מפעל הביבליוגרפיה העברית
מפעל הביבליוגרפיה העברית (Institute for Hebrew Bibliography) הוא גוף שייעודו עריכת ביבליוגרפיה של הדפוס היהודי.
המפעל רושם ומתאר כל הספרים שהודפסו באות עברית בלשון העברית ובלשונות היהודים (יידיש, לאדינו, ערבית יהודית וכו') למן ראשון ספרי הערש העבריים בשנת ה'רל"ה 1475 לערך, עד לשנת ה'תש"ך 1960. מסד הנתונים הביבליוגרפי נבנה על בסיס אוספי הספרייה הלאומית ואוספים אחרים בארץ ובעולם.
הביבליוגרפיה מונה למעלה מ-141,000 רשומות ביבליוגרפיות ו-15,000 ביוגרפיות[1], והיא כוללת: ספרים, כתבי עת ודפים בודדים (אפמרה). כל פרסום נבדק על ידי עובדי המיזם, ותיאור הספרים רחב מאוד ומקיף יותר מאשר תאורם בקטלוג הספרייה הלאומית וכולל, לדוגמה: הסכמות לספרים, הקדמות שחוברו על ידי מחברים אחרים וכדומה.
נכון ל-2011 רשם המפעל ותיאר קרוב ל-90% ממצאי הספרים היהודי העולמי והוא מקוון באתר הספרייה הלאומית.[2]
היסטוריה
לרעיון כתיבת ביבליוגרפיה מלאה של הספר העברי היסטוריה ארוכה. ראשון למכנסי הכותרים העבריים היה שבתי בס בספרו שפתי ישנים (נדפס באמסטרדם 1680). במאה ה-19 פרסם הביבליוגרף משה שטיינשניידר סדרת הקטלוגים אודות אוצרות הספר העברי בספריות שונות באירופה, יצחק אייזיק בן יעקב פרסם את ספרו אוצר הספרים ב-1880 ובמאה ה-20, ספרו של חיים דב פרידברג בית עקד ספרים. כל ניסיונות הקיבוץ הללו הם פרי מאמצים של מחברים יחידים שלמרות מאמציהם וכישרונם קצרה ידם מלהגיע לכל ספר עברי.
ההצעה לכתוב ביבליוגרפיה יהודית לאומית מקיפה עלתה ב-1953, על ידי ד"ר ישראל מהלמן. ד"ר מהלמן ניסה במשך כמה שנים לעניין מוסדות אקדמיים שונים בהצעתו. ב-1959 חתמו האוניברסיטה העברית, מוסד ביאליק, מוסד הרב קוק ומשרד החינוך על הסכם משותף שמכוחו הוקמה חברה בשם מפעל הביבליוגרפיה העברית. ב-1960 הציע ד"ר מהלמן, יחד עם אברהם מאיר הברמן ואברהם יערי, תוכנית לביבליוגרפיה מקיפה של הספרים העבריים המודפסים. הייתה גם הצעה אחרת של הספרייה הלאומית, שנציגה היה שלמה שונמי. הצעה זאת הייתה מצומצמת בהיקפה בהשוואה להצעה הראשונה. באפריל 1961 פרש מוסד הרב קוק ממפעל הביבליוגרפיה.
