עקדת יצחק
![]() |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
עֲקֵדַת יִצְחָק (עקדה = קשירה) הוא מעשה שאברהם עקד על פי מצוות ה' את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולהעלותו כקורבן. ברגע האחרון בטרם פעולת השחיטה נקרא על ידי מלאך ה' לא לעשות לבנו מאומה, ושיבח אותו כי הוא "ירא אלוקים", אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה הוא מופת של מסירות נפש ושל אמונה בה', ולפי הדעה המקובלת הניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי ה', ועמד בו.
סיפור המעשה

לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה ה' את אברהם ללכת אל ארץ המוריה, המזוהה ביהדות עם הר הבית, ולהקריב על אחד ההרים את יצחק, בנו האהוב שנולד בדרך נס.
במקרא מתואר דו-שיח קצר בין האב לבנו, שנשא עליו את עצי העולה, ותמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם המסתיר זאת ממנו: ”אֱ-לֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי”. לאחר שהבין יצחק שהוא למעשה השה, נראה שלא התנגד למעשה, ולפי חלק מהמדרשים אף ביקש מאברהם שיאסור (יקשור) את ידיו ורגליו כדי שלא ייבהל ויזוז כשיראה את המאכלת, מה שעלול לגרום לאברהם להטיל בו מום ובכך לפסול את הקרבן[1]. אברהם עקד את יצחק על גבי מזבח והתכונן להקרבתו. לאחר שאברהם לקח את המאכלת קרא אליו מלאך ה': ”אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי”. לאברהם נגלה איל, ואותו העלה אברהם לעולה במקום בנו.
ע"פ ספר "הזוהר", בעקבות עקדת יצחק נאסר על יצחק לצאת מארץ כנען, אף בזמן הרעב, מכיוון שהוגדר כ"עולה תמימה"[2].
בספר דברי הימים נקרא הר הבית, עליו הוקם בית המקדש בירושלים, "הַר הַמּוֹרִיָּה"[3].
עקדת יצחק במדרש
על פי המשנה במסכת אבות[4], האיל הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. במדרש פרקי דרבי אליעזר[5] מובא שחלקים מאותו האיל נותרו לשימוש עתידי בעם ישראל: האפר מונח על יסוד מזבח הפנימי, מהגידים נעשו מיתריו של כינורו של דוד המלך, מהעור נעשתה חגורתו של אליהו הנביא וקרניו משמשים לשני שופרות: הראשון שבו תקעו במעמד מתן תורה, ובשני עתידה להיות תקיעת השופר של ביאת המשיח. עם זאת, מספר פרשנים מקשים על המדרש הזה בטענה שדין הקרניים של קורבן העולה להישרף, ואם כן מדוע לא נשרפו ומדוע אין בהם דין מעילה[6].
ניתוח המעשה
לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. התורה בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק – "בני".
בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ"ך אהבה, בדברי ה' לאברהם: ”קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק”[7]. המדרש, ועל פיו רש"י, מפרש פסוק זה בצורת דיאלוג בין האל לאברהם: האל אומר "קח נא את בנך" ואברהם עונה "שני בנים יש לי"; האל מוסיף "את יחידך" ואברהם עונה "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו"; האל מוסיף "אשר אהבת" ואברהם עונה "את שניהם אני אוהב"; ורק אז מצווה האל מפורשות: "את יצחק"[8].
לאחר העקדה
לאחר העקידה הלך אברהם לבאר שבע[9]. רש"י מסביר כי לא הלך לקבוע שם מגורים של קבע, אלא רק ישיבה ארעית, שהרי כבר 12 שנה לפני העקידה חזר אברהם מהנגב וקבע מגוריו בחברון[10].
לאחר ששמעה שרה על דרישת ה' פרחה ממנה נשמתה ומתה[11]. אברהם חזר מבאר שבע[12] ובא לחברון לקבור אותה במערת המכפלה.
בפסוק לא נזכר לאן הלך יצחק לאחר העקידה, וההתייחסות היא רק לגבי אברהם: "וישב אברהם אל נעריו"[13]. יצחק לא מופיע גם באירוע הבא: מות אמו, שרה. באגדה מובא כי יצחק (שהיה אז בן 37) הלך אז לישיבת שם ועבר למשך 3 שנים, עד חתונתו בגיל 40. לפי תרגום יונתן הובא לישיבה על ידי המלאכים. החזקוני מביא שיטה נוספת לפיה נטמן 3 שנים בגן עדן. אולם הרד"ק מפרש כי יצחק הלך עם אברהם (וראו הסבר נוסף באבן עזרא).
