מפרץ לינגאיין
 | |
| חוף הים בסן פביאן בדרום מזרח מפרץ לינגאיין | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מפרץ |
| ים של | ים סין הדרומי |
| מידות | |
| אורך מרבי | 56 ק"מ |
| רוחב מרבי | 35 ק"מ |
| מידע נוסף | |
| נהר מזין | נהר אגנו (אנ'), דגופאן, אנגלקן-בודה, Aringay ו Bauang |
| מקור לנהר | הרי זמבאלס (אנ') והרי מרכז קורדיירה (אנ') |
| מדינות באגן הניקוז | הפיליפינים |
| ערים | לאברדור (אנ'), סן פביאן (אנ'), בולינאו (אנ'), סן פרננדו סיטי (אנ'), דאגופן סיטי (אנ'), אלמינוס (אנ') ולינגאיין (אנ') |
| איים | במפרץ יש איים רבים האי הגדול ביותר הוא האי קבררויאן והשני בגודלו הוא האי סנטיאגו (אנ') |
מפרץ לינגאיין (באנגלית: Lingayen Gulf) הוא מפרץ גדול בצפון מערב לוזון, האי הגדול והמאוכלס ביותר בפיליפינים. אורך המפרץ 56 קילומטרים (35 מיל) ורוחבו 35 קילומטרים (22 מיל). הוא תחום על ידי המחוזות האורבניים פנגסינאן (אנ') ולה יוניון (אנ') ובין הרי זמבאלס (אנ') להרי מרכז קורדיירה (אנ'). נהר אגנו (אנ') מתנקז למפרץ לינגאיין בדרום המפרץ.
גאוגרפיה
במפרץ יש איים רבים, והמפורסמים שבהם נמצאים בפארק הלאומי מאה האיים (אנ'). הפארק מהווה אטרקציה תיירותית הכוללת 123 איים, שרובם קטנים. האי הגדול ביותר הוא האי קבררויאן (Cabarruyan Island; לפעמים הוא נקרא גם Anda Island), עליו נבנתה עיריית אנדה, פנגסינאן (אנ'). האי השני בגודלו הוא האי סנטיאגו (אנ') הנמצא בשפך המפרץ לים סין הדרומי.
החוף מהעיירה לאברדור (אנ') ועד לסן פביאן (אנ') מאופיין בחוף חול, אפור וארוך. חופים ידועים נוספים לאורך המפרץ נמצאים בבולינאו (אנ') ובסן פרננדו סיטי (אנ'). מימי מפרץ לינגאיין עכורים בגלל קרקעיתו החולית. שוניות האלמוגים נהרסו אודות לדיג באמצעות דינמיט (אנ'). נעשים מאמצים לשחזר חלק מהשוניות, במיוחד בתוך הפארק הלאומי מאה האיים.[1]
מספר ערים שוכנות לאורך חוף המפרץ כמו דאגופן סיטי (אנ') ואלמינוס (אנ') בפנגאסינאן, סן פרננדו סיטי בלה יוניון. לינגאיין (אנ'), בירת פנגסינאן, שוכנת גם היא על שפת המפרץ.
נהרות הנשפכים למפרץ
למפרץ נשפכים חמישה נהרות עיקריים. באזור מחוז פנגסינאן שבדרום נשפכים הנהרות אגנו, דגופאן ואנגלקן-בודה. באזור מחוז לה אוניון שבמזרח נשפכים הנהרות Aringay ו-Bauang.[2]
היסטוריה
ערכים מורחבים – המערכה בפיליפינים (1941–1942), המערכה בפיליפינים (1944–1945)
במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בימי מלחמת העולם השנייה, מפרץ לינגאיין היה אזור לחימה חשוב ואסטרטגי בין הכוחות אמריקאים והכוחות היפנים.
ב־22 בדצמבר 1941 במסגרת המתקפה העיקרית היפנית על הפיליפינים, נחתה הארמייה ה-14 של צבא יפן בפיקודו של סגן אלוף הומה מסאהרו בחלק המזרחי של מפרץ לינגאיין ליד אגוו (אנ'), קאבה (אנ'), סנטיאגו ובבאואנג (אנ'). שם ניהלו הכוחות היפנים מספר קרבות קצרים יחסית[3][4] כנגד כוחות המגן הפיליפנים שהיו חסרי ציוד ואימון, שקבלו סיוע של צוללות, כוחות אוויר ורגלים, אמריקאים ואוסטרלים. תוך יממה הצליח הכוח היפני לכבוש את המפרץ. עם רדת הערב ב-23 בדצמבר נעו היפנים כ-16 ק"מ לפנים הארץ. בעקבות התבוסה, הגנרל דאגלס מקארתור פקד על הכוחות לסגת מלוזון לכיוון בטאן (אנ'). בשלוש השנים הבאות המפרץ נותר תחת הכיבוש היפני (אנ') עד למתקפת הנגד האמריקאית שהתקיימה בין התאריכים 6–9 בינואר 1945 תוך הנחתה אמפיבית של כוחות הארמייה השישית האמריקנית בחופי מפרץ לינגאיין (אנ').
