מרגרט מאנז'ו
| לידה | פונט א-מוסון, דוכסות לורן | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | סומיר, אנז'ו | ||||||||
| מדינה | אנגליה | ||||||||
| בן זוג | הנרי השישי, מלך אנגליה | ||||||||
| שושלת אנז'ו | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
מרגרט מאָנְז'וּ (באנגלית: Margaret of Anjou; בצרפתית: Marguerite d'Anjou; 23 במרץ 1430 - 25 באוגוסט 1482) הייתה מלכת אנגליה, רעייתו של הנרי השישי, מלך אנגליה אשר בפרקי זמן ניכרים שלטה למעשה במקומו, בשל נבצרותו וחוסר עניינו במלוכה. הנהיגה את בית לנקסטר בתקופת מלחמות השושנים. ילידת דוכסות לורן, בתו של רנה מאנז'ו.
ראשית חייה
נולדה בדוכסות לורן, בתו של רנה מאנז'ו ("המלך רנה"), מלך נאפולי (בפועל בין השנים 1438–1442 ובתואר בלבד עד מותו). בין השאר היה דוכס אנז'ו, רוזן פרובאנס, דוכס באר, דוכס לורן וכן טען לכתרי מלך ירושלים, הונגריה, אראגון, סיציליה, מיורקה, וקורסיקה. ילדותה עברה עליה בנחלות אביה בפרובאנס ובקפואה והיא זכתה לחינוך קלאסי עשיר.
קתרין, אמו של הנרי, מלך אנגליה הייתה אחותו של שארל השביעי, מלך צרפת שרעייתו, מארי מאנז'ו הייתה אחותו של רנה, אביה של מרגרט. כך, מלכי צרפת היו דוד ודודה הן של הנרי והן של מרגרט והשיאו את השניים ב-23 באפריל 1445 כמימוש סעיף בהסכם טרואה, שנחתם בין אנגליה לצרפת באחד משיאי מלחמת מאה השנים. הנדוניה ששילמו האנגלים (בהסכם סודי, שהוסתר מן הפרלמנט והעם) בעבור הנישואין הייתה מסירת החבלים מאיין ואנז'ו שהיו בידי הבריטים לידי מלך צרפת. ב-30 במאי 1445 הוכתרה מרגרט במנזר וסטמינסטר למלכה-רעיה של אנגליה על ידי הארכיבישוף מקנטרברי. בראשית מלכותם המשותפת ביקשו הנרי ומרגרט לשוות לשלטונם צביון של שלטון המקדם את ההשכלה, נושא שהיה משותף לשניהם. ב-1448 נחנך קווינס קולג' באוניברסיטת קיימברידג', בפטרונותה של המלכה מרגרט.
המלך הנרי גילה יותר עניין בפרישות ובתפילות מאשר בניהול השלטון, הוא אף סבל מחוסר יציבות נפשית והשלטון היה בעיקר בידם של דודיו, הלורד פרוטקטור המפרי, דוכס גלוסטר ועוצר שטחי אנגליה בצרפת, ג'ון מלנקסטר, דוכס בדפורד. ב-13 באוקטובר 1453 ילדה מרגרט את בנה היחיד, אדוארד מווסטמינסטר, הנסיך מוויילס, אולם המלך היה שקוע בתקופת שפל נפשי שנמשך כשנה ולא היה מודע לנעשה סביבו באותה עת. האם ובנה פרשו לארמון פלסנטיה בגריניץ' עד שבגר מעט.
מלחמות השושנים
ערך מורחב – מלחמות השושנים
הנרי הוגדר כבלתי כשיר למלוכה סמוך ללידת בנו וריצ'רד, דוכס יורק מונה לעוצר בשמו. יורק, שראה בעצמו טוען לגיטימי לכתר, מלך כמלך, קיבץ את תומכיו מבית יורק ותבע את הכתר לעצמו. לבית לנקסטר, אליו השתייך הנרי, לא היה מנהיג ממשי מאז מותו של המפרי, דוכס גלוסטר ב-1447 וקיים היה חשש אמיתי שריצ'רד יהפוך למלך ללא התנגדות. לחלל הזה נכנסה מרגרט, שביקשה להבטיח שבנה ישב על הכס. לאחר שהנרי שב לאיתנו, פיזרה מרגרט את מועצת העוצרים, הדיחה את בני יורק ממשרותיהם, וכאשר הם איימו בתקיפה חמושה על לונדון, קיבצה כוח תומכים ויצאה להילחם נגד בית יורק במסגרת קרב סנט אולבנס הראשון ב-1455. בין ראשי צבאה היה דוכס סאמרסט, שנפל בקרב. כוחות יורק ניצחו והנרי נלקח בשבי. ב-1457 פלשו כוחות צרפתיים לאי הבריטי, תוך ניצול הסכסוכים הפנימיים, ומרגרט הואשמה בשיתוף פעולה עמם.