הסיבות לעקדה
במסורת הפרשנית הועלו שלוש סיבות אפשריות שבעטין דרש ה' ביצוע מעשה שכזה:
- לבחון את האמונה של אברהם בא-לוהיו, ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.
- להבהיר את מקום קדושתו של הר המוריה, הוא הר הבית בימינו. על-פי המסורת, העקדה התבצעה על אבן השתייה שבהר המוריה.
- לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל.
אף שה' מבטיח לו ”כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”[14], ובציווי זה סותר את הבטחתו, אברהם כמעט ציית לאל, ובטרם ימית את יצחק, הגיע מלאך ומנע ממנו את המעשה, ובמקומו הראה לו איל שנאחז בסבך בקרניו להעלותו במקום בנו.
על פי חז"ל, הפסוק ששולל את קורבן המולך, ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי“ (ירמיהו ז', לא), מתייחס אל עקדת יצחק, וטוען שהציווי לאברהם היה מהפה ולחוץ ולא עלה כלל על לבו של האל. רש"י ממשיך קו זה ואומר שבציווי של העקדה לא נאמר לשחוט את יצחק אלא להעלות אותו לעולה, ולאחר שאברהם מעלה אותו על המזבח הוא מקבל הוראה להוריד אותו משם.
הגמרא מספרת את הרקע לצווי העקדה. לפי סיפור זה השטן שרצה לקטרג על אברהם, בא לפני הקב"ה ואמר לו: ”זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה, לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך?” (כלומר אתה הענקת לו מתנה שאין לאמוד את ערכה, והוא עשה סעודה גדולה ולא העניק לך אפילו מתנה קטנה בלבד). ענה הקב"ה לשטן: ”כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו זבח את בנך מיד זובחו” (כלומר כל הסעודה שעשה הייתה לכבודי, וההוכחה לכך אם אומר לו לזבוח את בנו הוא יעשה כך). מיד אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך..."[15].
גילו של יצחק
סוגיית גילו של יצחק בעת המאורע היא נושא השנוי במחלוקת. על פי פשט המקרא, היה יצחק נער, כיוון שאברהם אומר זאת בסיפור. אמנם פירוש המילה "נער" במקרא אינה מתארת בהכרח גיל צעיר, אלא תפקיד[16]. לפי ספר היובלים היה בן שש עשרה. על פי דרשות חז"ל וחלק מהמפרשים[17], גילו של יצחק היה שלושים ושבע. לפי שיטת הגר"א היה זה 9 שנים לפני כן, בהיות ויצחק בגיל 26[18]. בסדר הדורות[19] מובאות שיטות לפיהן היה יצחק בן 8, או בן 5 או בן 2 בלבד. האבן עזרא[20] קובע שהיה בן שלוש עשרה, ודוחה את אלו שסוברים שהיה בן חמש[21], בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור.
אבן עזרא קובע שהיה בן קרוב לשלוש עשרה שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו, ודוחה בדבריו את אלו שסוברים שהיה בן חמש, בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור[22]. לתפישׂת אלו שסוברים שהיה מבוגר, הניסיון בעקדה היה לא רק של אברהם אלא גם של יצחק. וכך מספרת הגמרא: על הוויכוח בין ישמעאל ליצחק
רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה "זבח עצמך לפני", אני זובח. מיד – "והא-להים נסה את אברהם".
