מקראה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מִקראהלועזית: כְרֶסְטוֹמַתיָה, מיוונית[1]), בדומה לאנתולוגיה, היא חיבור של יצירות ספרותיות שונות למכלול אחד, אולם מטרתה הייחודית היא איסוף של טקסטים או מאמרים חינוכיים במטרה ללמד שפה או נושא מסוים.

מהות המקראה

בבלשנות או בחקר הספרות משתמשים במקראה כדי להדגים את התפתחותם של שפה או סגנון ספרותי. בתכנות מחשבים מקראה היא אוסף של תוכנות דומות שנכתבו בשפות תכנות שונות לצורך הדגמת ההבדלים בתחביר, בסמנטיקה ובניב של כל שפה.

קיימות מקראות המשמשות ספרי לימוד עבור מיומנויות הקריאה לילדים בבתי ספר. ברובן משולבים סיפורים קצרים, קטעים מסיפורים ארוכים יותר ויצירות עבר מקוריות. ספרים אלה מגיעים בגרסה אחת עבור התלמידים, ובמהדורה מיוחדת למורה, ולרוב יחד עם חוברות עבודה וערכות להפעלה. הסיפורים נבחרים במטרה להמחיש ולפתח מיומנויות ספציפיות הנלמדות ברצף שנקבע מראש. כאשר מהדורת המורה מאורגנת היטב ומכילה הצעות לפעילויות טרום קריאה, והערכות לאחר הקריאה תוך התמקדות בנושאים שהועלו בטקסט. מידע רב יותר מאשר מפתח התשובות לשאלות, המופיע במקראת התלמידים, בדרך כלל, בסוף כל קטע קריאה.

ילדים צעירים לומדים להכיר את האלפבית של שפתם באמצעות אלפון (ספר אלפבית). לאחר מכן, הם מתרגלים את הקריאה במקראות ראשית קריאה (אנ'). מקראת ראשית קריאה עשויה להכיל שירים, סיפורים, משלים, חידות וקטעי מידע שונים יחד עם מטלות המפתחות את ההבנה והקריאה. לכל אלה מתווספת מערכת שאלות במטרה לפתח את יכולת הבנת המושגים; לערוך השוואות בין טקסטים שונים; לאתר רעיון מתוך הטקסט וליצור הכללות והשוואות, תוך שימוש במשחקי מילים. המטלות במקראות צריכות להיות מדורגות, תחילה ברמת מיומנות חשיבה פשוטה ובסיסית, החל מאיתור המילים, ובהמשך להתקדם למציאת תופעות בטקסט והקשר ביניהן, כדוגמת סיבה ומסובב, עיקר וטפל ויכולת לנתח משמעויות שונות.

מקראות בשפה העברית

המקראה הראשונה בשפה העברית, "אבטליון", מקראה ברוח השכלת ברלין בעריכת אהרן האלה-וולפסון, הופיעה בדפוס חינוך נערים בברלין בשנת תק"ן (1790).[2] בתוך 25 שנה התפרסם הספר בשתי מהדורות נוספות, שתיהן בדפוס אנטון שמיד בווינה.[3] בתוך כך פרסם בשנת תקס"ו (1806) המשכיל יהודה ליב בן-זאב, אף הוא בן דור "המאספים", מקראה עברית ושמה "בית הספר", גם היא בדפוס שמיד בווינה.[4] מהדורות נוספות של הספר ראו אור עוד בחייו של המחבר, והוסיפו להופיע גם לאחר מותו ב-1811 (ב-1849 התפרסמה המהדורה התשיעית).

לאחר המקראות שחיברו משכילי גרמניה החלו להופיע מקראות גם במזרח אירופה. המקראה העברית הראשונה שראתה אור במזרח הייתה "אלף בית: ספר חינוך נערים ללמד בני ישראל ספר ולשון עבר", שפרסם בווילנה בשנים תר"ט–תר"י (1849-50) אברהם אריה יהודה ליב (לאון) מנדלשטם, עובד משרד החינוך הרוסי. המקראה העברית הראשונה שהופיעה בתקופת חיבת ציון היא "נטעי נעמנים", שפרסם אברהם מרדכי פְּיוּרקוֹ בוורשה בשנת תרמ"ג (1883).[5]

לקריאה נוספת

על מקראות יהודיות, עבריות וישראליות:

  • אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית – ההתחלה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט 1979
  • מאתיים שנות המקראה העברית: (1789–1988): תערוכה וקטלוג מאוספו ובעריכתו של אליהו הכהן, תל אביב: המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי – מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים, תשמ"ח[6]
  • יהושבע בנטוב, "שישים שנות מקראה לתלמידי בית הספר היסודי (1939–1999) – 'לעורר עניין בלב הקוראים לכל הפרובלמות החשובות, המנסרות בחיינו המתחדשים'", החינוך וסביבו, כא (תשנ"ט), עמ' 79–90

מאמרים בנושאים ספציפיים:

קישורים חיצוניים

מקראות לדוגמה:

הערות שוליים

  1. ^ מקור המונח ביוונית (כרסטוס - שימושי, ומתיאן - לדעת)
  2. ^ אהרן בן-וואלף [האללי], אבטליון: מבוא הלמוד לנערי בני ישראל, ברלין: דפוס חנוך נערים, תק"ן (הספר באתר הספרייה הלאומית).
  3. ^ מהדורה ב' – אבטליון: והוא מבוא הלמוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עבר, תק"ס; מהדורה ג' –אבטליון: והוא מבוא התלמוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עבר, [תקע"ד] 1814.
  4. ^ יהודא ליב בן זאב, בית הספר, וינה: א' שמיד, תקס"ו (הספר באתר הספרייה הלאומית).
  5. ^ אברהם מרדכי פיורקא, נטעי נעמנים: ... מאה ספורים ... לקוחים ממיטב חכמי החנוך ... בשפות העמים ונעתקים ללשון הקודש, ורשה: אלעקסאנדער גינז, תרמ"ג. מהדורה נוספת: ורשה: מ"י האלטער, תר"ן.
  6. ^ נטע שדמי, מי היה חושם?, מעריב, 21 ביוני 1988. אוספים, מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים, מכללת לוינסקי לחינוך
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0