איגוד הנשים החברתי והפוליטי
| תחום | תנועה פוליטית לנשים בלבד |
|---|---|
| מקום פעילות | מנצ'סטר, אנגליה |
| מייסדים | אמלין פנקהרסט, כריסטבל פנקהרסט |
| תקופת הפעילות | 10 באוקטובר 1903 – הווה (120 שנה) |
איגוד הנשים החברתי והפוליטי (באנגלית: Women's Social and Political Union; בראשי תיבות: WSPU) היה תנועה פוליטית רדיקלית באנגליה לנשים בלבד, שהוביל את המאבק למען הענקת זכות הבחירה לנשים בין השנים 1903–1917. התנועה נוהלה בידי אמלין פנקהרסט ובנותיה כריסטבלה וסילביה (סילביה סולקה לבסוף מהתנועה). משנת 1906 נקראו החברות בו סופרג'יסטיות.
הסופרג'יסטיות נודעו באי-ציות לחוק ובנקיטת פעולות ישירות. הן הפריעו לנאומים של פוליטיקאים, ערכו הפגנות וצעדות מחאה, ניפצו חלונות של מבנים חשובים, הציתו תיבות דואר, בניינים וכנסיות ריקות, עברו על החוק כדי להיעצר. פעילות זאת זעזעה את הממסד והביאה למאסר המשתתפות. בהיותן במעצר פתחו בשביתות רעב ואולצו לעבור הזנה בכפייה.
השנים המוקדמות
איגוד הנשים החברתי והפוליטי נוסד ב-10 באוקטובר 1903 כתנועה נשים עצמאית בבית משפחת פנקהרסט במנצ'סטר, אנגליה.[1] אמלין, בעלה ריצ'רד (עד מותו), ובנותיהן כריסטבלה וסילביה היו פעילים במפלגת הלייבור העצמאית שנוסדה על ידי חבר המשפחה, קייר הארדי.[2]
לאורך השנים חשה אמלין פנקהרסט כי מפלגת הלייבור העצמאית לא תמכה מספיק בנשים.[2] היא הזמינה את חברות המפלגה לפגישה בביתה, ואמרה להן: "אנחנו צריכות לעשות את העבודה בעצמנו, אנחנו צריכות שתהיה לנו תנועה עצמאית של נשים!", והציעה להקים מפלגה משל עצמן.[3] איגוד הנשים היה פתוח בפני נשים בלבד, ולא השתייך לאף מפלגה.[3] עיתון הדיילי מייל היה הראשון לקרוא לחברות האיגוד סופרג'יסטיות ב-1906, כינוי שהן אימצו.[5]
ב-1905 שכנעה האיגוד את חבר הפרלמנט ג'ון במפורד סלאק (אנ') להעלות את הצעת החוק לזכות הבחירה לנשים בפרלמנט. ההצעה לא אומצה, אך הפרסום הביא להצטרפותן של נשים נוספות לתנועה. בעקבות כישלון הצעת החוק, החליט האיגוד לתקוף כל מפלגה שסירבה לתמוך בהצעות חוק למתן זכות בחירה לנשים. מצב זה הוביל את התנועה לנטוש את מחויבותן לתמוך ברפורמות חברתיות.[6]
ב-1906 החלה התנועה בסדרת הפגנות שהובילו למעצרן של חברותיה. ניסיון בולט להשיג שויון זכויות זכה לתשומת לב לאומית כאשר 300 מחברות התנועה, שייצגו למעלה מ-125,000 סופרג'יסטיות, הצליחו להיפגש עם ראש הממשלה הנרי קמפבל-באנרמן. קמפבל-באנרמן הסכים עם טענותיהן, אך אמר כי הוא "אינו מחויב לעשות דבר בעניין," והפציר בקבוצת הנשים "להמשיך להציק" ולהמשיך לנהוג בסבלנות.[7] דבריו של ראש הממשלה קמפבל-באנרמן הכעיסו את הנשים, והיו הגורם המכריע להפיכתה של התנועה הפוליטית לארגון מיליטנטי.[7] בשנת 1907 ארגן האיגוד את הראשון מספר מפגשים של פרלמנט הנשים " Women's Parliaments".