העקדה במסורות שונות
ביהדות
על פי ספר היובלים, השטן הוא שהציע לנסות את אברהם, בנוסח הדומה מאוד לפתיחת ספר איוב: ”ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ליובל ההוא בשנים עשר יום בחודש הזה נדברו בשמים דברים אחדים על אודות אברהם. ויאמרו כי נאמנה רוחו בכל אשר ידבר ה' אתו, וכי יאהב אותו ונכון לבו בכל פגע. ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים, הנה אברהם אוהב ומוקיר את בנו יצחק מכל. אמור אליו להקריב אותו לעולה על המזבח, וראה תראה אם יעשה את הדבר הזה, למען תדע אם נאמנה רוחו בכל אשר תנסהו. ואלוהים ידע כי נאמנה רוח אברהם בכל הפגעים אשר הביא עליו, כי נסה אותו בעושר המלכים ואחרי כן באשתו בהלקחה ממנו. ואחרי כן בישמעאל והגר אמתו בשלחו אותם, ובכל אשר נסהו מצא את לבבו נאמן לפניו. ולא המרה את רוחו ולא אחר לעשותו כי היה נאמן ואת ה' אהב.” (ספר היובלים י"ז י"ט-כ"ה)
על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה. השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד על פי האגדה, בהגיעם להר המוריה, ביקש יצחק מאביו לקשור אותו, כדי שלא יבעט בו בטעות בעת השחיטה. מסורת זו של הפרעת השטן לעקדה הגיעה גם למסורת המוסלמית, ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.
לפי ספר היובלים, העקדה התרחשה בשנת 2,003 לבריאת העולם, ב-15 בחודש הראשון, שהוא מועד הפסח בלוח השנה במגילות קומראן. לפי פסיקתא רבתי[23], העקדה הייתה בראש השנה. לפי חשבון סדר עולם המקובל בחז"ל, היה זה בשנת 2085 ליצירה (1675 לפנה"ס).
הדומה והשונה בין סיפור עקדת יצחק ובין סיפור גירוש ישמעאל
ערך מורחב – גירוש הגר וישמעאל
הדמיון בין שני הסיפורים
קיים דמיון רב בין שני הסיפורים, סיפור עקדת יצחק וסיפור גירוש הגר וישמעאל הקודם לו. בשני הסיפורים קדם צו ה' לאברהם קודם למעשה. בשני הסיפורים מצווה ה' על אברהם להיפרד מבניו לתמיד. בסיפור המובא בבראשית כ"א קיים סיכון כמעט ודאי למות הילד ובסיפור עקדת יצחק המוות הוא ודאי אילולא ה' עוצר בעד אברהם. שתי הדרישות המובאות בסיפורים מבקשות להדגיש את גודל הקורבן שאברהם נאלץ להקריב. בשני הסיפורים אברהם מזדרז להיענות לבקשת ה'. בשני הסיפורים קיים סיכון כמעט ודאי למוות אלמלא עזרת ה'. בשני הסיפורים מברך ה' את שני הבנים בהבטחה לאומית: זרע ומקום התיישבות ובהבטחה אישית. יש הטוענים כי ההקבלה מבקשת להדגיש כי גירושו של ישמעאל הוא עקדה בפני עצמה[26]. לאחר הגירוש והעקדה דואגים שני ההורים לנישואי בנם ואף לאישה ממולדתם. הגר תיקח לישמעאל אישה ממצרים ואברהם ייקח ליצחק מחרן מולדתו[27].
השוני בין שני הסיפורים
בסיפור עקדת יצחק פני אברהם ויצחק לכיוון הר המוריה ואילו פני הגר ובנה לכיוון מדבר באר שבע. לאברהם יש מטרה ברורה, לקיים את צו ה' ואילו הגר נשלחת מבית אדוניה ללא מטרה לכיוון המדבר. בין אברהם ויצחק מתנהל דו-שיח ואילו הגר ובנה אינם משוחחים. העיר באר שבע היא המקום הראשון אליו מגיעה הגר ואילו בסיפור העקדה מסתיים הסיפור בבאר שבע שם מתיישב אברהם[27].
ראו גם
לקריאה נוספת
- ישראל רוזנסון ובנימין לאו (עורכים), עקדת יצחק לזרעו – מבט בעין ישראלית, הוצאת ראובן מס, 2006.
- אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
- שלום שפיגל, "מאגדות העקדה", בספר היובל לאלכסנדר מרכס, תש"י.
- דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה-16 עד ה-19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עקידת יצחק, עמ' 44-33
- יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001.בבואות בסיפור העקידה: בראשית כב', עמ 72–77.
- רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1–13
- מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "עקדת יצחק", עמ' 409–421.
- גדעון עפרת, עקידת יצחק באמנות הישראלית, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1987.