ב־9 בינואר 1945 בשעה 09:30, ביצעה הארמייה השישית האמריקנית נחיתה אמפיבית במפרץ, שבוצעה לאחר הרעשה מסיבית והרסנית מהים. ביום הראשון של המערכה, לבדו, נחתו 68,000 חיילים. בסך הכול הנחיתו האמריקאים 203,608 לוחמים לאורך קטע חוף של 20 מיל (32 קילומטרים). ראש החוף, השתרע מסואל (אנ') במערב המפרץ, לינגאיין, ודאגופאן (אנ') בדרום המפרץ (בפיקוד גיס XIV). במזרח, כולל סן פביאן (אנ') (בפיקוד גיס I).
למרות הצלחתם של האמריקנים להוציא את הצבא היפני ממפרץ לינגאיין, האמריקנים ספגו אבדות כבדות יחסית, במיוחד בשיירותיהם הימיות, כתוצאה מפיגועי התאבדות של טייסי קמיקזה יפניים. מ-4 עד 12 בינואר 1945 הוטבעו בסך הכל 24 אוניות ו-67 כלי שיט נוספים נפגעו קשה ממטוסי הקמיקזה.[5]
בעקבות הנחיתה האמפיבית הפך מפרץ לינגאיין למחסן נשק ואספקה עצום להמשך המלחמה כדי לתמוך בהתקפות האמריקאיות והפיליפיניות במנילה ובשאר לוזון, ומשם למחוז אוקינאווה.
גלריית צילומים
הגנראל מקארתור בחוף הנחיתה
הנחיתה של צבא יפן במפרץ לינגאיין, 22–24 בדצמבר 1941
היערכות הצי האמריקאי לקראת הנחיתה האמפיבית במפרץ לינגאיין בינואר 1945
אניות המלחמה האמריקאיות במפרץ לינגאיין, ינואר 1945
כוח נחיתה אמריקאי במפרץ לינגאיין, ינואר 1945
הנצחה
ב־9 בינואר 2008, המושל, אמאדו אספינו, ג'וניור (אנ') וסגנית המושל, מרלין פרימיאס-אגבאס חנכו ביום השנה ה-68 לנחיתת צבא ארצות הברית במפרץ לינגאיין ושחרור הפיליפינים מידי הכובש היפני, אתר זיכרון והנצחה בגני הקפיטול ובפארק העיירה לינגאיין. בנוסף קבעו בספר חוקים של המחוז, את יום ותיקי פנגסינאן, שנקבע ליום 9 בינואר, בו יתקיימו מדי שנה אירועי הנצחה לכבוד ותיקי המלחמה והנחיתה האמריקאית במפרץ לינגאיין.[6]
כלכלה
דיג והפקת מלח הם ענפי התעשייה העיקריים במפרץ לינגאיין. למעשה, פירוש שם המחוז פנגסינאן בפיליפינית הוא, מקום בו מכינים מלח. המלח מופק ממי ים בתהליך אידוי המים שהוזרמו לבריכות. בגמר תהליך האידוי נשאר המלח הגבישי בבריכות.
במפרץ לינגאיין שוכנת גם תחנת הכוח סואל (אנ') המפיקה 1200 מגה וואט. זו תחנת כוח המבוססת על פחם הגדולה ביותר בפיליפינים.
דיג בעיר לינגאיין שבדרום במפרץ לינגאיין
איסוף מלח לאחר אידוי מי הים מבריכות האידוי
תחנת הכוח הפחמית בסואל
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Lonely Planet: Philippines, Lonely Planet Publications Pty Ltd., 9th edition, June 2006, מסת"ב 1-74104-289-5
- ^ McManus, edited by Liana T.; Thia-Eng, Chua (1990). The Coastal Environmental Profile of Lingayen Gulf, Philippines. Manila, Philippines: Published by International Center for Living Aquatic Resources Management on behalf of the Association of Southeast Asian Nations/United States Coastal Resources Management Project. p. 2. ISBN 9789711022495. נבדק ב-4 בפברואר 2016.
{{cite book}}: (עזרה);|first=has generic name (עזרה) - ^ Encyclopedia of American History
- ^ המערכה בפיליפינים, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2
- ^ Pacific wrecks - Lingayan Gulf
- ^ Abs-Cbn Interactive, 63rd anniversary of Lingayen Gulf Landing commemorated