ב-1907 הצביעה מפלגת הלייבור על זכות בחירה אוניברסלית. הצבעה זו גרמה לפיצול בין המפלגה לאיגוד הנשים, מאחר שזכות הבחירה האוניברסלית לא כללה את הנשים. בעקבות זאת, החליטה כריסטבל פנקהרסט כי התנועה תתנגד לכלל המפלגות והתנועות הפוליטיות. החלטה זו גרמה למספר חברות באיגוד לעזוב ולהקים את "ליגת נשים לחופש" (אנ').[6]
התפתחות המאבק
.jpg)
לאחר הפיצול של חברות האיגוד, הקימו הברון פרדריק פת'יק-לורנס ורעייתו הברונית אמלין בסתיו 1907 את עיתון האיגוד, "Votes for Women" ("הצבעה לנשים"). הזוג פת'יק-לורנס היו עורכי העיתונים והפטרונים שלו בשנים הראשונות.
בפברואר 1907 הקים האיגוד בלונדון את ההוצאה לאור 'עיתונות האישה' (Woman's Press ), ההוצאה הייתה אחראית על הפרסומים, התעמולה, ושיווקה מגוון גדול של מוצרים. ההוצאה הפעילה ברחבי בריטניה רשת חנויות שמכרו את המוצרים.[8] האיגוד הפיץ פוסטרים רבים ואימצה טכניקות מהצהובונים: כותרות גדולות והבליטה דימויים, בין אם מדובר בתמונות או בקריקטורות. אמניות רבות השתלבו בתנועה וסייעו לעצב את הדימויים הוויזואליים שהופצו ברחבי המדינה ונמכרו ברשת החנויות של הסופרג'יסטיות.
ב-1908 אימץ האיגוד את הצבעים סגול, לבן וירוק כצבעים הרשמיים של התנועה. הברונית פת'יק-לורנס טענה כי "סגול... מייצג את הדם המלכותי שזורם בעורקיה של כל סופרג'יסטית... לבן מייצג את הטוהר בחיים הפרטיים והציבוריים... ירוק הוא צבע התקווה וסמל האביב.".[9] ביוני 1908 נעשה לראשונה שימוש הציבורי רחב היקף בצבעים אלה כאשר האיגוד קיים עצרת - "יום ראשון של נשים" בהשתתפות 300,000 נשים בהייד פארק, לונדון.
בינואר 1911 חובר המנון - "מצעד הנשים ", שנכתב על ידי ססילי המילטון והולחן על ידי אתל סמית.
יחסה של התנועה הסופרג'סטית לאיגוד הנשים החברתי והפוליטי
התנועה הסופרג'יסטית התחלקה לשני מחנות אלו שתמכו בקו המילטנטי של האיגוד ואלו שהתנגדו לו. רוב הארגונים והפעילות התנגדו לקו שהובילה משפחת פנקהרסט ואילו קבוצה קטנה תמכה בהם. ברית הנשים הבין-לאומית למען זכות ההצבעה תמך באיגוד עד 1909 בגל מעמדה הבלתי מעורר של קארי צ'פמן קאט. היא תמכה בפעולתיהן הרדיקליות של חברות האיגוד וב-1909 קאט הזמינה את האיגוד לכנס של הברית הנשים הבינלאומית, למרות התנגדותה של סגניתה מיליסנט פוסט וחברות אחרות בברית.[10]
שביתות רעב, פעולות ישירות
בתגובה למעצרים המתמשכים של חברות התנועה, האיגוד היה הראשון שנקט שביתות רעב בבריטניה, והחלטת הממשלה להזין את השובתות בכפייה גררה ביקורת קשה כלפי הממשלה ואהדה רבה כלפי הסופרג'יסטיות בקרב הציבור. ממשלת בריטניה העבירה חוק שאיפשר לשחרר סופרג'יוסטיות שהיו על ערש דווי בעקבות הרעבה עצמית. לאחר ששוחררו והבריאו, ניתן היה לעצור אותן בשנית ובכך להימנע מהזנה בכפייה.[6] בתגובה לכך, האיגוד הקים את "שומרות הראש", צוות אבטחה שהגן על נשים שהשתחררו מהכלא בעקבות תת-תזונה והיו בסכנה להיעצר שוב. בנוסף, הארגון הצליח להכניס רופאות חברות הארגון לבתי הכלא בו הוחזקו סופרג'יסטיות, ואלה טיפלו בהן.[11]
ב-1910 הועלתה הצעת חוק למתן זכות בחירה לנשים, אולם הדיונים בנוגע לחוק התנהלו באיטיות, והסופרג'יסטיות החליטו לנקוט בפעולות מילטנטיות שכללו ניפוץ חלונות ראווה של חנויות ומשרדי ממשלה והצתת מבנים ריקים. פעולות מתריסות נוספות כללו יריקה בפניהם של שוטרים וחיתוך קווי טלפון. חברות האיגוד שלחו מעטפות נפץ לכנסיות ולסניף של בנק אנגליה בלונדון. המחאה הגיעה לשיאה ב-1913 כאשר אמילי דייוויסון קפצה אל מולו סוסו של מלך בריטניה במהלך הדרבי ונרמסה למוות.
