מקס זקסנהיימר
 | |
| לידה |
מיהלבאך, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
פרייבורג, גרמניה המערבית  |
| השתייכות |
רפובליקת ויימאר  גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1928–1945 (כ־17 שנים) |
| דרגה |
 גנרל-מיור (וורמאכט) |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד הדיוויזיה ה-17 | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
מקס זקסנהיימר (בגרמנית: Max Sachsenheimer; 5 בדצמבר 1909 – 2 ביוני 1973) היה מפקד בכיר בוורמאכט שפיקד על כוחות במלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
ראשית חייו
זקסנהיימר נולד ב-5 בדצמבר 1909 במיהלבאך, שהשתייכה לקיסרות הגרמנית. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר, החל זקסנהיימר את שירותו הצבאי כמתנדב ברייכסווהר ב-17 באפריל 1928, ושירת ברגימנט הרגלים ה-14 (באדן). עם המלצה כמועמד לקצונה הוא עבר את הכשרת הקצונה והועלה לדרגת לויטננט ב-1 ביולי 1934. לאחר מכן הוא מילא תפקידים שונים עד מלחמת העולם השנייה, וב-1 באוקטובר 1938 מונה למפקד הפלוגה ה-1 ברגימנט הרגלים ה-75 של דיוויזיית הרגלים ה-5.
מלחמת העולם השנייה
במהלך המערכה על צרפת הוא הוביל את פלוגתו, ועל חלקו בכיבוש גשרים שונים מעל הסן, הוא קיבל את שני הדרגות של צלב הברזל. ב-20 ביולי 1941 הוא מונה למפקד הגדוד ה-2 ברגימנט הרגלים ה-75. ב-29 ביולי 1941 הוא נפצע מרסיסים בשתי אצבעות בידו השמאלית והוטס מאזור המלחמה. בנובמבר 1941 חזר לחזית בתפקיד המג"ד. הוא השתתף בכיבוש דמיאנסק וקיבל על כך את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל. מאוקטובר 1942 עד פברואר 1943 הוא אושפז בפרייבורג. בתקופה זו הועלה לדרגת מיור וקיבל את עיטור הצלב הגרמני בזהב. בספטמבר 1943 הוא ויתר על הפיקוד על הגדוד ומאוקטובר 1943 עד פברואר 1944 הוא שירת כמדריך בבסיס האימונים בהירשברג. לאחר מכן מונה למפקד רגימנט הרגלים ה-75, עליו פיקד עד יולי 1944. ב-1 באפריל 1944 הוא הועלה לדרגת אוברסט-לויטננט, וב-14 במאי 1944 הוא קיבל תוספת עלי אלון לעיטור צלב האבירים של צלב הברזל.
ב-1 בספטמבר 1944 מונה זקסנהיימר למפקד דיוויזיית הרגלים ה-17 והועלה לדרגת אוברסט. בתחילת דצמבר 1944 הוא הועלה לדרגת גנרל-מיור. ב-5 או 6 בפברואר 1945, במסגרת מבצע ויסלה-אודר בדיהרנפורט, הוא איפשר מבצע קומנדו לפינוי והרס של מפעל מיוחד, שהיה כנראה מפעל ייצור טאבון של חברת "אנורגנה", ועל כך קיבל תוספת חרבות לעיטור צלב האבירים של צלב הברזל. לאחר התאבדותו של היטלר, הוא הסיג את הדיוויזיה שלו מהאזור המאוים על ידי הצבא האדום ונסוג לכיוון שטחים שנכבשו על ידי צבא ארצות הברית. בסוף המלחמה הפך לשבוי מלחמה, ונותר בשבי עד 1947.
לאחר המלחמה
לאחר שחרורו עבר לפרייבורג ועבד כסוחר בחומרי בניין. בסוף 1952/תחילת 1953 הוא תמך בנאום ורדן של הרמן-ברנהרד ראמקה נגד ההערות הביקורתיות ב-DSZ. בנאום בפני חיילי אס אס לשעבר, הוא טען שהם יכולים להיות גאים על כך שנכנסו לרשימה השחורה. זקסנהיימר התלונן שה-DSZ לא האיר מספיק את כל הטיעונים ושהצהרותיו של ראמקה למעשה תואמות את האמת. הוא גם יצר קשר עם נאצים ותיקים, כמו ארנסט בולברינקר, יוזף הרפה ובעיקר ורנר נוימן, והפך ליו"ר VdS בדרום באדן. בסוף מרץ 1967 הוא נבחר ליושב ראש הראשון של קבוצת הסיוע לחופש לרודולף הס.
הוא דחה הצעה להצטרף לבונדסוור ב-1955, וכן את הניסיונות לגייס אותו מהאזור הסובייטי. הוא מת מהתקף לב בפרייבורג ב-2 ביוני 1973.
קישורים חיצוניים
- מקס זקסנהיימר, באתר lexikon-der-wehrmacht (בגרמנית)