ב-30 בדצמבר 1460, בשעה שמרגרט עצמה עסקה בגיוס תמיכה בסקוטלנד השיג מצביאה, הנרי בופורט, הדוכס השלישי מסאמרסט, ניצחון על בית יורק בקרב וייקפילד. ריצ'רד דוכס יורק נתפס, ראשו נערף והוקע מעל שער העיר יורק. ב-17 בפברואר 1461 ניצחו שוב כוחות המלכה את בית יורק בקרב סנט אולבנס השני. התוצאה החשובה ביותר של קרב זה הייתה שחרור המלך הנרי מכלאו. על אף שהנרי הבטיח חנינה לשני שומריו, ויליאם בונוויל ותומאס קיירל, ציוותה המלכה על הוצאתם המיידית להורג בעריפת-ראש. כחודש לאחר מכן, ב-29 במרץ הוכה צבא בית לנקסטר בקרב טאוטון על ידי בית יורק, בהובלת בנו של דוכס יורק, אדוארד, שהדיח את הנרי והוכתר כמלך אדוארד הרביעי. מרגרט נמלטה עם בנה לוויילס ולאחר מכן לסקוטלנד. על אף שאדוארד הבטיח לריצ'רד נוויל, רוזן ווריק, לשאת לאשה את בונה מסבויה, גיסתו של לואי האחד עשר, מלך צרפת, הוא נשא לאשת תחתיה את אליזבת וודוויל (ליידי גריי), דבר שהובילו לעימות עם מלך צרפת ועם ווריק, שנטש אותו לטובת בית לנקסטר. מרגרט השיאה את בנה אדוארד לבתו של ווריק, אן נוויל. אן והנסיך אדוארד התארסו רשמית בטירת אמבואז שבצרפת ונישאו ב-13 בדצמבר 1470 בקתדרלת אנז'ה. לאחר החתונה שלחה המלכה מרגרט את נוויל לאנגליה כדי שיסייע להשיב את בעלה, הנרי השישי, לכס המלוכה. רוזן ווריק הצליח במשימה זו אך נהרג בקרב בארנט מספר חודשים לאחר מכן על ידי כוחותיו של אדוארד הרביעי. עם הנרי השישי בשלטון יכלו אן, בעלה יורש העצר וחמותה המלכה לשוב בבטחה לאנגליה.
ב-4 במאי 1471 נהרג בנה היחיד, הנסיך אדוארד בן ה-17, בקרב טיוקסברי. מרגרט וכלתה אן נשבו ונלקחו לביתו של ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס, אחיו של אדוארד הרביעי. תחילה נכלאה המלכה בטירת וולינגפורד ולאחר מכן הועברה למצודת לונדון, שם מת בעלה ב-21 במאי. ב-1475 פדה אותה לואי האחד-עשר, מלך צרפת ובמשך שבע שנות חייה האחרונות חיה מרגרט כבת-חסות חסרת-כל בטירה באזור סומיר. היא מתה בת 52.
קישורים חיצוניים
- דיוקן המלכה מרגרט מאנז'ו, אתר קינקס קולג', קיימברידג'
- ערך, האנציקלופדיה בריטניקה, המהדורה האחת-עשרה
- מרגרט מאנז'ו באתר מלכי ומלכות אנגליה
- המלכה מרגרט ההיסטורית באתר דמויות שייקספיר ההיסטוריות
- מרגרט מאנז'ו באתר המוקדש לדמויות מלחמות השושנים
- מיתוסים ואגדות אודות מרגרט מאנז'ו
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