בערב 9 במרץ 1914, מספר סופרג'יסטיות, ביניהן חברות "שומרות הראש", התקוטטו עם שוטרים לאחר שאלה ניסו לעצור שוב את אמלין פנקהרסט. למחרת, מרי ריצ'רדסון (אנ') (שהייתה ידועה כאחת הפעילות המיליטנטיות ביותר) נכנסה לגלריה הלאומית בלונדון והשחיתה את ציורו המפורסם של דייגו ולאסקס, ונוס מול המראה, באמצעות סכין קצבים.[12]
הארגון סבל גם ממחלוקות, ובשנת 1912 סולקו פרדריק ואמלין פת'יק-לורנס מהארגון, והסופרג'יסטיות הקימו עיתון חדש, "The Suffragette" ("הסופרג'ט"), בעריכתה של כריסטבל פנקהרסט. קבוצת נשים, בעיקר בנות מעמד הפועלים, בהנהגתה של סילביה פנקהרסט גורשו מהארגון ב-1914.[6]
במהלך מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 התגוררה כריסטבל פנקהרסט בפריז, שם ניהלה את הארגון ללא חשש ממעצר. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריזה פנקהרסט כי הארגון ינטוש את פעולות ההתנגדות לממשלת בריטניה ויתמוך בבריטניה במהלך המלחמה. שליטתה המלאה של פנהרסט בארגון אפשרה לה, למרות התנגדות של חלק מהחברות, להביא לתפנית בפעילות האיגוד ולקחת חלק במאמץ המלחמתי של ממשלת בריטניה. פרסומו של "הסופרג'ט" הופסק ובמקומו הושק העיתון "Britannia" ("בריטניה"), שהיווה מעין עיתון מלחמה שתמך בבריטניה ודרש בפעולות תגמול נגד גרמניה. איגוד הנשים החברתי והפוליטי התפרק ב-1917, וכריסטבל ואמלין הקימו במקומו את "מפלגת הנשים".[6]
תרבות אמנות, תיאטרון - Suffrage Art & Drama
בשנים 1905–1914 חלק מהקמפיין למען זכות הבחירה לנשים כלל גם מופעים והצגות תיאטרון. במקביל לפעילויות המיליטנטיות, נערכו מצעדים, הפגנות והופעות ציבוריות אחרות כולל הצגות תיאטרון. המחזאים, בתורם, החלו להשתמש בעבודתם כדי להילחם בעיתונות השלילית סביב התנועה וניסו להפגין באמצעות התיאטרון כי מעשי האלימות באו כדי להפגין את הרצינות ואת הדחיפות להשגת המטרה. "ניפוץ חלונות, השחתת תמונות במוזיאון, הצתה, השחתת תיבות נתיך וחיתוך קווי טלגרף" מתרחשים רק כמוצא אחרון. הם ניסו לשנות את נקודת המבט השלילית, הרואה, את המעשים המיליטנטיים כפעולות של נשים לא רציונליות והיסטריות ולהוכיח כי מחאות אלה הן רק התגובה ההגיונית היחידה לכך שנשללה מהנשים זכות יסוד בסיסית.[13]
איגוד הנשים, היה אחד הארגונים הראשונים שהשתמשו בכתיבה סאטירית קומית לקידום מאבקו. הסאטירה לא רק עזר להן להפיג את העוינות כלפי הארגון שלהן, אלא גם עזר להן להשיג דעת קהל חיובית. הלעג אפשר להן גם להביע את הרעיונות והתסכולים שלהן ולהילחם בדעות הקדומות המגדריות בצורה אפקטיבית. הסופג'סטיות, שלעיתים קרובות, קיימו מפגשים פתוחים לקהל רחב, נאלצו להתמודד עם קהלים עוינים וללמוד כיצד להתמודד עם הפרעות. הדוברות המצליחות ביותר, אם כן, היו צריכים לרכוש שנינות מהירה וללמוד "תמיד כדי לקבל את הטוב ביותר בבדיחה, וכך להצטרף לצחוק עם הקהל" גם אם את הבדיחה הייתה על חשבונן. אנני קני נזכרת באיש זקן שגיחך ללא הרף וצעק במהלך הנאום שלה, "אם היית אשתי הייתי נותן לך רעל" והיא השיבה "כן, ואם אני הייתי אשתך הייתי לוקחת את זה".[14]
