מצעד הבוץ
מצעד הבוץ (באנגלית: Mud March) היה המצעד הגדול הראשון שאורגן על ידי ה-National Union of Women’s Suffrage Societies) NUWSS) ב-7 בפברואר 1907 בלונדון. מטרתו הייתה תמיכה במתן זכות הצבעה לנשים.
המצעד כלל יותר מ-3,000 נשים אשר צעדו ברחובות הבוציים והקרים של לונדון מהייד פארק לאקסטר הול. שם המצעד ניתן לו לאחר התרחשותו בשל תנאי מזג האוויר הקשים בהם נערך, ואף על פי כך, תואר כמצעד שמח לרוב הדעות. המצעד היה מאוד מגוון חברתית – הצועדות היו נשים בעלות מעמד, בוגרות אוניברסיטה, אמניות, חברות במועדוני נשים, עובדות טקסטיל, נשים מטעם התנועה להימנעות מאלכוהול ועוד יותר מארבעים ארגונים שונים שהתאספו מכל רחבי בריטניה.
אנשי מפתח במצעד והבחנה בין שני הארגונים לתמיכה במתן זכות הצבעה לנשים
המצעד אורגן על ידי פיליפה (פיפה) סטרצ'י (Phillipa (Pippa) Strachey), ביתה של ליידי סטרצ'י. ארגון המצעד הפגין את כישוריה של סטרצ'י כ"גאון ארגוני" והוביל לתכנון מצעדים רבים נוספים. חבריי ה-Artists' Suffrage League יצרו פוסטרים וגלויות ועיצבו ויצרו כ-80 כרזות רקומות לכבוד המצעד.
באותה תקופה פעלו שני ארגוני סופרג'יסטיות: ה-NUWSS שהורכב מסופרג'יסטיות שהיו מחויבות לפעילות שאינה מיליטנטית (Constitutionalist suffragists), ואיגוד הנשים החברתי והפוליטי, (Women’s Social and Political Union, WSPU) שהורכב מסופרג'יסטיות שיישמו טקטיקות מחאה מיליטנטיות (Suffragettes).
המצעד הונהג על ידי מיליסנט פוסט (Millicent Fawcett) יחד עם חברותיה לארגון ה-NUWSS: ליידי סטרייצ'י, ליידי פרנסיס בלפור (Lady Frances Balfour) וקייר הארדי.
מטרת מצעד הבוץ
נשות ארגון ה-NUWSS לא השתמשו אמנם בטקטיקות מיליטנטיות, אך הכירו בכך שעליהן לדאוג שקולן ישמע כדי להצליח לקדם את מטרתן- מתן זכות הצבעה לנשים. הן בחרו בהפגנה המונית כדי להראות לעולם כמה רבות הן הנשים אשר מעוניינות בזכות להצביע.
תגובת הציבור
על אף תנאי מזג האוויר הקשים, צפו במצעד אלפי אנשים. המראה של נשים מכל הגילאים, מעמדות ומקצועות צועדות יחד במזג אוויר מחריד דרך רחובות בוציים היה תקדים ועורר עניין רב בקהל הצופים. עיתונים ומגזינים באירופה ובארצות הברית שמו דגש על המגוון האנושי שקיבל ייצוג במצעד.
בחברה הבריטית באותה תקופה היה מקובל לחשוב כי נשים סולדות מלהציג עצמן בציבור. תפישה זו גרמה למשתתפות במצעד להיראות אף מסורות יותר למטרתן בעיני קהל הצופים. בעיתון Manchester Guardian נכתב: "בלתי אפשרי להניח כי מרבית הנשים שלקחו חלק במצעד עשו זאת לשם הספורט או לשם ההנאה שבדבר. השתתפות במצעד מסוג זה דורשת מאישה את האומץ לצאת מחדר הציור שלה לרחוב ולהיות חלק מההמון למען מטרה שככל הנראה מעוררת סלידה בעיני רוב או רבים ממכריה, ולראות עצמה בעיתון למחרת בבוקר כשייכת לתנועה הסופרג'יסטית."
השפעות מצעד הבוץ לטווח הארוך
מנהיגות התנועה הסופרג'יסטית, היסטוריונים מודרניים ומומחים טוענים כי המצעד עזר לגבש מצעדים גדולים נוספים לתמיכה במטרה.
דבורה גרדנר מ-Yale University Press ומ-New-York Historical Society מתארת את מצעד הבוץ כמצעד הראשון המשמעותי באנגליה ומדגישה את ההשפעה החיובית שהייתה לאירועים מסוג זה על התדמית של נשים שהשתייכו לארגון לתמיכה במתן זכות הצבעה לנשים.
המצעדים הללו משכו אלפי משתתפות, החל מ-3,000 משתתפות במצעד הבוץ שנערך בפברואר 1907 ועד 40,000 ב-1913. המצעדים משכו קהל עצום בגודלו – מאות אלפי צופים ובמקביל – עיתונאים שסיקרו את האירוע. חשיבות הסיקור העיתונאי הייתה גדולה בעיני התומכות במתן זכות הצבעה לנשים, גם בעיני המיליטנטיות וגם בעיניהן של האחרות. הסיקור העיתונאי עזר להעביר את המסר על פיו כל סוגי הנשים רצו להצביע, ולא רק נשים צעקניות, היסטריות ולא נשיות, כפי שתוארו בקריקטורות בעיתונים ונתפשו בעיני הציבור בדרך כלל.
אזכורים בספרות
בספרה The Spectacle of Women: Imagery of the Suffrage Campaign 1907–14 מציינת המחברת ליסה טיקנר (Lisa Tickner) את המשמעות ארוכת הטווח של מצעד הבוץ : "מצעד הבוץ, שהוא אמנם מצעד צנוע בהשוואה לבאים אחריו, היווה תקדים למצעדים גדולים. המצעד אורגן וסוקר היטב". טיקנר אף טוענת שהייצוג החברתי הנרחב במצעד היווה מעין טעימה מוקדמת של השפעתה של התנועה התומכת במתן זכות הצבעה לנשים על האינטראקציה בין מעמדות בחברה.
בספרה Connecting Links: The British and American Suffrage Movements, 1900–1914 טוענת המחברת פטרישיה האריסון (Patricia Harrison) כי נשות ה-NUWSS הצליחו לחקות את התלהבותן של המיליטנטיות במקביל לשימוש בטקטיקות לא מיליטנטיות על פי חוקת תנועת התמיכה במתן זכות הצבעה לנשים. הן צלחו זאת תודות לארגון מצעדים והפגנות כדוגמת מצעד הבוץ.
ראו גם
