר גרמניה הצליחה להרוויח על מאמציה באגן ניז'ר על ידי התאמות חיוביות לגבול בין טוגולנד למערב אפריקה הצרפתית כשהגבול הוסדר בהסכם בשנת 1897.[38][39] [40]

סינדיקט מערב אפריקה

באוקטובר 1884, בתמיכתו של ביסמרק, נוסד הסינדיקט למערב אפריקה שנועד להשתלט על הממשל הפנימי של המושבות המערביות באפריקה. עם זאת, החברות המעורבות סירבו לקחת על עצמן אחריות זו ובמקום זאת דרשו להקים ממשל ממשלתי גרמני. [41] רעיון ביסמרק לשלטון עקיף ב"אזורים המוגנים" הגרמניים נכשל אפוא במערב אפריקה. בשנת 1886 התפרק הסינדיקט. [42]

יחסים מנהליים למושבות הגרמניות במערב אפריקה

את המיזם הקולוניאלי הגרמני במערב אפריקה הקים גוסטב נכטיגל כנציב קיסרי למערב אפריקה. הוא התחיל באופן רשמי את "Schutzgebiete" (מילולית: "פרוטקטורטות") בקמרון, טוגו ודרום מערב אפריקה. קשר זה בא לידי ביטוי בגזרות המשפטיות הראשונות שנעשו במשותף לתפקידיהם של הפקידים הראשיים במושבות אלה, כלומר מושל קמרון ונציבי טוגו ודרום מערב אפריקה [43]

מאוחר יותר הוצאו במשותף מספר גזרות על קמרון וטוגו. טוגו נשלטה כמושבה נפרדת על ידי נציב קיסרי (משנת 1893: "לנדשופטמן" [44] ) עד שנת 1898 בפיקוחו של נציב ראשי ("אוברקומיסר") שהיה באותו זמן מושל קמרון. המושל הראשון של קמרון, יוליוס פון סודן, היה גם הנציב הראשי של טוגו. בשנת 1898 שודרג התפקיד בטוגו לדרגת מושל. [45]

לבתי המשפט המופקדים על האירופאים התקיים "בית משפט לערעורים למען חסות קמרון וטוגו". [46]

הכינוי Deutsch-Westafrika הופיע בכמה פרסומים לא רשמיים הנוגעים לשתי המושבות. [47] [48]

חברת סחר שפעלה בקמרון, טוגו, ניגריה וחוף הזהב השתמשה בשם "Deutsch-Westafrikanische Handelsgesellschaft" (חברת סחר מערב אפריקאית גרמנית), שנוסדה בשנת 1896 [49] והייתה מעורבת גם ב-1904 בהקמת "Deutsch-Westafrikanische Bank" (בנק מערב אפריקה הגרמני). [50]