תוצאות המאבק
התגייסות הנשים הן בעורף והן בחזית העלתה את ערך הנשים בפני עצמן ובפני הציבור שתמיכתו הלכה וגברה לאורך שנות המלחמה. נסיבות אלו הובילו למתן הזכות לבחור ולהיבחר ב-1918. אך זכות זו הייתה מוגבלת לנשים מגיל 30 בעלות רכוש. הזכות הורחבה לכל הנשים מעל גיל 21 בשנת 1928.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Purvis, June (2002). Emmeline Pankhurst: A Biography. London: Routledge. p. 67. ISBN 978-0-415-23978-3.
- ^ 2.0 2.1 Purvis, June (1996). "A 'pair of … infernal queens'? A reassessment of the dominant representations of Emmeline and Christabel Pankhurst, first-wave feminists in Edwardian Britain". Women's History Review. 5 (2): 260. doi:10.1080/09612029600200112.
- ^ 3.0 3.1 Pankhurst, Christabel (1959). Unshackled: The Story of How We Won the Vote. London: Hutchison, p. 43.
- ^ Holton, Sandra Stanley (2002). Suffrage Days: Stories from the women's suffrage movement. London and New York: Routledge. p. 253. Citing Moyes, Helen (1971). A Woman in a Man's World. Sydney: Alpha Books, p. 92.
- ^ Several sources say that the Daily Mail coined the term on 10 January 1906. See "Mr. Balfour and the 'Suffragettes.' Hecklers Disarmed by the Ex-Premier's Patience. (From our Special Correspondent.) Manchester, Tuesday, Jan. 9." Daily Mail, 10 January 1906, p. 5. According to Sandra Stanley Holton, the special correspondent was Charles E. Hands.[4]
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Mary Davis, Sylvia Pankhurst (Pluto Press, 1999) מסת"ב 0-7453-1518-6
- ^ 7.0 7.1 Strachey, Ray (1928). The Cause: A Short History of the Women's Movement in Great Britain. p. 301.
- ^ John Mercer, , "Shopping for Suffrage: The Campaign Shops of the Women's Social and Political Union", Women's History Review, 2009
- ^ Quotation from the journal Votes for Women in 1908 cited by David Fairhall, Common Ground, Tauris, 2006 p 31.
- ^ Edith F. Hurwitz, Carrie C. Catt's "Suffrage Militancy", Signs 3, 1978, עמ' 739–743
- ^ "Elizabeth Gould Bell: Feminist trailblazer whose life was sadly blighted by family tragedies". www.newsletter.co.uk (באנגלית). נבדק ב-2019-04-17.
- ^ What did the Suffragettes do - Andrew Rosen, www.johndclare.net
- ^ Carolyn Tilghman, Staging Suffrage: Women, Politics, and the Edwardian Theater, Comparative Drama 45, 2011, עמ' 339–360 doi: 10.1353/cdr.2011.0031
- ^ Krista Cowman, Doing Something Silly: The Uses of Humour by the Women's Social and Political Union, 1903–1914, International Review of Social History 52 doi: 10.1353/cdr.2011.0031
