מרוות ירושלים
 מרוות ירושלים
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי |
מַרְוַת יְרוּשָׁלַיִם (שם מדעי: Salvia hierosolymitana) היא צמח עשבוני רב-שנתי (בן חלוף) ים תיכוני, ממשפחת השפתניים.
גובה מרוות ירושלים הוא 40 עד 100 ס"מ, ופריחתו ארגמנית או ורודה (תלוי בזן) והוא בעל שושנת עלים גדולים ומקומטים, שממנה מתפתח גבעול אחד או יותר זקוף ומסתעף מבסיסו לגבעולי משנה נגדיים ואלכסוניים הנושאים תפרחות מסוג מכבד ארוך (על פי רוב כ-40 ס"מ).
הגבעול רָבוּעַ ומכוסה שערות בלוטיות וגם שערות פשוטות. גבעולי התפרחת דביקים (בשונה מרוות איג הדומה לה). וחלקם העליון אדום. העלים נגדיים, פשוטים, משוננים וירוקים, והם מקומטים וקירחים מלמעלה, שעירים מעט לאורך העורקים מלמטה. עלי השושנת גדולים (10 עד 25 ס"מ), דקים, שעירים במקצת, בעלי פטוטרת ארוכה, דמויי ביצה, קהים בקודקודם, שולי העלה בעלי שינון מעוגל בלתי סדיר ולעיתים יש אונות. עלי הגבעול דמויי אזמל, יושבים או בעלי פטוטרת קצרה נראים כלופתים את הגבעול, שפתם משוננת וקודקודם חד. עלי התפרחת קטנים יותר וחסרי פטוטרת, אורכם כאורך הגביע, הם כמעט קירחים, דמויי ביצה, מתחדדים ולעיתים אדמדמים והם קצרים בהרבה מהגביע. הפרחים נישאים בדורים מרוחקים זה מזה. בכל דור 2 עד 6 פרחים. עוקצי הפרחים מחוספסים. הגביע דו-שפתני, ירוק או אדום, משתייר ומתפרה מ-10 מ"מ ל-13 מ"מ והוא מחוספס-זיפני, עם שערות בלוטיות (בשונה ממרוות איג); השפה העליונה נוטה אחורה מעט ובעלת 3 שיניים קטנות ומחודדות; השפה התחתונה ישרה ובעלת 2 שיניים מתארכות לחוד דק וארוך ואורכן קצר מעט מאורך צינור הגביע. הכותרת דו-שפתנית, ארגמנית, מכוסה בשערות בלוטיות והיא ארוכה פי 2.5 עד 3 מהגביע; צינור הכותרת, שאורכה כ-15 מ"מ בולט מאוד מן הגביע וצבעו ארגמן; השפה העליונה בולטת מעל הגביע, זקופה וכפופה קדימה כחרמש, צבעה ארגמן; צבע הכותרת ורוד ארגמן בזן ירוק-הגביע בחורשים בצפון ישראל. השפה התחתונה בעלת שלוש אונות. האונה האמצעית רחבה פרושה ושמוטה (נטויה מטה) וצבעה בהיר יותר מהשפה העליונה; שתי האונות הצדדיות זקופות וצרות ונראות מעליה ולא מצדדיה.
העלווה מתפתחת מתחילת נובמבר עד סוף מאי, והפריחה מתחילת פברואר ועד אמצע מאי. מרוות ירושלים היא מין אנדמי לישראל וסוריה והיא גדלה בקרקעות סלעיות בבתות ובחורשים בכל החבל הים-תיכוני של ישראל, אבל לא בקרקעות חרסיתיות עמוקות ומעובדות.
זיהוי מקראי
חוקר הצומח המקראי, נגה הראובני, מזהה את מרוות ירושלים עם צמח המוריה. זה אחד הפירושים המקובלים לשם הר המוריה, האתר בו נערכה עקידת יצחק לפי המסורת המקראית.[1]
ייתכן שהשם מוריה קשור לשם מור, כצמחים בעלי ריחות עזים, שמפיקים מהם בשמים, תכונה המאפיינת את צמחי המרווה.
ראו גם
מקורות חיצוניים
- מרוות ירושלים, באתר "צמח השדה"
- מרוות ירושלים, באתר "הטעם שבטבע"
- מרוות ירושלים, באתר "ליקוט"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נגה הראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, עמ' עמ' 124-125