הערות שוליים

  1. ^ Bade, Klaus (2005). Friedrich Fabri und der Imperialismus in der Bismarckzeit. Revolution – Depression – Expansion (PDF). Osnabrück. p. 347. נבדק ב-20 בינואר 2019. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ L. H. Gann; Peter Duignan; Victor Witter Turner (1969). Colonialism in Africa 1870-1960. CUP Archive. p. 221. ISBN 978-0-521-08641-7.
  3. ^ Rainer Alsheimer. Zwischen Sklaverei und christlicher Ethnogenese. Waxmann Verlag. p. 19. ISBN 978-3-8309-6764-4.
  4. ^ Blackshire-Belay, Carol Aisha (1992). "German Imperialism in Africa: The Distorted Images of Cameroon, Namibia, Tanzania, and Togo". Journal of Black Studies. 23 (2): 235–246. doi:10.1177/002193479202300207. JSTOR 2784532.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 H.R. Rudin (1938). Germans in the Cameroons. Yale University Press. p. 38. ISBN 978-5-88159-981-2.
  6. ^ Mommsen, Wolfgang J. (1994). Das Ringen um den nationalen Staat – Die Gründung und der innere Ausbau des deutschen Reiches unter Otto von Bismarck 1850 bis 1890.. Berlin: Propyläen Verlag. p. 514. ISBN 978-3549058176.
  7. ^ 7.0 7.1 Von Koschitzky, Max (1887). Deutsche Colonialgeschichte. Leipzig: Verlag von Paul Frohberg. p. 151. נבדק ב-27 בינואר 2019. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Steven Press (2017-04-10). Rogue Empires: Contracts and Conmen in Europe's Scramble for Africa. Harvard University Press. pp. 315–. ISBN 978-0-674-97185-1.
  9. ^ Woodruff D. Smith (2012-12-01). The German Colonial Empire. UNC Press Books. p. 35. ISBN 978-1-4696-1025-2.
  10. ^ "Kamerun". deutsche-schutzgebiete.de. נבדק ב-27 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Holzhaider, Hans (2017). "Ein Bayer im Auftrag Seiner Majestät". Süddeutsche Zeitung. נבדק ב-27 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Barry Turner (2013). The Statesman's Yearbook 2014: The Politics, Cultures and Economies of the World. Springer. pp. 1214–. ISBN 978-1-349-59643-0.
  13. ^ 13.0 13.1 GAYIBOR Nicoué (2011-06-28). Histoire des Togolais. Des origines aux années 1960 (Tome 3 : le Togo sous administration coloniale). KARTHALA Editions. p. 27. ISBN 978-2-8111-3344-3.
  14. ^ von Koschitzky, Max (1888). Deutsche Colonialgeschichte: Erwerbung der Reichsschutzgebiete bis zur Erledigung des Carolinenstreites. Vol. 2. Leipzig: Verlag von Paul Frohberg. pp. 324ff.
  15. ^ Priesner, Claus. "Nachtigal, Gustav". deutsche-biographie.de. Neue Deutsche Biographie. נבדק ב-3 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ 16.0 16.1 Herold, Heiko (2012). Reichsgewalt bedeutet Seegewalt. Die Kreuzergeschwader der Kaiserlichen Marine als Instrument der deutschen Kolonial- und Weltpolitik 1885 bis 1901. Munich: Oldenbourg Verlag. pp. 25–51. ISBN 978-3-486-71297-1.
  17. ^ 17.0 17.1 K. Werner; R. KortuWernerm (2012). Das Buch von der Deutschen Flotte. BoD – Books on Demand. pp. 314–316. ISBN 978-3-86444-810-2.
  18. ^ Hildebrand, Hans H.; Röhr, Albert; Steinmetz, Hans-Otto (1993). Die Deutschen Kriegsschiffe. Vol. 7. Ratingen: Mundus Verlag. p. 195. ISBN 9783782202671.
  19. ^ "Flottenstationen". ub.bildarchiv-dkg.uni-frankfurt.de. Frankfurt University. נבדק ב-6 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Evans, Richard J. "The Scramble for Africa". gresham.ac.uk. Gresham College. נבדק ב-9 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Ernest Francis Penrose (2012-11-12). European Imperialism and the Partition of Africa. Routledge. p. 31. ISBN 978-1-136-27669-9.
  22. ^ Porter, Andrew (1985). "The Berlin West Africa conference of 1884–85 revisited: A report". The Journal of Imperial and Commonwealth History. 14 (1): 83–92. doi:10.1080/03086538508582705.
  23. ^ "Berlin West Africa Conference". Britannica.com. Encyclopaedia Britannica. נבדק ב-9 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Heath, Elizabeth (2010). Gates, Henry Louis; Appiah, Kwame Anthony (eds.). Berlin Conference of 1884–1885. Oxford University Press. doi:10.1093/acref/9780195337709.001.0001. ISBN 9780195337709.
  25. ^ Carl Cavanagh Hodge (2008). Encyclopedia of the Age of Imperialism, 1800-1914: A-K. Greenwood Publishing Group. p. 83. ISBN 978-0-313-33406-1.
  26. ^ "General Act of the Berlin Conference on West Africa, 26 February 1885" (PDF). sdsu.edu. San Diego State University. נבדק ב-9 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Louis, William Roger (2006). Ends of British Imperialism: The Scramble for Empire, Suez, and Decolonization. I.B.Tauris. p. 122. ISBN 978-1-84511-347-6.