המייסדים הניחו שיידרשו שמונה עד עשר שנים להשלמת העבודה והניחו שהיא תכלול 12–13 כרכים.[3] למעשה העבודה לא הושלמה עד היום. בשנת 1963 הוציא המפעל חוברת לדוגמה בת 116 עמודים שהוכנה על ידי נפתלי בן מנחם וצוות העובדים במפעל, שכלל חמישה עובדים: ברוך מרדכי כהן[4] (עורך שותף במהדורה המוערת של האנציקלופדיה התלמודית פחד יצחק), יצחק יוסף כהן – מומחה בתולדות יהודי הונגריה, יהודה אריה קלוזנר וישראל אליעזר פולק, שעבד במפעל עד 1964. החוברת כללה את הערכים: אייבשיץ, יהונתן; אייזנשטיין, יהודה דוד; אלגאזי, נסים שלמה; ארחות צדיקים; ואריסטו.[5]
בשנת 1964 פורסמה חוברת לדוגמה נוספת שכללה אותם ערכים בתוספת הערך אחד העם ומבוא מאת גרשם שלום.[6] בקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות 1965 פרסם גרשם שלום דו"ח על פעילות המפעל ובו מסר שהמפעל עובד ברצינות מאז 1962 בצוות מלא ורשם כבר 35,000 כרטיסים כשמתוכם 10,000 הם עיולים ראשיים.[7]
בקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות ב-1969 דיווח בן מנחם שהצוות כולל כבר 10 עובדים ומספר הכרטיסים הגיע ל-72,000 ומתוכם 37,500 עיולים. העבודה הגיעה עד האות מם, הכוללת, בין השאר, את הערכים: מחזור, מדרש, משה בן מימון. מבין הבעיות שהציג בן מנחם בהרצאתו הייתה השאלה האם העיולים צריכים להיות בכתיב מלא או חסר. הוחלט שהכתיב יהיה מלא, דבר שגרם לחוסר תיאום עם הקטלוגים של הספריות האקדמיות בארץ שנהגו לקטלג בכתיב חסר.[8]
משנת 1991 ניהל את המפעל יצחק יודלוב. ב-1994 העריך יודלוב שקוטלגו כ-70% מן הספרים העבריים וכי בסופו של דבר יהיו בו 120,000 כותרים ובתוכם 14,000 ביוגרפיות ו-40,000 הסכמות.[9] פרופ' ישראל שצמן מנהל הספרייה הלאומית מ-1990 קבע למפעל יעד חדש: ליצור מאגר מידע של ספרים עבריים הנמצא בתהליך עדכון ותיקון מתמיד. לשם השגת מטרה זו הכניסו שני שותפים חיצוניים חדשים בכוונה ליצור תקליטור שיכיל את המידע שנאגר עד אז על כרטיסי קטלוג. ב-1992 המו"ל EPI וחברת ההיי-טק הישראלית CDI שיתפו פעולה בייצור התקליטור.
תהליך יצירת מאגר המידע האלקטרוני מן הכרטיסים נעשה על ידי צילום כל הכרטיסים. הכרטיסים המקוריים נשלחו לפיליפינים שם הם הוקלדו על ידי קלדנים (שלא יודעים עברית). המפעל לא מומן בצורה סדירה על ידי הגופים שהתחייבו לתמוך בו, אלא קיבל מענקים שנתיים בלבד, ממספר גופים פרטיים. התוצאה הייתה חוסר במימון להחזקת צוות עובדים קבוע לאורך זמן. ב-2006 עבד במפעל רק יצחק יודלוב, מקטלג נוסף במשרה מלאה ומספר מקטלגים במשרות חלקיות.
ב-1 בספטמבר 1994 הציג יודלוב את התקליטור בפעם הראשונה בפני הציבור. התקליטור לא היה מלא משום שלא הכיל את האות תי"ו, בה נמצאים הערכים: תלמוד, תפילה, תנ"ך, המהווים חלק נכבד מן הספרים בעברית. מפעל הביבליוגרפיה שונה מביבליוגרפיות עבריות אחרות בהיקף ובשיטה בה הוא עובד.
בשנת 2011 רכשה הספרייה הלאומית את הזכויות מחברת CDI, כדי להנגיש את המאגר כולו, דרך תוכנת "אלף" של הספרייה חינם לכל דורש.
המבנה הארגוני
- מוסדות המפעל הורכבו מהנהלה, שכללה נציג מכל אחד מן המוסדות שתמכו בו: מוסד ביאליק (שמנהלו, משה גרדון, היה יו"ר), האוניברסיטה העברית (שנציגה היה ד"ר קורט דוד וורמן) ומשרד החינוך (שנציגו היה יוסף שוחט).
- מערכת: שכללה את גרשם שלום – יושב ראש (מילא את מקומו פרופ' מלאכי בית אריה), נפתלי בן מנחם, ד"ר דניאל גולדשמידט, אברהם מאיר הברמן, ד"ר יששכר יואל וד"ר ישראל מהלמן.