- שולמית אליצור, עקדת יצחק : בבכי או בשמחה? השפעת מסעי הצלב על הסיפור המקראי בפיוטים עט הדעת א, תשנ"ז, באתר דעת
- הרב מיכאל הרשקוביץ, ולך לך אל ארץ המוריה, בהוצאת מכון מים חיים.
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
![]() |
![]() |
- עקדת יצחק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרשנויות שונות על עקידת יצחק, באתר 929 - תנ"ך ביחד
- דן אלבו, מבחנו של אלוקים בסיפור עקדת יצחק (אורכב 27.09.2013 בארכיון Wayback Machine)
הפרק 'עקדת יצחק - קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (שחר ענבר)' מתוך הפודקאסט "עושים תנ"ך"
- בן-יצחק אלישי, "כלום יש אב ששונא את בנו"? הרהורים נוספים על פרשת העקדה", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון מס' 940 (תשע"ב)
- יהודה גלעד, "עתה ידעתי": הקול הכפול בפרשת העקדה, מעגלים ח, תשע"ג, עמ' 153–160
- יואל בן נון, עקדת יצחק - עונש או ניסיון
- אוריאל סימון, חוויה מכוננת אחת, מגזין "ארץ אחרת"
- להט הקול המתהפך – הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה – מבט שונה על עקדת יצחק באתר מט"ח
- צופיה מלר, פרשת וירא, באתר של חופש - עמותה לחופש מדת
- הערך "עקידת יצחק", באתר ויקישיבה
- סרן קירקגור, שבחו של אברהם, באתר דעת
- עקדת יצחק להבנת עולם המלאכים, באתר "שיר סיפור וספר"
- ר' יהודה בן שמואל עבאס, פיוט עת שערי רצון המתאר את סיפור העקדה מתוך אתר הזמנה לפיוט
ד"ר חיים שפירא, הרצאה על עקדת יצחק, ערוץ היוטיוב של מכון ון ליר, 2013
מדרשי עקידת יצחק בגוף המקרא וב"ספר האגדה" לביאליק ורבניצקי. מרצים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית, פברואר 2016 (התחלה 12:17)
הערות שוליים
- ^ מדרש תנחומא וירא: "ויבואו אל המקום אשר אמר לו הא-להים ויעקוד את יצחק בנו. כשבא לשחוט, אמר לו: אבא, אסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום"
- ^ זוהר חלק ג דף לז/א.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א'.
- ^ פרק ה', משנה ו'
- ^ פרק ל"א
- ^ ראו פירוש הרמב"ן לתורה, שמות, יט:יג (ויקיטקסט); רבי אליהו מזרחי שמות יט:יג (באתר ספריא)
- ^ מתוך: מאיר שלו, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008.
- ^ בראשית רבה, פרשה ל"ט, פסקה ט'
- ^ בראשית, כ"ב, י"ט.
- ^ וראו רש"י, בראשית, כ"א, ל"ד, על פי סדר עולם רבה (פרק א).
- ^ רש"י, בראשית, כ"ג, ב'.
- ^ רש"י, בראשית, כ"ג, ב'.
- ^ בראשית, כ"ב, י"ט.
- ^ בראשית כ"א, פסוק י"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'.
- ^ ראה למשל תיאור יהושע בן נון כ"נער" למרות שברור שהיה כבר מבוגר.
- ^ בראשית רבה; שמות רבה; מדרש תנחומא וספר הזוהר פרשת וירא קיט
- ^ ביאור הגר"א לסדר עולם פרק א אות יג
- ^ סדר הדורות, האלף השלישי, עמוד 37
- ^ בראשית, כ"ב, ה'.
- ^ וקל וחומר השיטה שהיה בן 2.
- ^ אבן עזרא בראשית פרק כ"ב פסוק ה'
- ^ סוף פסקה מ"א
- ^ בסיפור תנ"כי אחר זוכה המקריב את בנו לישועה: מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור מעל החומה כשהיה תחת מצור, וזכה שתבוסתו לא תושלם. ”וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ“ (מלכים ב' ג', כז).
- ^ קירקגור, חיל ורעדה, פרקים: "נאום הלל לאברהם" ו"לעצם הבעיתיות".
- ^ אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו, תל אביב ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 59-56
- ^ 27.0 27.1 רחל רייך, האישה אשר נתתה עמדי: נשים כעילה לסכסוך ומלחמה במקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 50-49