  28. ^ Craven, Matthew (2015). "Between law and history: the Berlin Conference of 1884-1885 and the logic of free trade" (PDF). London Review of International Law. 3 (1): 35–51. doi:10.1093/lril/lrv002free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  29. ^ Ze Edo’o, James Richard (2017). "The Borders of Cameroon From the Origins to the Present Day: Stakes and Challenges" (PDF). Scholars Journal of Arts, Humanities and Social Sciences. 5 (8(a)): 818. doi:10.21276/sjahss. נבדק ב-12 בפברואר 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ^ Schüßler, W. "Jahresberichte für deutsche Geschichte". pom.bbaw.de. Berlin-Brandenburgische Akademie der Wissenschaften. נבדק ב-12 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "The West African Problems" (PDF). The New York Times. 21 בינואר 1885. נבדק ב-12 בפברואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ von Freeden (ed.), W. (1885). "Hansa. Zeitschrift für Seewesen". p. 23. {{cite web}}: |last= has generic name (עזרה)
  33. ^ von Koschitzky, Max (1888). "Deutsche Colonialgeschichte". Verlag von Paul Frohberg. pp. 323ff.
  34. ^ Danckelman, Alexander (1920). Afrikanische Gesellschaft und Afrikafonds, in Deutsches Kolonial-Lexikon. Vol. I. Leipzig. p. 21.
  35. ^ Wehler, Hans-Ulrich (1976). Bismarck und der Imperialismus. Munich: Deutscher Taschenbuch Verlag. p. 329. ISBN 978-3-423-04187-4.
  36. ^ Weidmann, Conrad (1894). Deutsche Männer in Afrika - Lexicon der hervorragendsten deutschen Afrika-Forscher, Missionare etc. Lübeck: Bernhard Nöhring. pp. 170ff. אורכב מ-המקור ב-23 בפברואר 2015. נבדק ב-12 בפברואר 2019. {{cite book}}: (עזרה)
  37. ^ Heinrich Klose (18 בינואר 2019). Togo unter deutscher Flagge. BoD – Books on Demand. p. 408. ISBN 978-3-96167-134-2. {{cite book}}: (עזרה)
  38. ^ Europa Publications (2 בספטמבר 2003). A Political Chronology of Africa. Routledge. p. 430. ISBN 978-1-135-35666-8. {{cite book}}: (עזרה)
  39. ^ Patrick Manning (2004). Slavery, Colonialism and Economic Growth in Dahomey, 1640-1960. Cambridge University Press. p. 166. ISBN 978-0-521-52307-3.
  40. ^ Ganier, G. (1962). "Les rivalités franco-anglaise et franco-allemande de 1894-1898, dernière phase de la course au Niger : la mission Ganier dans le haut Dahomey, 1897-1898". Revue Française d'Histoire d'Outre-Mer. 49: 224–6, 231–2. doi:10.3406/outre.1962.1353. נבדק ב-12 בפברואר 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  41. ^ Austen, Ralph (1972). "The Metamorphoses of Middlemen: The Duala, Europeans, and the Cameroon Hinterland, ca. 1800 - ca. 1960". The International Journal of African Historical Studies. 5 (1): 1–24. doi:10.2307/217908. JSTOR 217908.
  42. ^ Mommsen, Wolfgang (1993). "Das Ringen um den nationalen Staat – Die Gründung und der innere Ausbau des deutschen Reiches unter Otto von Bismarck 1850 bis 1890". Geschichte Deutschlands. Vol. 7. Berlin: Propyläen Verlag. p. 523. ISBN 978-3549058176.
  43. ^ Die deutsche Kolonial-Gesetzgebung (digital copy of the German colonial laws, Berlin 1893, at archive.org); page 177 (210 / 823 of pdf): Decree concerning the ranks of the Governor of Kamerun and the commissioners of the West African protectorates
  44. ^ Jung, Uwe. Findbuch Fonds Allemand (Fa) Verwaltung des Deutschen Schutzgebiets Kamerun. bundesarchiv.de. Das Bundesarchiv. Retrieved 13 February 2019.
  45. ^ Trierenberg, Georg: Togo, die Aufrichtung der deutschen Schutzherrschaft und die Erschließung des Landes, Berlin, 1914, digital copy in "Digitale Sammlung Deutscher Kolonialismus" of Staats- und Universitätsbibliothek Bremen, 2017
  46. ^ (Die deutsche Kolonial-Gesetzgebung p.187)
  47. ^ F. Karsch: Insekten von Baliburg (Deutsch-Westafrika) (insects of Baliburg (German West Africa)), in: Entomologische Nachrichten, ed Dr. F. Karsch, 1892 Nr. 11, p. 161ff, Sonderdruck des Königlichen Museums für Naturkunde zu Berlin o. J.; via archive.org
  48. ^ The German author Rochus Schmidt titled a chapter "Deutsch-Westafrika" in his book Deutschlands Kolonien. Band 2, Berlin: Verlag des Vereins der Bücherfreunde Schall & Grund, 1898, S. 1–292. (Reprint durch Weltbild Verlag, Augsburg 1998, מסת"ב 3-8289-0301-0)
  49. ^ Schnee, Heinrich, ed. (1920). "Deutsch-Westafrikanische Handels Gesellschaft". Deutsches Kolonial-Lexikon (בגרמנית). Leipzig: Quelle & Meyer. נבדק ב-16 במרץ 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  50. ^ Schnee, Heinrich, ed. (1920). "Deutsch-Westafrikanische Bank". Deutsches Kolonial-Lexikon (בגרמנית). Leipzig: Quelle & Meyer. נבדק ב-16 במרץ 2015. {{cite book}}: (עזרה)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מערב_אפריקה_הגרמנית&oldid=1971891"