- מועצת המערכת, שבין חבריה נמנו פרופ' בן-ציון דינור – יו"ר, פרופ' אפרים אלימלך אורבך, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, פרופ' יהושע ליבוביץ, הרב יהודה ליב הכהן מימון, פרופ' דב סדן ורבים אחרים.[10] המועצה התכנסה לשתי ישיבות ובישיבות אלה התנהל דיון מפורט על עקרונות והיקף המפעל ועל קווי היסוד בבעיות רישום הספרים. הדיון התנהל על סמך שתי תוכניות מפורטות שהגישו אברהם יערי וד"ר מהלמן, שהציעו להרחיב את מסגרת מפעל הביבליוגרפיה ולהכליל בו את מירב הפרטים ההיסטוריים והביבליוגרפיים שבכל ספר. זאת לעומת הצעתו של שלמה שונמי, לצמצם את המידע הביבליוגרפי המופיע בכל ספר, על מנת לגמור את המפעל תוך זמן קצוב.[11]
- ועדת מערכת שבראשה עמד גרשם שלום. ועדת המערכת אחראית לפתירת בעיות שלא נפתרו במערכת: קביעת שאר כללי הרישום, פתרון בעיות שוטפות, פיקוח על העבודה השוטפת. ועדת המערכת התכנסה לעשרים ישיבות, בשנים 1960–1963.
מבנה הרישום בביבליוגרפיה
בחוברת שפורסמה על ידי המפעל ב-1962 פורטו העקרונות שקבעה המערכת ברישום הספרים:
- רושמים ספרים שרואים אותם בעין, הנמצאים בספרייה הלאומית. ספרים שאינם נמצאים בספרייה ישתדלו לחפש ולראות אותם במקומות בהם הם נמצאים.
- הרישום נעשה לפי שמות המחברים. אחרי שם המחבר בעברית ובלועזית תובא סקירה ביוגרפית קצרה על המחבר. שיטה זו של רישום על פי שם הייתה מהפכנית. עד אז רשמו את הספרים בכל הביבליוגרפיות הקודמות על פי הכותר. היתרון ברישום לפי שם המחבר הוא בכך שכל ספריו של מחבר מסוים נמצאים מרוכזים במקום אחד.
- רישום הספר: רושמים את השער בהשמטת המליצות. משאירים את שם המחבר, שם אביו או אבותיו, מקומות מושבו, מקום הדפוס, שם המדפיס, שנת הדפוס והשנה הלועזית המתאימה.
- מספר העמודים ותבנית הספר. אם יש בספר עוד חיבורים של מחברים אחרים או שאינם שייכים לחיבור הראשון יפורט תוכנם בתוך הערך או בהערה. בנוסף נרשמות ההסכמות (וכן שמות מדויקים של המסכימים, העיר שבה ניתנה ההסכמה ותאריכה).
- הערות ביבליוגרפיות, כגון קשר בין ספר זה לאחרים, שינויים במהדורות וכדומה.
- ספרי אינקונבולה וספרים נדירים אחרים נרשמים ביתר פירוט.
- ספרי סטנסיל ושכפול אינם נרשמים, אלא במקרים מיוחדים.
- דפים בודדים (אפמרה) המכילים חומר ספרותי, תורני, היסטורי או מדעי נרשמים כמו כל ספר. דפים בודדים המכילים חומר תעמולה אינם נרשמים.
החידושים שבמפעל הביבליוגרפיה העברית
- הדיוק ברשומות מפעל הביבליוגרפיה עולה על הביבליוגרפיות הקודמות, משום שבו הרישום הוא רק על פי ספר קיים, אותו ראה הרושם, ולא מהעתקה של רישום ממקום אחר. הרישום גם מלא יותר מזה הנמצא בקטלוגים של הספריות השונות.
- הרישום נעשה על בסיס השוואה של עותקים נוספים של אותו ספר, שבמקרים רבים מתגלים בהם הבדלים מכל מיני סוגים.
- בתחום השפות היהודיות שלא בעברית, נעשתה במפעל הביבליוגרפיה עבודה ראשונית, שכן עד למפעל הביבליוגרפיה לא היו ביבליוגרפיות מסודרות לספרות היהודית בלשונות אלו.
- הרישום לפי מחבר הספר, ולא כפי שנהוג היה קודם לכן, לפי הכותר.
חלוקה על פי שפה
- עברית - 101,646 פרסומים
- יידיש - 8618 פרסומים
- לאדינו - 3738 פרסומים - נרשם בעיקר על ידי ד"ר דב הכהן
- ערבית יהודית - 2323 פרסומים - נרשם בעיקר על ידי ציון שורר
כפי שניתן לראות מרשימה זאת העבודה עדיין לא הושלמה. אמנם בלאדינו קיים הרישום המלא ביותר עד עתה של פרסומים בשפה זו, אולם ביידיש העבודה רחוקה משלמות. כמו כן טרם הושלם הרישום של הפרסומים בשפות היהודיות האחרות כמו איטלקית יהודית, פרסית יהודית, יוונית יהודית, בוכרית ואחרות.
מנהלי המפעל הביבליוגרפיה העברית
- נפתלי בן מנחם - ניהל את מפעל הביבליוגרפיה מייסודו עד לשנת תשל"ד.[12]
- ברוך מרדכי כהן - ניהל את המפעל בשנים תשל"ד - תשנ"א.
- יצחק יודלוב - ניהל את המפעל בשנים תשנ"א - תשע"א.
אוצר ההגדות
בשנת תשנ"ז הוציא לאור מפעל הביבליוגרפיה את אוצר ההגדות: ביבליוגראפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, בעריכת יצחק יודלוב
ראו גם
- קרית ספר (מפעל ביבליוגרפי) - מיזם נוסף של הספרייה הלאומית הסוקר את הספרות הלאומית והיהודית שיוצאת לאור בהווה (החל משנת 1925).
- אוצר הספר העברי
לקריאה נוספת
- מפעל הביבליוגראפיה העברית מיסודם של האוניברסיטה העברית, מוסד ביאליק, משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשכ"ב.
- N. Ben-Menahem, The Institute for Hebrew Bibliography. Libri Jan 1966, Vol. 16, No. 3, Pages 170–174
- Roger S. Kohn, Creating a national bibliographic past : the Institute for Hebrew Bibliography. Judaica librarianship, 2007, pages 27-40
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של "ביבליוגרפיה של הספר העברי"- קטלוג ביבליוגרפיה של הספר העברי ר"ל-תש"כ בקטלוג הספרייה הלאומית (מידע על המחברים מוצג בשדה "רשומת זיהוי" במפתח המחברים)
- אתר מפעל הביבליוגרפיה העברי (דורש הרשמה לאתר; תצוגה חלקית בלבד לאורחים רשומים שאינם מנויים).
- ג. קרסל, מפעל הביבליוגרפיה, דבר, 19 באוגוסט 1960.
- הרצאה של יצחק יודלוב על ספרות יידיש במפעל הביבליוגרפיה.
הערות שוליים
- ^ מפעל הביבליוגרפיה העברית, נצפה ב-23 בינואר 2019
- ^ מפעל הביבליוגרפיה נגיש לציבור ללא תשלום באתר הספרייה הלאומית
- ^ מפעל הביבליוגרפיה העברית, עמ' [4]
- ^ ראו אודותיו ב-דוד תדהר (עורך), "ברוך מרדכי כהן-סוסובר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3596
- ^ נפתלי בן מנחם (עורך), חוברת לדוגמה, מפעל הביבליוגרפיה העברית, [ירושלים], תשכ"ג (1963). (116 עמודים). (פרטים בקטלוג הספרייה הלאומית)
- ^ חוברת לדוגמה, האוניברסיטה העברית, מוסד ביאליק, משרד החינוך והתרבות ומפעל הביבליוגרפיה העברית, [ירושלים], תשכ"ד (1964). (48 עמודים). (פרטים בקטלוג הספרייה הלאומית)
- ^ Roger S. Horn. Creating a national bibliographic past
- ^ הוחלט בוועדת קיטלוג ארצית של הספריות האקדמיות בארץ לכתוב את שמות המחברים כפי שהם כותבים אותם ולא בכתיב חסר
- ^ Roger S. Horn. Creating a national bibliographic past, p. 33
- ^ מפעל הביבליוגרפיה העברית, תשכ"ב
- ^ ג. שלום, הקדמה לחוברת לדוגמה, תשכ"ד
- ^ בן מנחם נפטר במהלך ישיבת עבודה במפעל הביבליוגרפיה, ביום י' באדר ה'תשל"ד (4 במרץ 1974). ראו פרטים אצל: א"מ הברמן, "נפתלי בן מנחם איש הספר", מסכת סופרים וספרות, ירושלים, הוצאת ראובן מס, תשל"ז, עמ' 98 - 103, 103.
